בית אפרים יורה דעה רכט

כאן תיבת תוך ל') ודאי שמספידין אותו אפי' בערב הרגל לד"ה ואם כנס מעות ואירע בו דבר יכנס אחרים ויעלה למצותו משא"כ במת ישן שמתייאשו מלהספידו והאשה שדעתה קלה הספידתו והוציאה בו ממון שלא מדעת בעלה ואע"פ שאמרו שבעה להספד כל ל' יום נמי מספידין לחשובים ולגדולים כדאמרינן אל תספדוני יותר משלשים הלכך בין להספיד בין לעורר עליו בין המתים מותר תדע שהרי אפי' לשמואל כיון שאין המת משתכח מן הלב כל שלשים יום לעררתו הרי שמת מ' יום קודם לרגל למה יספידנו אחר עשרה ימים אלא כל שלשים יום למיתתו אינו בכלל גזרה וכהספד דשעת מיתה דמי וכן נראה מאותה גמ' בירושלמי שיש להם המעשה הזה של רב דגרסינן עלה תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפי' בקבר משום מעשה שהי' והוא המעשה הזה שנטלה ממון גדול שכנס לעלות לרגל ונתנן לספדן להספיד בן שהי' לה מבעלה אחר ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה ולגירושין ויש בו הפסד ממון לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפי' בקבר ומפני שסמכו בעלי אותה הגמרא אזהרה זו בגזרה של משנתינו נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחד היה עכ"ל. ובפי' קרבן העדה כתב להגי' תנא נושא אדם שיש לו בנים אשה אפי' בקבר אמר ר' יוסי כמעשה שאירע והיינו מעשה דיוסף הכהן עכ"ל ומבואר לכל מעיין שאין מקום לדבר זה כלל בכאן ואלו ראה דברי הרמב"ן אלו לא היה נזקק להגה"ה זו: וממוצא דברי הרמב"ן אלו אנו למדין כמה דברים חדא שלא די שאין דברי הירושלמי סותרין את דברי רב אלא אדרבא מסייעין לו וגם הירושלמי ס"ל המעשה הזה שאמר רב והכי אמר שם רבי יוסי ג"כ מפני מעשה שאירע ולפי"ז אין איסור רק בשכר אף להירושלמי וחילוק שמחלק בין חדש לישן גם כן אתי שפיר אליבא דרב ואף גם זאת דון ואפיק לנפשך מדברי הרמב"ן אלו דחדש וישן על שעת הספד אמרו ולא על שעת הרגל בין לרב בין לשמואל דאעפ"י שאין המת משתכח כל שלשים יום לעוררתו היינו דוקא כשעברו כבר שלשים יום ועל ידי ההספד מתעורר לו המרירות וחשוב כיום המיתה ואז מרגיש הצער גם ברגל מה שאין כן אם עדיין לא עברו שלשים יום ממיתתו אין ההספד מעורר לו צער חדש מצער שהוא עכשיו בו וכהספד בשעת מיתה תוך שלשים לרגל דמי שאין מעכבין עליו מלהספידו אפילו בערב הרגל ותוך שלשים כשעת מיתה דמי כאלו מת תוך שלשים לרגל ואינו בכלל הגזרה ואף אליבא דרב שרי במת חדש דהיינו תוך שלשים ממיתתו אפילו בשכר ולדברי הרמב"ן מתיישב טפי לישנא, דחדש וישן ותוך שלשים ולאחר שלשים דעל האי שעתא שרוצה להספידו קאמר ולהרמב"ם ודעמיה צריך לפרש דעל הרגל קאי שהמת הוא מת חדש כשיגיע הרגל או הוא ישן כשיגיע הרגל שאז יהיה לאחר שלשים יום ממיתתו ומבואר למעיין שלשון זה הוא דוחק לפרש כן ומורה יותר לפרש כהרמב"ן ז"ל: ומעתה מה שמביא הב"י דברי הרמב"ן על דברי הרמב"ם הוא תמוה דהרמב"ם אינו מתיר אלא במת תוך שלשים לחג והרמב"ן מתיר אפילו מת קודם שלשים לחג רק שהוא תוך שלשים למיתה ואפשר שר"ל דעכ"פ בכה"ג שכתב הרמב"ם מתיר הרמב"ן גם כן עכ"פ אך דמ"מ לא היה לו לסתום אלא לפרש שהרמב"ן מתיר טפי ואף שהב"י קאי על הפוסקים כשמואל הרי הרמב"ן ס"ל דאף לשמואל מותר בתוך שלשים למיתה אף שהמיתה קודם שלשים לרגל והא קמן דבתרתי פליגי דהרמב"ן פוסק כרב דבחנם שרי בכל גווני אפילו אחר שלשים למיתה ותוך שלשים למיתה שרי לד"ה בין בחנם בין בשכר: ואחרי הודיע כל זאת אומר אני שמה שכתב הראב"ד בפירושיו והביאו הרא"ש והנ"י וז"ל וקיי"ל כשמואל דגרסינן בירושלמי כו' כלומר אם מת לו מת תוך שלשים יום אפילו ערב הרגל מותר להספידו כדרכו מפני שהמרירות כבר ברא"ש איתא כבד ובנ"י איתא כבר והוא נכון יותר) הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספות מפני ההספד נראה שמפני צער המועד הוא כשמואל עכ"ל לולי דברי הטור והש"ע ז"ל שמבואר מדבריהם שהם מפרשים דה"ק שאם מת תוך ל' יום לרגל אפילו מת ערב הרגל מותר לסופדו משום דכיון שהוא תוך שלשים לרגל שמרירות הוא כבר קבוע בלבו ויתעצב על לבו ברגל ולא יוסיף עצב עמה מחמת ההספד שמספיד עתה. ולענ"ד אם היה הרמב"ן מפרש כן דברי הראב"ד לא הוי שתיק מלפרושי שמה שנראה מהראב"ד שבתוך שלשים לרגל תליא מלתא ליתא וגם לא היה כותב בפשיטות תדע שהרי אפילו לשמואל כו' הרי שמת ארבעים יום קודם לרגל למה יספידנו אחר עשרה ימים כו' שהרי להראב"ד באמת אינו כן שבאמת אסור להספידו אחר עשרה ימים כיון שנכנסו השלשים הסמוכים לרגל ואעפ"י שהוא תוך שלשים למיתתו: ונראה ברור דהרמב"ן מפרש מ"ש הראב"ד אפילו ערב הרגל לא קאי אשלפניו לומר אם מת תוך שלשים לרגל ואפילו מת ערב הרגל אלא אדבתריה קאי אפילו ערב הרגל מותר להספידו. והכי קאמר אם מת לו מת תוך שלשים יום של שעת ההספד אפילו ערב הרגל מותר להספידו אם ערב הרגל הוא עדיין תוך שלשים למיתתו אף על פי שברגל עצמו ישלמו השלשים יום גם כן מותר ולא חיישינן שעל ידי ההספד של ערב הרגל לא ישכח מלבו ברגל מפני שהמרירות כבר בלבו על מיתת המת מחמת שהוא עדיין תוך שלשים אין בו תוספות מפני ההספד לומר כי זכור יזכרנו עוד מחמת התעוררת ההספד דכיון דהאי שעתא בלאו הכי המרירות בלבו אין ההספד עושה רושם להיות מוסיף והולך ולכי פקע מיניה ברגל מרירת דשלשים פקע נמי אגביה ההתעוררת ההספד משא"כ בישן שכבר עברו שלשים יום וכבר התנחם על עפר ואפר. אז על ידי ההספד בא לו התעוררת חדש ועשה רושם בלבו ואין משתכח ממנו כל שלשים יום: ולפי דרכינו למדנו שגם הרא"ש והנ"י שהביאם דברי הראב"ד בזה אין לנו להשיאם לדבר אחר לומר שמפרשים דבתוך שלשים לרגל תליא מלתא אלא בתוך שלשים למיתה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל והכי משמע ודאי מדברי הנ"י שכתב שם דברי הראב"ד וקודם לזה בפירוש המשנה כתב ולא יספדנו מי שמת לו מת זה ימים רבים לא יספדנו קודם לרגל כו' לפי שאין המת כו' ולפי שמתחדש כו' ומדנקט ימים רבים משמע דס"ל בפירוש הירושלמי כמ"ש דישן היינו שעברו עליו ימים רבים יותר משלשים עד שעת ההספד לא יספדנו אם הוא תוך שלשים לרגל וזה מוכרח לפי ענ"ד שרש"י ז"ל כתב לא יספדנו שאם מת לו מת בתוך שלשים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן כו' ונראה משום דאזיל בשיטת רב דאוסר בשכר משום מעשה שהיה לכך כתב דאפילו בחדש אסור ולא ס"ל כהרמב"ן דס"ל דבחדש אף לרב מותר והנ"י אזיל בהא בשיטת הרמב"ן ולפיכך נייד מהא מפירש"י וכתב שמת לו מת זה ימים רבים לא יספדנו קודם לרגל אם בשכר משום מעשה שהיה אם כשמואל ואפילו בחנם ומ"מ. מייתי אחר כך דברי הראב"ד דמשמע ליה טפי דאי פלגינן בין חדש לישן נראה דמשום צער המועד שייך לפלוגי בהכי (ומ"ש במשנה לא ישכור ספדן כו' לישא דרש"י נקט וסמך על מה שכתב אחר כך ע"ש) ועכ"פ מבואר שדעת הנ"י גם כן במה שכתב דישן לאחר שלשים היינו שמת לו זה ימים רבים וכל שעתה בשעת הספד לא עברו שלשים ממיתתו חדש קרינן ליה וטעמא כדכתיבנא כיון שעדיין מרירותו בלבו בלא ההספד אין ההספד מוסיף לו מרירות שיזכור ימי האבל ביו"ט ואדרב' י"ל שעל ידי זה מפיג צערו וישמח לאחר זמן וכמ"ש התו' סברא זו