בית אפרים יורה דעה רכה

מלתא דאם הי' מיצר לא בעינן אמיר' וכן שום פוסק מהראשונים לא הזכירו זה אלא נראה שהרמב"ם מפרש כן הא דאמר התם ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת דהיינו שהעליה היתה מיד דרך כעס או דרך צער דאז תלינן שעשה על דעתו הראשונה שאמר שיעש' כן הא לא"ה אע"פ שאמר אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד ומה שעלה ונפל לא לדעת הי' אלא שהיתה כשגגה שיצא מפיו וגרם לו הענין שנפל מאיזה סיבה אבל אם הי' דרך כעס או דרך צער הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעליי' זו היתה ע"ד להפיל עצמו וכן מבואר מלשון הגהת פרישה שבפריש' הביא שם דברי רש"ל דאפי' אמר ראו שאני עולה ולא ראוהו עולה אדבורי' לחוד לא סמכינן וכתב בהג"ה שם דקשה ע"ז דמלשון הרמב"ם שהובא בדרישה משמע שכשרואין אותו (מיצר כצ"ל) סמכינן אד אדיבורו עכ"ל הרי מבואר דעכ"פ אמירה בעינן בכל גווני אלא מאי דקשי' לי' מהרמב"ם על רש"ל לענ"ד לק"מ שהוא מפרש הך או שהי' מיצר היינו שלא ראוהו עולה וז"א דאיך שייך ע"ז לומר ונפל ומת והדבר פשוט כמ"ש דודאי מיירי שראוהו עולה רק שר"ל בין שהעלי' הי' דרך כעס או דרך צער וזה פשוט וברור לענ"ד ולא הוצרכתי לכתוב רק לפי ששמעתי שיש טועין בזה ומפרשין דהך או שהי' מיצר מתפרש אפי' לא הית' אמירה שם וזה ודאי אינו: והנה מ"ש הרמב"ם ועלה מיד כו' אע"פ שבאבל רבתי לא נזכר מיד נ"ל דיליף לה מסוגי' דגיטין דף ס"ו הבריא שאמר כתבו כו' ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' גירושין הלכ' י"ג בריא שאמר כתבו כו' והרג עצמו מיד כו' ספק נפל מעצמו ספק דחפתו הרוח ה"ז גט כו' וע"ש בכ"מ ובלח"מ ובב"י סי' קמ"א חלוף הנוסחאו' שברמב"ם ואכתוב בקצרה הנלענ"ד שהרמב"ם סמך על הירושלמי וס"ל דבלאחר זמן א"צ כלל שהוכיח סופו כיון שלא הי' הענין מיד אף בידוע שהפיל עצמו דלא כמשמע מתוספתא דמסיים שאני אומר הרוח דוחפתו דאל"כ אין פי' להירושלמי אלא הירושלמי גורס בבריית' דרשב"ג ס"ל לחלק בין לאלתר בין לאחר זמן דלאחר זמן לא הוכיח סופו כו' ולפי"ז קאמר דלאלתר נמי ספק הוא דהא עדיין י"ל שהרוח דוחפתו אלא ע"כ דבכה"ג שאמר כתבו אמרינן נמי הוכיח תחלתו על סופו שהפיל עצמו ולכך ה"ז גט ועכ"פ מוכח דאף דהיכא דאיכא אמירה מתחלה שהוא קצת כאומדנ' דמוכח כל שלא הי' מיד לא אמרינן ולא משמע לי' להרמב"ם לחלק בין אם אמר ראו שאני עולה כו' לאומר כתבו: ועוד נראה דהרמב"ם כתב כן לפי נוסחתו שלא אמר רק ראו שהוא עולה לראש הגג ולא מסיים בה ואפיל עצמי כו' וכך הוא גרסת הרי"ף והרא"ש במועד קטן והלכך בעינן לאלתר כיון שלא פירש מה יעשה א"כ הו"ל כהך דגיטין שאמר כתבו אבל לפי גירסת שלפנינו באבל רבתי וכן הוא ברמב"ן בספר תולדות אדם וכן פירו' לשון הטור כמ"ש הב"ח אפשר דבאמת לא בעינן מיד ממש רק כל שהוא קרוב קצת לאמירה זו ולכך לא נקטי שהי' דרך כעס או מיצר כלשון הרמב"ם וא"כ אפשר דהרמב"ם והרמב"ן לא פליגי בהא וע"ש בלח"מ הל' גירושין שכתב ג"כ דכיון שהוא לאחר זמן הוא רחוק לומר שהאדם הורג את עצמו אם לא שיהי' לאלתר ע"ש: והנה הב"ח כתב דאם אמר ראו כו' ואפיל כו' כיון שאמר כ"ז אע"פ שלא ראוהו מפיל עצמו חזקה לדעת עשה כמו שאמר ולענ"ד צ"ע דהא אמרינן בשבועות דף מ"ו האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר אזיל ואיקטלי' לדקלא דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' משום דעביד אינש דגזים ולא עביד (ועיין בשו"ת מהרי"ק סי' קפ"ו שמביא דברי המרדכי דגיטין פ' הניזקין דמייתי מש"ס זה) וכן פסקו הפוסקים ועיין בסמ"ג הביאו בהגמי"י ואם בעסקי ממון כך בעסקי נפשות עאכ"ו איך נאמר שבשביל שאמר קיים מאמרו ועשה הרעה הגדולה הזאת ואיבד עצמו משני עולמות וטפי הו"ל למתלי שמעשה שטן הצליח שנפל ולא שהפיל את עצמו ונראה דמה"ט ס"ל להרמב"ם דבעינן שעלה מיד דרך כעס וכן באמר כתבו דוקא בעלה מיד ונפל אמרינן שהוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו שמה שעלה והפיל עצמו היה לדעת הא לא"ה אית לן למימר דאיתרמויי איתרמי הכי ועיין ברשב"א בחולין דף ל"ט שכתב דהך דרשב"ג דגיטין לא דמי להא דשחט ע"מ לזרוק לע"א משום דישראל מבדיל בדיל מע"א ואע"ג דשמעינן השתא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן דדלמא השתא יצר אלבשי' עכ"ל ונפלאתי דאטו מע"א בדיל ומהריגת עצמו לא בדיל שנאמר דסוף מעשהו במחשבה תחלה להרוג עצמו ולאבד שני עולמות ואפי' חזינן דקעביד מעשה הי' לנו לתלות דרוח רעה בעתתו וכדומה ולא שהי' במחשבתו מתחלה לעשות כן בישוב דעתו ומכ"ש לפי מה דאיתא בירושלמי ותוספתא דאף בספק הפיל עצמו בלאלתר הוי גט וצע"ג על הרשב"א גם הר"ן בחידושיו לחולין שם כ"כ דאע"ג דהתם ליכא דפליג על רשב"ג הכא שאני כיון דישראל מבדל בדיל טובא מע"א הרי הוא בחזקתו עד שיודע לנו שהוא נפסל וזה תימא שאין לך פסול גדול מזה שיאבד עצמו לדעת ואין לך מבדל בדל גדול מזה ואפ"ה אמרינן הוכיח כו': ונראה שהרמב"ם שכתב באומר ראו שהוא עולה לראש הגג ולא כתב שאמר שהוא נופל ומת יליף לה מסוגי' זו דאמרינן כיון דאמר כתבו הוכיח סופו על תחלתו שהי' דעתו להפיל עצמו ולמות וא"כ גם באומר ראו שהוא עולה לראש הגג שלדעת עשה אך אפשר דאמירה לחוד ראו שהוא עולה לגג מלתא בעלמא קאמר להביא גוזלות וכדומה אך כיון שראוהו שעלה דרך כעס או שהי' מיצר בעלייתו שפיר אמרינן בזה דהוכיח סופו על תחלתו וכל זה באומר תחלה אבל בלא אמר תחלה אין שום סברא כלל לומר שלדעת עשה: והנה בטור איתא הטעם דשמא נאנס ונפל ומשמע לפי"ז דדוקא היכא דאיכא למיתלי באונס שהרוח דחפתו וכיוצא בו אבל אי ידעינן שעשה כן בעצמו אף בלא אמירה תחלה חזקה שלדעת עשה והא דמושלך ע"ג סייפו היינו כשלא ראינו שהשליך עצמו עלי' תלינן שע"י איזה אונס נפל עלי' או אחר עשה לו כן אלא דלפי"ז לא הו"ל למנקט ברישא שאמר ראו שהוא עולה לראש הגג ונופל ומת והו"ל למנקט כגון שהשליך עצמו ע"ג סייפו וכיוצא בו דליכא למתלי באונס ודוחק לומר דקמ"ל דאפי' בכה"ג שנפל מראש הגג דאיכא למתלי שהרוח דחפתו אפ"ה כיון שאמר תחלה אמרינן שבמזיד עשה כן וכההיא דגיטין אלא נראה דכל שלא אמר כלל אף שהשליך עצמו ע"ג סייפו וכדומה איכא למיתלי שעשה כן מתוך טירוף הדעת או שכפאו שד וכדומה וכן יש לפרש דברי הלבוש שכתב אבל אם ראוהו חנוק כו' שמא אנוס הי' ולא סיבב מיתתו וה"ז בחזק' כל המתים כו'. וכן מבואר להדיא בשו"ת מהר"י ווייל סי' קי"ד שכתב וז"ל שפיר עבדת שהתאבלת על אחיך כו' ועוד הכא לא הוי אביד עצמו לדעת דשמא סבור היה לברוח למקום שלא יוכלו לרדוף אחריו לתופשו ודמיא למצאוהו תלוי באילן שאין זה בכלל איבד עצמו לדעת אע"ג דמוכח מילתא שהוא עצמו עשה אמרינן דילמא רוח רעה מבעתתו כו' הרי להדיא דאף דמוכחא מילתא שעשה בעצמו אינו בכלל איבד עצמו לדעת ותשובה זו הועתקה ג"כ בשו"ת מהר"מ מינץ סי' ק"ו ע"ש: שוב ראיתי שדברי הב"ח שכ' אע"פ שלא ראוהו מפיל עצמו כו' כתבן בשם הרמב"ן וכן הוא בס' תורת האדם דף כ"ז וכוונת דבריו דודאי בעינן שראוהו שעלה ונפל ומת אלא דאע"פ שלא ראינו שהוא מפיל עצמו והי' מקום לתלות שהרוח דחפו מ"מ כיון שאמר תחלה חזקה לדעת עשה וכההיא דגיטין ומלשון זה משמע דאין צורך לאמירה רק לענין זה שא"צ שיראו שהוא מפיל עצמו אבל כל שעינינו רואות שהוא מפיל עצמו אע"פ שלא אמר כלל לא תלינן בבעתותו דרוח רעה וכדומה: אמנם כבר כתבתי מדברי מהרי"ו דאף בכה"ג דמוכחא מלתא שבעצמו עשה אינו בכלל מאבד ולפי"ז במעשה דבנו של גורגס שאיבד עצמו בבור כמו דאיתא באבל רבתי