בית אפרים יורה דעה רכז

והם קפצו ונפלו לתוך האור ועליהם קונן ישעיה כו' ואף הקב"ה מקרקר כו' אלא נראה כיון שעשו כן מחמת צער החורבן כמבואר שם בני עוה"ב נינהו וא"כ ה"ה במי שידוע לנו שעשה כן מחמת צער אפי' מחמת צער איבוד ממון כגון שטבעה ספינתו בים וכדומה וכמ"ש יש לך אדם שממונו חביב עליו כו' ומכ"ש אם היה ירא לנפשו שלא יבא לידי יסורין בגופו בתפיסה וכדומה דאמרינן הני כולהו איתנייהו ביה שאין לו דין מאבד ומ"ש הרמב"ם או שהיה מיצר היינו שהעליה לגג היה דרך צער קצת דע"כ לדעת עשה אבל מ"מ גוף המעשה לא היה מחמת צער כן נראה לפי ענ"ד: והנה הרמב"ן בספר תורת האדם כתב גבי מאבד דהקרובים קורעים עליו דקריעה חיובא הוא וא"ת זה שאינו עושה מעשה עמך פטורין אף הם לא ינהגו עליו אבילות והאיך עומדים עליו בשורה ואומרים ברכת אבילין אם אין נוהגין אבילות ולא מצינו אלא בהרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין אלא אוננין והרמב"ם כתב שאין נוהגין אבילות כלל עכ"ל והטור תפס בזה כדברי הרמב"ן וכן נראה לענ"ד ממה דאיתא בבה"ג הלכות אבל ואומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים וכ"כ הרי"ף במ"ק ורש"י והר"ן פירשו תנחומי אבילים היינו שהולכים לנחם האבל בביתי וא"כ פשיטא דמתאבלין עליהם ועיין במרדכי דמפרש גבי שפירשו מדרכי ציבור אין מתעסקין היינו שאין מתאבלין ואם כן גבי מאבד ע"ל דאיתא ג"כ אין מתעסקין לכל דבר פירושו כן והלח"מ כתב להוכיח מדאמרינן בפרק נגמר הדין גבי הרוגי ב"ד ואי ס"ד דאית להו כפרה ליתאבלו משמע דאבילות כבוד מתים הוא וכן פירש"י במשנה דבזיונן הוא כפרה להם ולענ"ד אין מזה ראיה דהתם אף דבר שהוא כבוד לחיים אין עושין להם וכן הוא לענין אבילות דאף עפ"י שנאמר שהוא יקרא דחיי מ"מ כיון דלא ניחא להו לצדיקי דמתייקרי ברשיעי כדאיתא התם ממילא המת מתבזה ע"י זה שאינם רוצים להתייקר בו ומתכפר על ידי זה משא"כ במאבד לדעת דאיתא שעושין כל שהוא כבוד לחיים: ומצאתי בתשובת מהר"י ווייל סימן י"ז ועל האשה שצוותה לבנותיה שלא לישא הסרבל כו' אבל תוך למ"ד כיון דאשאר מתים נמי מתאבלין עליהם ואסמיכנא אקרא דויעש לאביו אבל כו' לא נתברר לי אי הוה יקרא דחיי ואינו יכול למחול או יקרא דשכבי הוא ויכול למחול דהא ודאי דאאבילות גופיה אינו יכול למחול דאל"כ בטלה דיני אבילות עכ"ל. והביאו בד"מ סימן שמ"ד ופסק כן רמ"א בהג"ה דתוך ז' ולמ"ד אינו יכול למחול אלמא דס"ל דיקרא דחיי הוא וא"כ גבי מאבד ע"ל מתאבלין עליו כיון שהוא כבוד לחיים וצ"ע על הרמ"א דבסי' שמ"ד כתב דאם ציווה האב שלא ינהגו אחריו גזירת ז' ושלשים אין שומעין להם אלמא דס"ל דיקרא דחיי הוא ובסימן שמ"ה לא הגיה כלום על דברי הש"ע שהעתיק דברי הרמב"ם במאבד שאין מתאבלין עליו ואפשר דס"ל דכיון דאיכא חיובא מאסמכתא אינו יכול למחול וכמו שסיים מהרי"ו דאאבילות גופא ודאי א"י למחול ועיין בד"מ לענין מנודה שכתב דבסימן שע"ז משמע דמתאבלין על מנודה וכן משמע כאן דלא גרע ממאבד ע"ל שעושין לו כל שהוא כבוד לחיים עכ"ל הרי מבואר דס"ל במאבד מתאבלין מפני שהוא כבוד לחיים וכדברי הרמב"ן וצ"ע שלא הגיה בש"ע וגם על הב"י בש"ע צ"ע דבסימן שע"ז כתב מנודה שמת מנחמים אבילו דמבואר מזה שמתאבלין עליו ובסימן שמ"ה כתב מנודה דינו כמאבד כו' והרי הוא כתב דמאבד אין מתאבלין ובאמת דבריו בסימן שמ"ה ובסי' שע"ז לענין מנודה הם דברי הרמב"ן בספר תה"א והרמב"ן לשיטתו דגם במאבד מתאבלין אבל הש"ע שפסק כהרמב"ם לענין מאבד אם כן איך כתב שם דמתאבלין עליו וכאן כתב שדינו כמאבד כו' וגם אם נפרש שדינו כמאבד לענין מ"ש אח"כ שאין קורעין כו' מ"מ קשה לדידיה מ"ט באמת יתאבלו כיון שפוסק כהרמב"ם א"כ אבילות יקרא דשכבי וכמ"ש בכ"מ ופשיטא דמנודה לאו בר כבוד הוא אדרבא מבוזה הוא ומניחין אבן על ארונו וא"ל דבסי', שע"ז מיירי במנודה מחמת ממון דבכה"ג כתב בסי' שמ"ה דמספידין אותו דז"א דהרי מקור הדין מדברי הרמב"ן שכתב שם להדיא דמנודה דינו כמאבד כו' אבל עומדין בשורה ומנחמים אביליו שהוא כבוד לחיים כו' וה"מ מחמת אפקרותא כו' ע"ש ואפשר מ"ש מנחמים אביליו ר"ל שעומדים בשורה ואומרים ברכת אבלים דזהו גם במאבד אבל לשונו לא משמע כן וכמבואר בד"מ שהוציא מזה דמתאבלין על מנודה ולפי זה דברי הש"ע צ"ע ובלבוש סי' שע"ז כתב להדיא הטעם שאם הוא מנודה אין קרוביו מנודים וחייבים להתאבל עליו לפיכך נוהגין עמהם כמו עם שאר אבילים עכ"ל ובסי' שמ"ה כתב כדברי הש"ע והדברים סותרים וצ"ע: דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה עז נשאלתי בא' שכתבו לו על הב"ד שמת אביו זה שמונה ימים ונפל ספק אם הכוונה כי כבר עברו שמונה ימי' קודם יום הכתיבה ואם כן ביום הגיע האגרת כבר עברו שלושים והו"ל שמועה רחוקה או הכוונה כי היום הכתיבה הוא שמונה ימים מיום המיתה ונמצא כי עדיין לא עברו שלושים והו"ל שמועה קרובה ומחויב לנהוג אבילות: תשובה לכאורה לפי דעת הב"ח הביאו הט"ז והש"ך סי' שצ"ז וכ"כ שם בשם מהר"ם מינץ ומהריב"ל דצריך להתאבל משום דכל כמה דמצינו לאוקמיה אחזקתיה מוקמינן ואמרינן דהשתא מקרוב מת וא"כ ה"נ דכוותיה וגם מ"ש הש"ך בשם הב"ח דאם היה כתב של חכם כו' דא"כ היה מבאר ל"ש בנ"ד דהרי חזינן שסתם ולא פירש אמנם נראה כיון אם נדייק בפירוש הלשון נראה שהכוונה שכבר עברו שמונה ימים ומתורת משה רבינו למדנו דכתיב זה לי עשרים שנה בביתיך עבדתיך י"ד שנים בשני בנותיך ושש שנים בצאניך הרי מבואר שהכוונה שכבר עברו עשרים שנה וכן הוא אומר זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ופירש"י כבר עברו משני הרעב וא"כ ה"נ יש לנו לפרש כן ובפרט כיון שהיה כתב חכם אמרינן דמידק דייק ונקט לשון המקרא ובא לפרש ולא לסתום וגם יש לצרף לזה דעת קצת גאונים הביאם הרי"ף בפרק אלו מגלחין דס"ל דשמע ביום שלשים הו"ל שמועה רחוקה ומ"ש ע"ז הפוסקים מהא דאמר ר"י שמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש נעשה רחוקה דע"כ מיירי דשבת הוה יום שלשים וטעמא דשבת הוה ולמ"ש נעשה רחוקה הא בחול כה"ג שמועה קרובה היא יש ליישב לדעת הגאונים הנ"ל דמיירי שתיכף בכניסת השבת שמע השמועה דאכתי לא הוה שעות ביום כלל דבכה"ג בחול הו"ל שמועה קרובה דדוקא אם כבר עבר מקצת היום אמרינן שהוא ככולו וא"כ אף דודאי אין לזות מדעת בה"ג והרי"ף מ"מ יש לעשות זה סניף לכאן כיון דבעלמא קי"ל הלכה כדברי המיקל באבל דכאן לשון תורה מורה שכבר עברו שלשים יום יש לפסוק להקל בפרט כי דעת הט"ז בלא"ה להקל בספק תוך למ"ד: דברי הק' אפרים תשובה זו כתבתי בענין הספד של הגאון המנוח מוהר"ר מאיר ז"ל האב"ד דפ"ק ונדפס עם ההספד בקונטרס קטן מספד רב בשנת תקע"ה ואיידי דזוטר מירכס ראיתי כי טוב הוא להדפיסו פה בחיבור התשובות. אמר אפרים ראיתי עצמי מחויב בדבר להציע לרבים טעמי ונימוקי עמי כי קראתי אל אבל ומספד תוך שלשים יום לרגל חג השבועות הבע"ל ובש"ע א"ח סי' תקמ"ד וביו"ד סו' שמ"ז מבואר דמחמרינן בהא כדשמואל דאף דקא עביד בחנם אסור לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום ואכתוב מה שנראה לפי ענ"ד בזה בקוצר מופלג ואסמוך על המעיין ישמע ויאמר אמת כי יתן את רוחו עליהם: