בית אפרים יורה דעה רכג

שם וא"כ ה"ה כאן במטיל מום בבע"מ דאין עשייתו כלום. דלא לקי: איברא שיש לחלק דדוק' התם שנתבטלה מכירתו וממילא דלאו מידי עביד משא"כ כאן אע"ג דלא אהנו מעשיו דבלא"ה לא חזי להקרבה מ"מ איהו דידיה עביד וכמו מחמץ אחר מחמץ דלקי ואף שיש לדחות דשאני מחמץ אחר מחמץ שהם פעולות חלוקות שאופה אחר העריכה בחימוץ או לש אחר העורך בחימוץ משא"כ כאן שעיקר האיסור הוא הטלת המום וכיון שלא הועיל כלל בעשי' זו והוא שם אחד אין כאן חיוב מלקות ועיין בשער המלך ריש הל' קרבן פסח שכתוב כיוצא בזה לחלק בין מוציא אחר מוציא בקרבן פסח ובין שוחט וזורק על החמץ ע"ש מ"מ גם למוכר מעשר בהמה לא דמי כולי האי דיש לחלק כמ"ש: אך בפשיטות י"ל דהרמב"ם סובר כיון דאתי מרבוייא דכל מום לא לקי עליו כמו שאין לוקין על חצי שיעור דאתי מרבוייא דכל חלב וכ"כ הלח"מ פ"א מהל' חמץ ומצה דארבוייא דכל לא לקי אלא דהלח"מ שם הקשה מהא דפסק הרמב"ם בתערובות שאור לוקה וע"ש בשער המלך שתירץ דהרמב"ם שפיר סובר דאין ללקות מרבוייא דכל רק התם גבי תערובות שאור ודבש ע"כ רבוייא אתי למלקות דאל"כ בלא"ה אסור מדין חצי שיעור: אך א"ש בפשיטות דהכא י"ל דרבוייא דכל לא אתי כ"א לאיסורא דסד"א דמטיל מום בבע"מ שרי לגמרי כיון דלא חזי להקרבה ומרבינן ליה מכל לאיסור' ומ"מ אין לוקין עליו כמו דלא לקי על חצי שיעור ועדיין צריך ביאור דמנ"ל להרמב"ם לפסוק בהא דלא כרבנן דס"ל דמטיל מום בבע"מ שרי וכל לאתויי גרמ' ונלענ"ד דהדבר מוכרח מסוגיי' הש"ס דגרמא אינו רק מדרבנן דהא בבכורות דף אית' במשנה דין מום ע"י עכו"ם דאסור ואמרינן זה הכלל לאתויי גרמא וזה תימא דהא הך דגרמא מקרא ילפינן ופשיטא טפי לאיסור' מע"י עכו"ם וא"ל דע"י עכו"ם גרע מגרמא דז"א דגרמא איהו גופי' עביד מעשה שמניח דבלה או בצק על אוזן הבכור וגורם המום משא"כ ע"י עכו"ם דלא עביד מעשה כלל רק אמירה בלבד דבכה"ג גבי שבת אינו רק שבות וגבי שאר איסורין איבעיא הוא בש"ס וכה"ג אמרינן בעירובין פרק הדר ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה כו' ע"ש לענין להחם ע"י עכו"ם ומכ"ש דהתם דמיירי שלא אמרו לעכו"ם כלל שיעשה בו מום רק ע"י שידע העכו"ם שיותר ע"י מום עשה כן להנאת ישראל ובודאי דגרמא עדיף טפי וא"כ איך נקטי בזה הכלל דמשמע דדינ' דרישא מסתבר טפי לאיסור' ועוד קשה כיון דמה דמרבינן גרמא לאיסור' דאוריית' מרבינ' ליה מזה הכלל א"כ ע"כ דרישא ודאי ג"כ מדאורייתא אסור וקשה דזו מנין לנו שיהיה חמור משאר איסורין דמבעי' ליה בב"מ ועכ"פ אין איסור דאוריית' בשאר איסורין רק שבות מדרבנן כמו באיסורי שבת וא"כ מאי עדיפותא דאיסור הטלת מום וא"ל דגזירת הכתוב הוא דמרבינן ליה מדכתיב כל ז"א דהא כל לאתויי גרמא הוא וא"ל דאמירה לעכו"ם בכלל גרמא ז"א דהא במתני' איתמר דין אמירה לעכו"ם וגרמא מרבי בזה הכלל ואם איתא דאמירה לעכו"ם מגרמא ילפינן א"כ תלי תניא בדלא תניא דהא עיקר הדין דמרבינן מדאורייתא גרמא הוא וגם כי אין ללמוד אמירה לעכו"ם מגרמא כמ"ש דגרמא גרע דעדיף מעשה בגופי' וכן נראה מדברי הש"ס בב"מ דלענין הרביץ ארי מבחוץ קאמר חסימה מעלייתא הוא ואמירה לעכו"ם מיבעי' לי' דלמא לא מתסר אפי' מדרבנן וקצת י"ל דהרביץ ארי הוה כמעשה חסימה ממש ועדיף מגרמא והוא דחוק ועוד דא"כ לר"מ דס"ל דקרא למטיל מום בבע"מ ולית ליה רבויי' דכל אגרמא א"כ נימא דלית ליה הנך משניות ששנינו בהם דאסור ע"י עכו"ם אלא ודאי דז"א דגם ר"מ אוסר ע"י עכו"ם גרמא מדרבנן עכ"פ ומתני' כר"מ ומדאורייתא ליכא קרא למיסר כלל רק מדרבנן ופשיט' לי' טפי לאסור ע"י עכו"ם משום דאתי לאחלופי בישראל כמבואר בש"ס שם וגרמא לא פשיטא לי' לאסור מדרבנן ומרבי לי' בזה הכלל לומר דאסור ג"כ מדרבנן כמו אמירה לעכו"ם משא"כ אם נימא דאסור מדאורייתא אי מרבינין גרמא אין ללמוד ממנו אמירה לעכו"ם וכמ"ש: ובאמת לכאורה יש לעיין אפי' אם נימא דמתני' אסור מדרבנן קאמר מ"מ מאי קמבעיא לי' בב"מ אמירה לעכו"ם בשאר איסורין דלמה יגרע מהטלת מום בבכור ע"י אמירה לעכו"ם דאסור מדרבנן ודוחק לומר דבאמת בבכור אסור מדאורייתא דמרבינין מכל וא"כ גזרת הכתוב הוא וליכ' למילף מיני' דז"א כמ"ש דאף לרבנן אין לנו לרבות רק גרמא ועוד דלר"מ ע"כ אמירה לעכו"ם אסור בבכור מדרבנן ולמה לא נילף מזה בשאר איסורין: ומצאתי באשר"י שם בשם הראב"ד שכתב דאיבעי' דחסימה לא איפשטי' ולקולא ואע"ג דמסקינן דמטיל מום בקדשים ע"י נכרי נמי אסור ואפי' בזה"ז שהוא מדרבנן התם משום חומר' דקדשים הוא ולא גמרינן מיניה עכ"ל ומדבריו אלה מבואר ג"כ דגם בקדשים אין איסור אלא מדרבנן באמירה לעכו"ם ואפי' בזמן המקדש אלא דלאלומי הקושי' קאמר דאסור ע"י נכרי אף בזה"ז שהוא מדרבנן ע"ש ולפ"ז כיון דבמתני' נקט ע"י נכרים וגרמא משמע להדיא דתרוייהו חד דינ' הוא ובשניהם אין איסור רק מדרבנן ולכך מרבי לגרמא בזה הכלל דע"י נכרי מסתבר טפי לאיסורא משום דאתי לאחלופי ולכך לא כתב הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דגרמא אסור מדאורייתא רק בהל' בכורות לענין קנסא דאין שוחטין עליו דבכה"ג אף ע"י גרמא קנסינן ליה מדרבנן שלא ישחוט עליו וכיון דקרא לא קאי אגרמא ממילא דקאי אמטיל מום בבע"מ ואסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה כיון דלא אתי אלא לרבוייא כמש"ל והכי משמע נמי מדפריך בע"ז בפשיטות ולהוי כמטיל מום בבע"מ אע"ג דאמלתא דרבא קאי ורבא ס"ל בביצה דגרמא אסור וא"כ מטיל מום בבע"מ שרי ובעי לאוקמי כהלכתא ולכך קאמר נראה כו' שאסור מדרבנן עכ"פ וכבר העירותי למעלה בזה ופשיטות הענין מורה דהש"ס סובר דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא והא דקאמר רבא בביצה דגרמא אסור ומייתי עלה מברייתא דכל מום כו' צ"ל דאף מאן דיליף מכל מום לאסור מטיל מום בבע"מ מ"מ ס"ל לאסמכתא בעלמא לאסור גרמא מהך קרא אבל לעיקר הדין ליכא בגרמא רק איסור מדרבנן ולכך השמיט הרמב"ם בהל' מזבח רק בהל' בכורות דקנסינן ליה מדרבנן אף בגרמא שלא ישחוט עליו ועוד יש כמה ראיות דאף בזה"ז הוא דאורייתא מפשיטות דברי הש"ס בגיטין ובב"מ דקאמר צורם אוזן עביד איסורא דאורייתא וכן יש להביא ראיה מסוגיית הש"ס בביצה בענין בכור שנפל לבור: וראיתי למחו' הגאון אבדק"ק פ"פ דמיין בחידושיו מחנה לוי שכתב בזה וקצרתי כעת. והנה הרא"ש בבכורות כתב דמטיל מום בבע"מ אף מדאורייתא שרי מ"מ מדרבנן אסור דאל"כ קשה גבי אחיזת הדם דיטיל בו מום עכשיו וישחוט עליו ולענ"ד בפשיטות יש להוכיח דאם איתא דאף מדרבנן שרי א"כ אף בלא מום אחר יהא מותר לשוחטו דהא תיכף בהתחלת שחיטה הוא נעשה בע"מ וכשגומר השחיטה הרי הוא כשוחט בע"מ דהשחיטה גופא מום היא כדאמרינן בחולין דף ל"ז נהי דאדחי מפסח כו' ופרש"י דכיון דנשחוט קצת הסימנים אין לך מום גדול מזה ע"ש: אלא דלפי"ז לכאורה מוכח דגם מדאורייתא אסור להטיל מום בבע"מ כו' דאל"כ הא דאסרה תורה לשחוט על מום שהטיל היכא משכחת לה דהא בשעת שחיטה הוי כמטיל מום בבע"מ וגמר השחיטה הוא על מום השני הנעשה בשחיטה שהוא נעשה בהיתר כיון שכבר הי' בע"מ ומכ"ש מאן דאסר מדאורייתא לאכול אם נשחוט על מום שהוטל בכוונה כדאמרינן מנין לצורם כו' שנאמר ל"ת כל תועבה א"כ מוכח דמטיל מום בבע"מ מדאורייתא אסור ולכך לא מהני ליה מום בשחיטה אף שכבר הי' בע"מ כיון שגם מום זה בכוונה אסור ותועבה הוא ואפשר