בית אפרים יורה דעה רכב

בהטלת מום ולכן פירשו דמיירי בקדשי ב"ה ולפי"ז א"ש דעל המקשן ועל אביי לק"מ די"ל דאינהו מפרשי בקדשי ב"ה ואין בזה איסור משום הטלת מום אבל על רבא דע"כ מוקי בקדשי מזבח משום שנראה כו' פריך שפיר מום מעליא הוא אך רש"י מפרש דמיירי בקדשי ב"ה וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' עירוכין ולדידהו צ"ל כהפירוש הב' דהתוספות דרבא מפרש הטעם בקדשי מזבח וגזרה קדשי ב"ה אטו קדשי מזבח ולפי"ז י"ל ג"כ דהמקשן שהקשה מום מעליא הוא לא פריך הכי אדאביי דלאביי י"ל דלית לי' גזרה קדשי ב"ה אטו קדשי מזבח ולכאורה לפי"ז לא קשה קושית התוספו' שם שהקשו אהא דפריך ונשחטי' משחט נימא גזרה אטו קדשי מזבח שאסור משום שחוטי חוץ ונדחקו לומר דשפיר קא משני ובפשיטות י"ל דלאביי שפיר קא קשיא לי' דלאב"ש לית לי' הך גזרה דאל"כ הו"ל לשנויי בפשיטות משום מטיל מום ולכך פריך שפיר ונשחטי' משחט ואפשר לומר דשפיר קשיא להו דהיה מצי לשנויי דגם אביי אית ליה הך גזרה ומ"מ אין לאסור משום מטיל מום כיון דגם בקדשי מזבח גופי' בזה"ז אין איסור כיון דגם לדמי לא חזי וכדמשני באמ' לרבא וסברת דנראה כמטיל מום לא ס"ל לאבי' ולכך הוצרכו לתרץ דשפיר משני והנה התוספות שם בע"ז ד"ה אמר אביי אמר קרא ואת סוסיהם תעקר הקשה ה"ר אלחנן וא"ת למ"ד צב"ח דאורייתא מאי ראי' מייתי מיהושע כו' וי"ל דודאי שיש בידם לעקור היכא דנראה טעם קצת לעקר ד"ת כדמוכח ביבמות גבי משיאין האשה עפ"י ע"א עכ"ל וכוונתם למ"ש שם דף פ"ח ד"ה מתוך חומר כו' דאין זה עקירת ד"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב לעקור ד"ת ע"ש ולכאורה אין הנידון דומה דהתם כיון שיש קצת סברא להאמין להעד בצירוף סברא דדייקא ומינסבא מתוך חומר שפיר י"ל דלא חשיב עקירת דבר מה"ת משא"כ כאן שאינו מצד הסברא כ"א מטעם קנס ובכה"ג משמע התם דאין לעקור דבר מה"ת כ"א בשב ואל תעשה או מגדר מלתא ומדברי התוספות משמע דלאו משום גדר מלתא אתינן עלה ונראה דא"ש לפי מ"ש התוספות שם דף צ' ד"ה וליגמר מיני' וא"ת שאני התם דעפ"י הדיבור הי' מתנבא כו' ונראה כיון דעפ"י הדבור שרי משום צורך שעה ה"ה שלא עפ"י הדיבור שהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ולפי"ז י"ל דה"ה כאן כיון שעל פי הדיבור הותר ליהושע לעשות כן והרי אין הנביא רשאי לחדש דבר ע"כ דהקיל הכתוב באיסו' זה דצב"ח בשביל צורך שעה וה"נ יכולים חכמים להקל בדבר משום קנסא: אך אכתי קשה דמאי פריך מהך דאין מקדישין כו' דלמא לא הקילו חכמים באיסור צב"ח דאורייתא משום קנסא והך דנשא ונתן בשוק של ע"א אתא כמ"ד בב"מ צב"ח דרבנן והך ברייתא דאין מקדישין אתיא כמ"ד צב"ח דאורייתא ולכך אסור לו לנשר פרסותיו ולמעבד איסור' דאורייתא וא"ל דהשתא נמי דנועל דלת בפניו נמי איכא צב"ח וכמ"ש התוספות בסנהדרין דף פ' דז"א שהרי התוס' שם ביבמות בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו כתבו דסדין בציצית הוי שב ואל תעשה כיון דבשעת עיטוף לא מחייב ולאחר שנתעטף דמחייב שב וא"ת הוא ע"ש וא"כ ה"נ טפי אית ליה למעבד ע"י נעילת דלת לבשעת הכנסה לכיפה אכתי אין כאן צב"ח ואח"כ שוב הוי שב וא"ת (ועיין בשו"ת נ"ב סי' פ"ב שכתב ג"כ דמנשר פרסותי' חמור שמצער בידים משא"כ הכנסה לכיפה שהוא רק גרמא כו' ומ"ש שם דמה שלא הקשה להיפוך דבע"ז נמי יכנס לכיפה משום דשם מותר בהנאה כמ"ש התוס' צ"ע לפ"ז לפי מ"ש הר"ן בב"מ הביאו הנ"י בפ' אלו מציאות דלכך זקן ואינו לפי כבודו פטור מפריקה שצב"ח הותר בשביל תשמישן של בני אדם והלכך בשביל כבודם נמי שרי וא"כ לא פריך מידי די"ל דלכך גבי קדשים נועל דלת משום דליכא צב"ח כולי האי כמו לנשר פרסותי' וכיון דבלא"ה אסור בהנאה כל למעוטי צב"ח עדיף טפי משא"כ גבי ע"א כיון דשרי בהנאה טפי יש לנו לעשות ע"י מנשר פרסותי' ואף דאיכא צב"ח טפי מ"מ הרי צורך תשמישן של בריות ואין לאוסרו וצ"ע): ולכן נלענ"ד דע"כ לא מפלגינן התם בין מלתא דקום ועשה לשב וא"ת אלא לענין דברים שמפורש איסורם בתורה כגון ההיא דחשיב התם סדין בציצית כו' אבל דבר שאינו מפורש בתורה רק אתיא מדרשא שפיר ב"ד מתנין לעקור אף בקום ועשה ולפיכך קשי' ליה דטפי ה"ל למעבד הך תקנת' דמנשר פרסותי' כדי שלא יקלקל חצירו וכיפתו וחילוק זה בין מפורש בתורה או אתיא מדרשא מבואר בספר המצות להרמב"ם ועיין בכ"מ בריש הל' אישו' לענין קדושי כסף ולענין קידושי קרובי האם ובדברי הרא"ש בביצה בפרק המביא בשם בעה"ע ועוד כמה דוכתי: והנה מסוגיין דעלמא נראה דיש איסור דאוריית' אף בזה"ז מהא דקי"ל בדוכתי טובא דנחשדו כהני על הבכור אפי' בזה"ז ואפילו ע"י גרמא ואפי' בת"ח חבר ויושב בישיבה כמ"ש הפוסקים מעובדא דר' צדוק ואם אית' דהטלת מום גמור נמי אינו אלא מדרבנן בזה"ז פשיט' שאין לנו להחמיר כ"כ במלת' דרבנן ועובדא דר' צדוק נמי בתר חורבן הוה שהרי הי' בימי ר"ג ור"י באותו פרק שמינו את ראב"ע לנשיא ואז בתר חורבן הוה כמ"ש התוס' בע"ז דף י"ג ובשבת פרק במה אשה אההיא דראב"ע הוי מעשר מעדרי' כו' וכן מבואר בביצה דף כ"ז בעובד' דבוכרא דאתי לקמי דרבא כו' שהבאתי לעיל דא"ל רבא דלמא את גרמת לי' כו' ע"ש ברש"י שפירש דבכהן מיירי שנחשדו על הבכורות ובשלמא אם נימא דאיכ' איסור' דאורייתא בהטלת מום אף בזה"ז שפיר י"ל שהחמירו שלא לשחוט עליו ואף דזה שאסרו לשחוט על מום שהוטל בכונה אינו אלא דרבנן מ"מ החמירו בדבר לאסור אף בחבר ובגרמא כיון דאפשר למייתי בה לידי איסורא דאורייתא אבל אם גוף הטלת מום בזה"ז אינו רק דרבנן פשיט' דלית לן לאחמורי כולי האי דהא א"א למייתי לידי איסור' דאוריית' כלל ולפי"ז מכ"ש במטיל מום בבע"מ דאיכ' איסור' דאורייתא דהא בזה"ז גרע לפי פשיטות דברי הש"ס בע"ז ומ"ש הלח"מ דאף בל"ת אינו עובר מדלא כתב הרמב"ם בלשונו אינו לוקה כמו גבי בזה"ז משום הא לא איריא דכיון דבזה"ז גרע ואפ"ה כתב שעובר בל"ת דממילא דמטיל מום בבע"מ פשיט' דעובר בל"ת ולא הוצרך להשמיענו רק שעכ"פ אינו לוקה דסד"א דאפילו מלקי לקי ולא דמי לבזה"ז דהא חזי לדמי קמ"ל דאפ"ה אינו לוקה ומלקי הוא דלא לקי הא איסור' דאורייתא איכא וגם במה שהקשה הלח"מ דהא קרא איצטרך לגרמא נלענ"ד שאין הכרח שהרמב"ם יסבור דגרמא אסור מדאורייתא שהרי הרמב"ם שם כתב וז"ל המטיל מום בקדשים כגון שסימא את עינו או שקטע ידו לוקה כו' מלשון זה משמע להדי' דדוקא בכה"ג לקי אבל לא ע"י גרמא ואע"ג דהרמב"ם בהל' בכורות כתב הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבלה על אזנו כו' ה"ז לא ישחוט עליו כו' כתב זה עפ"י הש"ס דבכורות דף ל"ה דאמרינן התם זה הכלל לאתויי גרמא ומ"מ אין מוכרח שיהיה בזה איסור תורה ואם אית' שיש בזה איסור תורה לא הוה שתיק הרמב"ם מיני' בהל' איסורי מזבח שהרי עיקרו דקרא דכל מום לא יהיה בו בקדשים כתיב ולא השמיענו כזאת דאף בגרמא אסור ולוקה ואדרבה פשטא דלישנ' משמע דדוק' בעשה בידים חייב אלא דהוא גופא קשי' דכיון דרבנן ס"ל דמטיל מום בבע"מ שרי וכל מום לאתויי גרמ' מנ"ל להרמב"ם לפסוק בהא דלא כרבנן גם קשה דא"כ דכל מום לאתויי מטיל מום בבע"מ הוא א"כ למה פסק הרמב"ם דאינו לוקה: והנה הרמב"ם בפי' המשנה הביא התוספתא דמטיל מום בבע"מ לוקה וסיים ודע זה משמע דס"ל דהכי הלכת' ומ"מ הא קמן דבחבורו חזר בו וכתב דאינו לוקה ואפשר דאזיל לטעמי' פ"ו מהל' בכורות שכתב במוכר מעשר בהמה כיון דלא קנה לוקח אינו לוקה דלאו מידי עביד ועיין בלחם משנה