בית אפרים יורה דעה רטו

אם נאמר כן אף אנן נמי נאמר דכיון שהיא איסו' דרבנן מצד עצמו אין חילוק בין נפל בין הפיל דבכל גווני שרי אך שאין זה מעלה ארוכה לדברי הטור שהתיר אף לכתחלה וגם דהא איתחזק איסורא ואפי' בדרבנן אסור וכמש"ל והש"ך הוסיף אף שנתערב חד בחד הדין כן ולפי"ז צ"ל הא דשרינן בדבר חשוב שנתערב ונפל אחת לים אע"ג דאיתחזק איסורא דרבנן עכ"פ התם טעמא משום ס"ס וגם שאוכל שנים שנים תלינן טפי שהיא דהיתרא משא"כ כאן קשה דהא איתחזק איסורא ואפשר דס"ל דבדרבנן יש להקל אף באיתחזק איסורא דפוסק כר' מאיר דמקואות ומדמי איסורי דרבנן לטומאה קלה וכמש"ל: אמנם לפי פשטא דמילתא נלענ"ד דהרמב"ם סובר בגד שאבד בו כלאים אינו רק דרבנן משום דודאי אין חוט של פשתן דומה לשל צמר עד שלא יהי' הפרש ביניהם דודאי טובא איכא בינייהו ורוב בקיאין הן להכיר במראה ובמישוש רק לפי שזה הטיל החוט של פשתן ועתה אבד בתוך הבגד הוי דומי' דפלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי התם לענין טומאה דרבנן סברי כשבודק כל צרכו אעפ"י שהי' כאן טומאה ודאית אנו אומרים עורב בא ונטלה ומכ"ש דטפי י"ל דלמא מנתר נתיר ואפי' ר"מ מודה דשכיח טפי מעורב וכמ"ש התוס' שם לענין בגד שאבד בו כתם אלא דאעפ"כ אין לנו לסמוך על הבדיקה דאימר לא בדק כל צרכו כדאמרי רבנן התם לר"מ ור"י או אפשר דאפי' אם יבדוק היטב הדק יש לחוש שמא יבא בקי יותר ממנו ויכיר והלכך בבדיקת צביעה מתירין לגמרי ותולין דמנתר נתר משום דהוי כההוא דבודק עד שמגיע לסלע משא"כ בלא בדיקת צביעה לא סמכינן על הבדיקה מדרבנן עכ"פ זה דעת הרמב"ם ולדעת הטור אף בכלאים דרבנן לא סמכינן אבדיקה זו דהוי כספק חסרון ידיעה דשמא יבא בקי גדול ויכיר אך כשניתק ממנו חוט א' שפיר סמכינן על הבדיקה שלנו בכלאים דרבנן כיון דא"ל מעיקרא נתרו ואת"ל לא נתרן שמא ניתק עכשיו ולכך מתיר הטור אף לכתחילה לנתק כיון דאיכא רגלים לדבר שאין כאן כלאים כלל שהרי פשפש ולא מצא ולישנא דמ"ז דקאמר ונתקי' לאו משו' דלכתחל' אסור אלא משום דבעי למימר ולא ידעו אי נתקו כו' לכך נקט ונתקי' ושיגרא דלישנא הוא כלענ"ד ויישר חילך לאורייתא כו' הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה עא וזאת אשר השבתי שנית על הנ"ל לשלום אין קץ לאהו' כו' מוהר"ר שמחה נתן נ"י: אחד"ש אפריון נמטי כו' ואען ואומר אשר כתב בשם ספר משנת חכמים דבהיתר ניכר גם המרדכי מודה כבר קדמו הפליתי סי' ק"ב ולכן חזר להקשות על הכ"מ שכתב טעמ' דפרוטה בתוך כיס הקדש משום דבשיל"מ ע"ש: ומ"ש דלפי הבנתי בדברי התוס' דע"ז דבעינן שיהיה מבואר בשעת ביאה לכאורה הוי גזירת הכתוב כו' ולכן כתבת דטעמ' משום דהוי כדמי ע"ז וחליפי שביעית שכתבו התו' להתיר בנתן דמים אחר המשיכה ודמי לה לבא עליה ואח"כ נתן לה והארכת בזה הרבה ונפלאתי עליך דהתוס' בשם ר"י דמיירי במעות שאינם מיוחדים בשעת משיכת היין שיהיה חליפי היין שמשך שפיר מדמי לה להא דבא עליה ואח"כ נתן לה לפי פשטא דש"ס דמיירי בטלה סתם שלא היה ברשותה בשעת ביאה אבל אם היה המעות צבורין ומונחין באופן שנקנו לישראל בשעת שמשך העכו"ם היין מה בכך שהם מונחים ברשות העכו"ם כיון שהם קנוים לישראל בכל מקום שהם ומכ"ש אי קיימי בחצירו של ישראל בעל היין פשיט' דאסורין וכן מבואר להדי' בהא דגר ועכו"ם כו' דאי לאו דירושת הגר דרבנן היה אסור לומר טול אתה ע"א אע"פ שהעכו"ם ימשוך הע"א תחלה כיון דהני זוזי מייחדי באנפי נפשייהו חליפי ע"א נינהו משא"כ היכא שאין המעות מיוחדים אע"ג דמשעבדי נכסים לא מיתסר כמבואר שם דף ס"ג ל"ש מקיפו כו' כיון דלא מייחדי שעבודי' לא מתסור ולפי"ז פשוט היכא שבשעת משיכת היין מסר לו כיס מלא מעות שהיה בו כפלי כפלים מכדי שווי היין ואמר לו שיקנה בתוך כיס זה נגד דמי היין דבכה"ג חל על המעות שם חליפי יי"נ אף לדעת הר"י שבתו' ומכ"ש למ"ד יש ברירה דאמרינן הוברר הדבר שאילו מעות שלקח אז מהעכו"ם בעד היין דודאי אסירי וא"כ מלת' דפשיטא בהא דנדר לה טלה באתננה מהנך דקיימי בחצירה ונדר לה אחת מהנה דאי אמרינן הוברר הדבר למפרע א"כ הרי נתברר שטלה זה נקנה לה בשעת ביאה ומה טעם יש בדבר וחידוש הוא שחידשה לנו התוס' בזה לומר דאף בכה"ג אין חל שם אתנן דעיקר חלות שם אתנן הוא בשעת הביאה וצריך שיהיה מבורר בשעתו וידוע אז ולא מהני הבירור למפרע ואין צורך בזה לומר גזירת הכתוב רק דמעיקרו לא אסר רחמנא רק בכה"ג שיהיא מבורר האתנן בשעת ביאה וזולת זה לא אסר רחמנ' והערני בזה חתני המופלג השנון מו' יעקב יהושיע הלוי נ"י דוגמא לזה מה שכתבו התו' בחזקה שלא נתבררה בשעתה דלא אזלינן בתרה אע"ג דס"ס הא קמן דודאי אמת הדבר שבאותה שעה כשרה היתה מ"מ לא אזלינן בתרה לדינא כחזקה גמורה כיון דההיא שעתא גופא לא היינו יכולין לעמוד על בירורו של דבר כ"א אחר י"ב חודש וה"נ דכוותה ועדיף מינה דאמרינן דבכה"ג לא קריי' רחמנ' אתן זונה כיון שלא נתברר איזה הוא: ומה שהקשית מהא דאפותיקי דהוי אתנן אע"ג דמצי לסלקו בזוזי אין הנידן דומה דהתם בטלה מבורר וחל על טלה זה שם אתנן אלא שכשנותן המעות הוא מסלק שעבודה מעליו אבל עכ"פ כל כמה שלא נתן לה שם אתנן מתלי תלי וקאי על טלה זה וכיון דמייחד שעבוד' מתסר משא"כ אם אין הטלה מבורר כלל לא מצא שם אתנן עדיין מקום לחול: וראיתי שרצית לתקן דבריך שיהיו קיימים דהיינו טעמ' דלא מיקרי הטלה ברשותה שאינה על אחריותה דכיון דאמר טלה סתם אם מת אחר מן הטלאים מחויב ליתן לה טלה אחר כו' הנה מלבד כי ז"א דלית לן למיזל בכה"ג בתר דינא דלענין אונסין כלל רק לענין גוף הקנין אך בלא"ה אין הדין כמו שכתבת אלא דבכה"ג אין צריך ליתן לה טלה אחר כמבואר במנחות דף ק"ח האומר בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול עבד בעבדיי כו' ומת מראהו מת כו' והכי קי"ל בח"מ סי' רי"ד דה"ה אומר שור בשורי כו'. אך באמת פשוט שאין כוונת התוס' משום אחריות אלא דאע"ג דשפיר נקנה לה מ"מ כיון שלא נתברר ביחוד אין מקום לחול עליו שם אתנן אע"פ שעתיד יוכל להתברר ולפ"ז הדרא קושייתי לדוכתי' דבמחיר כלב נמי הכי ומה ראוי לחלק בין השווים ואפשר לומר דבשלמא לענין אתנן שפיר אמרינן כיון שלא נתברר בשעתו אין חל עליו שם אתנן ובשעת בירור שוב לית' לביאה בעולם משא"כ במחיר כלב נהי שלא מצא מקום לחול בשעת החלוק' כיון שלא נתברר אז איזהו מ"מ עתה בשעת הבירור של מחיר דהכלב עדיין בעולם וצ"ע וגם קשה דמי מכריח אותו לברור לא נברור כלל ויהיה הכל מותר דאין שם מחיר חל על מה שלא הוברר לשיטת התוס' דגבי אתנן אמרינן הכי: ואמנם אפשר לומר ע"פ מה שהבאתי בתשובה א' דברי הרשב"א בתשובה בתולדת אדם סי' פ"ב שנשאל אהא דאומר שדה בשדותי מכור דנימא ברירה לא אמרינן וכתב דע"כ לא תלינן בענין ברירה אלא כשצריך למקומו של דבר כגון בההיא דגיטין כו' משא"כ בזה שאפי' מכר לו א' משדותיו בניסן כו' מ"מ לקיומו של מכר אין צריך לברירה שאפי' למ"ד אין ברירה אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה כו' ע"ש וכעת אין הספר בידי ולפ"ז י"ל לפי מה שהעליתי בקונטרסי הראשון גבי הא דיו"ד טלאים דאי נימא אין ברירה ודאי דכולם אסורים דמחיר כלב משיך ואתי בכולהו ואין מקום להתיר רק אם נימא יש ברירה ולפי"ז א"ש מ"ש התוס' גבי אתנן דאפי' למ"ד יש ברירה לא חל אתנן שהרי לא היה מבורר בשעת