בית אפרים יורה דעה רכד

לומר דודאי כשהוא הטיל בו מום אין זה תקנה שישחוט אותו ויטיל מום ע"י שחיטה דכיון דהטלת מום הראשון הי' במזיד מה יושיענו זה שגם ע"י השחיטה יש בו עשיית מום בתחלת השחיטה והרי זה כאילו עושה כמה מומין בתכיפה אחת אין בזה כדי להתיר משא"כ הרא"ש שם דמיירי שנפל המום מאליה כגון אחוזת הדם אלא שהוא מום עובר ואין היתר לשחוט עליו בזה שפיר קאמר הרא"ש דאף דמדאורייתא שרי להטיל מום כשיש בו מום עובר מ"מ מדרבנן אסור דאל"כ יעשה בו עתה מום וישחוט עליו לצאת לחולין מחמת המום שנעשה בו אבל בעלמא א"ל דמחשב מום מחמת השחיטה דא"כ כל שחיטת קדשים היכא משכחת לה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף נימא דהוי כנפל בו מום בתחלת שחיטה אלא ע"כ דז"א דדרך הכשרו בכך ועיין בחולין דף כ"ח ע"ב בתוס' שם ד"ה פסח וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר להפסיד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה ע"ש ואפשר שדוקא ע"י הפרדת העור קאמרי ובשחיטות מקצת הסימנים ודאי מחשב מום כמש"ל מש"ס דחולין ואין להאריך: ועתה נבא לדון במטיל מום בבכור ושחט על אותו מום אם יש בזה איסור דאורייתא לאכלו על אותו המום והנה התוס' בבכורות דף נ"ד כתבו דכמה שמעתתי מוכחי דצורם אוזן קנסא הוא אלא שהקשו ע"ז מהא דאיתא בספרי פרשת ראה ר"א אומר שעובר משום לא תאכל כל תועבה ותירצו דהא דאמרינן דהוי קנסא פליגי אדר"א בספרי וסברי כאחרים דדרשי בספרי שם דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או בבישול בב"ח ואין לאסור על שחיטת אותו מום מל"ת כל תועבה כמו בב"ח וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק וא"ת ולר"א דלא מפליג מאי פריך מבהרת כו' א"נ דספרי אסמכתא בעלמא היא עכ"ל נקוט מיהא בידך דאנן לדידן סבירא לן דאינו רק קנסא מדרבנן ואפילו לר"א דדריש לי' מקרא י"ל דגם לדידי' אסמכתא בעלמא הוא והנה התוס' שכתבו שיש לחל' בין הך דהכא לבב"ח כו' סתמו דבריהם ולא ביארו החילוק ובחולין דף קט"ו כתבו וא"ת צורם אוזן בכור לתסר אפילו צרמו נכרי וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב כו' עכ"ל וגם בזה דבריהם סתומים קצת וכוונתם דע"כ לא אסרינן בב"ח ואינך משום ל"ת כל תועבה אלא משום שהמעשה עצמו הוא מתועב מצד המעשה ולא מצד העושה שאפילו אם הבשר נפל מעצמו לתוך החלב אסור משא"כ כאן דגלי רחמנא דאם נפל מום מעצמו שרי וא"כ אין כאן תועבה מצד המעשה רק מצד העושה זה לא נכלל בכלל ל"ת כ"ת וזה כוונת דבריהם מה שכתבו א"כ אינו דבר מתועב ר"ל שהדבר בעצמו אין בו תיעוב כלל: וראיתי לב"ד הרב נ"י שנראה מדבריו שהשיא כוונתם לענין אחר ולכך יצא לחלק בין בכור לפסולי המוקדשין ונלענ"ד ברור כוונת התוספות כמ"ש ונלמוד דברים הסתומים כאן ממה שפירשו במקום אחר שכך מבואר מדבריהם להדיא בתמורה דף ד' דדוקא בב"ח נפיק מל"ת כל תועבה הואיל ואפילו אם נפל ממילא הבשר לתוך החלב אסור אבל צורם אוזן בכור דממילא מותר אינו בבל תאכל כ"ת אפי' נעשה בידים עכ"ל. איברא דצ"ע בלשון התוספות במ"ש הואיל ואפילו נפל כו' ותלי תניא בדלא תניא דהיא גופא מנ"ל דבב"ח נפל ממילא אסור דדלמא דוקא בישל בידים דנעשה בו תועבה שעבר על לא תבשל אבל נפל מעצמו באמת שרי דמה"ת לומר שתערובות בב"ח הוא מתועב מצד עצמו ונראה דסבירא להו דודאי סתמא דמלתא כל דבר שאסרה תורה לעשותו אין התיעוב מצד העושה כי אם מצד המעשה וא"כ כשאסרה תורה בישול הבב"ח מסתמא המעשה מצד עצמו מתועב ואפילו נתבשל ממילא משא"כ בצורם אוזן כיון דגלי קרא להתיר בנעשה ממילא ע"כ שאין התיעוב מצד המעשה ולכך אין בזה כלל משום ל"ת כל תועבה וזה מבואר מדברי התוספות בחולין שהבאתי לעיל: שוב ראיתי בפר"ח יו"ד סימן ס"ד שמבואר מדבריו פירוש דברי התוספות בחולין כמ"ש ורמז לדבריו המ"ל פ"ד מהלכות בכורות ע"ש אך לולי דברי התוספות הייתי אומר דמעיקרא לק"מ מהא דמטיל מום בקדשים דודאי אין זה בכלל ל"ת כ"ת דאם נאמר כל שעשה דבר שהרחיקתו התורה ממנה נאסר באכילה תעה על עצמך הגוזל דבר מאכל מחבירו ואכלו ילקה משום ל"ת כל תועבה והדבר פשוט שז"א ולא יעלה על לב לעולם שאין התועבה באותו הדבר עצמו כלל רק דאקרקפתא דגברא מונח איסורא שלא יגזל מחבירו דבר ולפי זה נראה דגם מה שאסר' תורה שלא להטיל מום בקדשים איסורו הוא לפי שמפקיע מבהמה זו קדושת המזבח והרי זה כגוזל את ההקדש וא"כ מה לי גוזל הדיוט מה לי גוזל הקדש ומפקיע מידי הקדש אף שאסרה תורה שלא לעשו' כן אין הדבר ההוא נאסר כלל ואפשר שגם זה בכלל דברי התוספ' דכיון דחזינן שהתירה תורה אם נפל מום מעצמו אלמא דעיקר הקפידא הוא רק לפי שהוא גורם להפקיע מידי קדושת המזבח והרי זה כגוזל את ההקדש וא"כ אין הדבר מתועב וכגוזל מן ההדיוט דמי: אך לענ"ד הך מלתא תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן דאליבא דרבנן דסברי דשרי להטיל מום בבע"מ ודוקא מידי דחזי להקרבה אסור להטיל בו מום ולדידהו שפיר י"ל טעמא דאיסורא משום שמפקיע קדושת מזבח משא"כ לר"מ דס"ל דאפילו להטיל מום בבע"מ אסרה תורה והיינו לפי שדבר שהוקבע בו קדושה הטלת מום בו הוא דבר מתועב לפני המקום אף שבלא"ה לא חזי להקרבה אם כן שפיר י"ל שהוא נכלל בכלל ל"ת כל תועבה ואף דבנפל בו מום מעצמו שרי היינו טעמא משום דשם ליכא תיעוב כלל שלא הרחיקה תורה אלא שלא לעשות מום בידים ואז באמת נקרא תועבה ג"כ משא"כ כשנפל מום מעצמו ואף לפי מה שדחה הפר"ח דברי הר"א מזרחי שרוצה לחלק בין נפל מעצמו להפילו נכרי כיון דעל שניהם לא שייך תיעוב שלא נעבדה בו עבירה משא"כ בזה שנעשה בו מעשה ההרחקה שאסרה תורה שפיר הוי תועבה ואינו דומה לנפל מעצמו דמעולם לא נעשה כאן ענין תיעוב כלל ואך דבב"ח דלא גלי לן קרא אמרינן שגוף הדבר מתועב אף שנפל מעצמו מ"מ בזה גלי לן קרא דנפל מום מעצמו אין זה מתועב ומ"מ עדיין אין הכרח אם באמת נעשה מעשה מתועב שלא יהיה בו איסור משום ל"ת כל תועבה כיון דע"כ מתועב דבר זה לפני המקום כיון דליכא למיתלי טעמא דקפידא משום הפקעת קדושת מזבח שהרי אסרה תורה להטיל מום בבע"מ ובהכי א"ש קושית התוספות בבכורות מהספרי דר"א אסר צורם אוזן מל"ת כ"ת די"ל דר"א ס"ל כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא ואם כן ע"כ דהוי תועבה משא"כ רבנן לטעמייהו דס"ל דמטיל מום בבע"מ שרי שפיר ס"ל דאין איסור בהטלת מום משום תועבה רק קנסא לבד ולהיות כי המוביל נחפז לדרכו הוצרכתי להפסיק באמצע הפרק ולעיקר הדין אני מסכים הולך על דברת כבוד ב"ד הגאון נ"י להתיר בזה מכל הלין טעמי דכתיבנא ועוד כמה צדדים אשר לא העליתים על ספר מטעם הנ"ל: דבר זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות אבל שאלה עו בי"ד סי' שמ"ה סעיף ב' איזו מאבד כו' כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהי' מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד כו' והוא לשון הרמב"ם פ"ב מהל' אבל נראה פשוט שכוונתו במ"ש או שהי' מיצר לומר דאע"פ שלא הי' העליה דרך כעס רק שהי' מיצר ג"כ אמרינן דודאי עלה אדעתא שיפול את עצמו אבל לעולם בעינן שיאמר מתחלה הרי הוא עולה דאל"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב או שהי' מיצר ועלה ונפל ומת אלא ודאי פשוט דהך או שהי' מיצר אדלעיל קאי שראינו עלייתו בדרך כעס או בדרך צער ועוד שהרי באבל רבתי שמשם מוצא הדין לא נזכר כלל הך