בית אפרים יורה דעה רכו

שם ופירש הרמב"ן משום דתינוק הי' ולדעת כשלא לדעת דמי צ"ל דמיירי שאמר שהוא הולך לאבד עצמו בבור ולענ"ד לא משמע כן דשם איתא מעשה בבנו של גורגס בלוד כו' ואח"כ איתא מעשה בתינוק א' מבני ברק כו' משמע דרישא מיירי אף שהי' גדול קצת והא דמסיים שם מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו כו' דמשמע דקאי אתרווייהו י"ל דבן י"ג נמי תינוק מיקרי ואע"ג דאסור להכות בנו הגדול וא"כ איך קאמר אלא מלקיהו כו' היינו כשמתירא שימרוד כנגדו וגם דהתם מיירי שברח מבית הספר ואיך שיהי' נלענ"ד דהתם אפשר דטעמ' לאו משום שהי' קטן רק דמייתי הך סייעתא דאם מצאוהו חנק כו' אין מונעין ממנו כל דבר שכן הורה ר"ט ור"ע שבאמת זה איבד בסתם ולא אמר כלום ולכך לא תלינן שעשה לדעת ואע"ג דמוכחא מלתא שלפי שהראה לו אביו באזנו אפשר כיון שעשה כן מחמת יראת הלקאת אביו לא הוה כמאבד כו' והרמב"ן לשיטתו הוצרך גבי עובדא דשאול לומר דנרדף שאני וראיתי באשר"י שכתב דלכאורה הך מעשה דבנו של גורגס הו"ל מעשה לסתור וצריך להגיה הברייתא אם הי' קטן אין מונעין ממנו כלום ומעשה כו' ולפי מ"ש אין זה מעשה לסתור דסייעתא הוא דבלא אמירה אין מונעין ממנו כלום ודוקא באמר שאז מוכחא מלתא שעושה כן להכעיס כמ"ש הרא"ש שם לענין הרוגי ב"ד משום דהוי כמו להכעיס כיון שמוסרים עצמם למיתה כשמתרין בהם ואומר ע"מ כן אני עושה דאי לא עבדי אלא לתאבון מה להו למימר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהם וע"ז נאמר באבוד כו' והנה המלך דוד בוכה ומתאבל על אבשלום אע"פ שעבר כמה עבירות ומרד באביו במלכות בית דוד ובא על פילגש אביו אלא כיון שלא עשה להכעיס אלא מתאוה הי' למלוך ראוי להתאבל עליו עכ"ל ודברי הרא"ש אילו רמזם בקצרה מהרי"ו בתשובה הנ"ל וא"כ גם בענין זה דמאבד כו' אע"פ שעון גדול הוא היינו דוקא כשאומר ראו כו' שזה מורה שיודע ומתכוין למרוד ולבעט בטובתו של מקום וכיון שמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה משא"כ היכי שלא אמר מידי אע"ג דל"ש לתאבון מ"מ כיון דאיכא למתלי שעשה כן מחמת יראה איזה סיבה שיהיה ראוי להתאבל עליו וכן נראה לכאורה מבעל הלכות גדולות הל' אבל והרי"ף שהשמיטו הך עובדא דבנו של גורגס וכן הרמב"ם לא כתב הך דינא דקטן כשלא לדעת דמי כן הי' נראה לכאורה לולי שהרמב"ן ואחריו נמשכו הרא"ש והטור והאחרוני' דמיירי לענין קטן: ועוד י"ל כיון שלא אמר תחלה א"כ מנ"ל שעשה כן להכעיס דשמא עשה כן דרך תשובה וכל שעשה דרך תשובה שרי כדאיתא במדרש גבי יוקים איש צרידה שקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד וראה יוסי בן יועזר מיטתו פורחת באויר ואמר בשעה קלה קדמני זה לג"ע אלמא דדרך תשובה שרי וכ"כ מהרי"ו שם והביא ראי' ממדרש הנ"ל ולפי"ז כל שלא אמר כלום ונמצא שעשה מעשה בנפשו אף דמוכחא מלתא שהוא עשה אין לו דין מאבד כו' חדא מטעם שכתב מהרי"ו דשמא רוח רעה בעתתו ועוד שי"ל שעשה כן דרך תשובה וכדאמרינן המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה וא"כ ה"נ י"ל שחישב עם נפשו שעשה חטאים גדולים ויצרו תקפו להבא ועשה מעשה בעצמו ובכה"ג י"ל דשרי כדאשכחן בש"ס בעובדא דר"ח בר אשי שהי' סבור שבא על הזונה ואשכח תנורא שגירא ויתיב בגוי' ע"ש בסוף קידושין וכן אשכחן נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש כו' ע"ש בעובדא דמר עוקבא בכתובות וכיון דאיכא למיתלי אין דינו כמאבד כו' אם לא היכא שאמר מתחלה ראו שאני עולה ואנו מבינין מאמירתו זאת שהוא שלא ע"ד תשובה וגם שלא לאיזה סיבה ידיעה רק מתוך בחירתו הרע הוא מואס בטוב שהטיב הבורא לבריותיו אז הוא בדין מאבד כו' ועיין בשו"ת אבן השוהם סי' מ"ד דאיתא שם ג"כ במעשה מכוער באחד ששחט עצמו ונמצא הסכין בידו ופרע הקנה וושט ואעפ"כ כתב שיש להתאבל עליו דאף שלא הי' אדם שם י"ל לשעה קלה הלך לדרכו או מעשה שטן הצליח ואיזה שד או מזיק הזיק אותו מאחר שלא אמר ראו שאקח סכין כו' ועוד י"ל רוח בלבלתו כו' ועוד י"ל דהי' מתיירא מן העבירה דיצרו תקוף עליו כו' ע"ש ופסק דמתאבלין עליו וכן מצאתי בשו"ת בשמים ראש שנדפס מחדש בסי' שכתב ג"כ דלא מיקרי מאבד אלא במואס בטובת הבורא וכענין הפלסופים אבל מי שאומר מאסתי חיי מחמת עניות אין זה מאבד ואע"פ שראייתו שם משאול אינו מכרעת כמ"ש הרמב"ן ושאר מפורשים שהתנצלו עבור שאול שהי' יודע שעומד ליהרג מחמת נבואת שמואל שאמר לו מחר אתה ובניך עמי ובשביל חיי שעה לחוד שרי כדי שלא יתעללו כו' מ"מ אפשר כדבריו וראייתו מצדקיהו שאמרו עליו נוח היה לו להקיש ראשו בכותל וימות ואל יראה שחיטת בניו לעיניו ג"כ אינו ראי' דלא אמרו שראוי לו לעשות כן רק לומר שהי' לו צער יותר בראיית שחיטת בניו מאם הי' ממית עצמו אבל מ"מ ודאי דאשכחן טובא בש"ס שעשו מחמת צער וכדאיתא בהנזקין באשה ושבעה בני' אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצאה ב"ק ואמרה אם הבנים שמחה ודוחק לומר שהיתה יראה שלא יתעללו בה ויענו אותה כמ"ש התוס' שם בילדים שקפצו לתוך הים וכעובדא דר' צדוק ורב כהנא בסוף פ"ק דקידושין דתבעתי' מטרוניתא וסליק לאיגרא ונפל לארעא כדי להנצל מעבירה וכן עובדא דמר עוקבא בכתובות שלא ילבין פני חבירו ורבים כיוצא בזה: ובזה מיושב ג"כ מה שתמהתי על הרשב"א והר"ן שכתבו דההיא דזרק לע"א שאני כו' אפשר דכוונתם משום דבההיא דגיטין שפיר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו שהיה בדעתו להפיל עצמו דיוכל להיות שרוצה להפיל עצמו מחמת שיצרו תקפו לעבירה או דרך תשובה ובהנך גווני דכתיבנא לעיל אבל בע"ז מבדיל בדיל טובא ואין שום התנצלות בעולם לומר שהי' דעתו על כך ועכ"פ למדנו מזה דכל שהפיל עצמו ולא ידענו מה הי' לו יש לנו לתלות שבודאי לא עשה כן במזיד להכעיס לבוראו ח"ו אלא תלינן שבשביל איזה סיבה עשה כן ואף שאפשר שמצד הדין לא הי' מותר לעשות כן מ"מ כיון דשגג בדבר אין עליו דין מאבד ודמי לקטן דכשלא לדעת דמי כיון שאומר מותר ואין דין מאבד אלא כשאמר לפנינו ראו כו' באופן שאנו מבינים מכוונתו שהוא מואס בטוב לדעתו ואינו עושה כלל דרך תשובה וכהנך גווני דכתיבנא שאז יש לו דין מאבד ובאמת מ"ש הרמב"ם או שהי' מיצר צ"ע דהא משמע מכמה עובדי דכל שעושה כן דרך צער אין בכך כלום כמש"ל מההיא דניזקין וכן מוכח מעובדא דכתובות בכובס שלא הי' בהספדו של רבי דסליק לאיגרא כו' יצאה ב"ק אף אותו כובס מזומן לעה"ב ואע"פ שמהר"י טראני הקשה דהיאך עשה כן דהא ההורג עצמו עליו נאמר ותהי עוונותם על עצמותם ותירץ שהטעם לפי דאיתא בירושלמי שתלה להם היום והיו מצירים שחללו שבת ולכך יצאה ב"ק כו' ולכך הכובס עשה כן לכפר על עון חילול שבת ומיתתו כפרתו ע"ש והביאו בשו"ת אבן השוהם הנ"ל וכ"כ בשיטה מקובצת בשם רבינו קלונימוס איש ירושלים מ"מ לענ"ד לא נהירא שיהא מותר בשביל כך להרוג עצמו בפרט שהי' שוגג בדבר ואינו אלא מחויב חטאת והי' לו לכתוב על פנקסו לכשיבנה בה"מ כו' כמו שעשה ר"י בן אלישע בריש שבת אלא נראה פשוט כיון שעשה כן מחמת צער שנצטער על מיתתו של רבי לכך זכה ג"כ לחעה"ב וכ"כ אא"ז מהרש"א בחידושי אגדות שם ובירושלמי דמסכתת כלאים איתא דמתחלה אמרה ב"ק בר מן קצרא וכשהשליך עצמו ומת אמרה ב"ק ואפי' קצרא ע"ש ולענ"ד דאותן שעשו מלאכה אחר הספידו אפי' שוגגין לא מיקרי כיון שהאיר להם היום ומה בכך שקרא הגבר בשקיעת החמה ועיקר כניסת שבת אינו מתחיל אלא מששקעה החמה אלא ע"כ כמ"ש דהכובס לא עשה כן רק משום צער מיתתו של רבי ושלא היה בהספידו וכן מצינו בירושלמי בחורבן בהמ"ק מה היו בכורי ישראל עושין עלו לראש גגותיהן. ונופלים ומתים שנאמר מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות ע"ש בירושלמי דשקלים וחלילה לומר דקרינן בהו ותהי עוונותם כו' שהרי הנביא מקונן עליהם וכן איתא בסוף תענית