בית אפרים יורה דעה ריד

דר"י והכי קי"ל בעלמא ר"מ ור"י הלכה כר' יוסי ולדידי' באתחזק איסורא אזלינן לחומרא אף בדרבנן כמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו הש"ך שם ולכך שפיר השמיט הך דמ"ז ואעפ"י שהרמב"ם גופי' פסק שם כר"מ כמ"ש כל האחרונים מ"מ הרי הרמב"ם סובר דבאב הטומאה מד"ס טמא וכמ"ש בספר חוות דעת ואעפ"י שבאמ' אין זה ראי' שהרי באב הטומאה מד"ס אף ספק ליטמא ולטמא דאיכא חזקת היתר אמרינן דטמא אלמא דלאו משום חזקת איסור מחמרינן רק דאב הטומאה שאני שהחמירו עלי' לעשותו כשל תורה ממש וכמ"ש המ"ל הלכות מקוואות בפירוש דברי הרא"ש וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"א בקצרה ע"ש מ"מ עכ"פ אין הכרח שהרמב"ם יפסוק כר"מ רק לענין ולד הטומאה דקיל טפי משא"כ בגווני דכלאים דהכא שעיקרו מה"ת ואתי לאחלופי בכלאים דאורייתא יש להחמיר בו כיון דאתחזיק איסורא ועיין בתי"ט ומ"ל שהשיגו על הר"ש והרע"ב שכתבו בד"א בטומאה חמורה שנטמא בטומאה המטמאתן מה"ת דהא אף באב הטומאה מד"ס דינא הכי ונפלאתי שלא הזכירו ראש המדברים רש"י ז"ל בעירובין שכתב כן ואחריו החזיקו הר"ש והרע"ב לכתוב כלשונו וצ"ע: אך עדיין צ"ע לפי מ"ש הרמב"ם פרק יוד מה"ל עדות בלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן הרי הוא פסול מדבריהם הלח"מ שם תמה שסותר לדבריו בהלכות כלאים וכתב דמה שאמר הרמב"ם בהל' כלאים שאבד בו חוט של פשתן אינו שידענו בודאי שהוא הבגד אלא שאינו ניכר רק י"ל שהוא ספק אם הוא שם אי לא ולכך התירו ע"י הצביעה דכיון דבתחלה יש לנו ספק אם הוא שם או לאו אין איסורו מתחלה מד"ת אלא מד"ס כו' ע"ש ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתי' דהו"ל לכתוב הרמב"ם דבכה"ג אם נתקן ואין ידוע כו' מותר דהא בכה"ג אם מספקא לן אם לאו היא שם לא איתחזק איסורא ואפי' תימא דמיירי שידוע שנארג שם ודאי אלא שאח"כ נפל ספק אם עדיין הוא שם מ"מ ע"כ דאתיליד ריעותא גמורה באופן שיש לנו להסתפק בזה וא"כ אזיל לי' חזקת איסור בשעת הריעותא ובזה היה לנו להתירו אם ניתק ומספקא לן אם נתקו לגמרי או לא אמנם באמת דוחק גדול לפרש הרמב"ם כמ"ש הלח"מ ויותר נלענ"ד בדעת הרמב"ם דס"ל דאין בכלאים איסור דאורייתא כ"א כשהוא ניכר דאז שם כלאים עליו כדמתרגמינן כלאים עירובין משא"כ כשאבד בתוכו ואין ניכר אזיל לי' שם כלאים דאורייתא רק דאסור מדרבנן ועכ"פ יש כאן איתחזק איסורא מעיקרא דאורייתא והשתא אחר שאבד מדרבנן ועוד נראה דהרמב"ם סובר דכל שאינו ניכר בטל ברוב מה"ת כמו ההיא דצמר גמלים וצמר רחלים וכמ"ש התוס' מההיא דשיער נזיר דמוקי בציפרתא ולא ס"ל כתי' התוס' והרא"ש שכתבו דכיון דע"י חיבורן נאסרו ל"ש ביטול אלא ס"ל דשפיר בטל כיון דאינו ניכר רק מדרבנן אסור אף בכה"ג כיון דס"ס הוא נהנה מכלאים וכן נראה מדברי הכ"מ פ"ג מהל' בכורות שכתב דהרמב"ם מדמה צמר בכור לבגד שאבד בו כלאים דאינו בטל אעפ"י שחילקו המפורשים בין כלאים ושאר איסורים רבינו אינו מחלק עכ"ל ובתמורה פריך להדיא וליבטל ברובא ומשני בציפרתא וסובר הרמב"ם דהך שנויא דלא כהלכתא דבלא"ה לא בטל מדרבנן כיון שעכ"פ נהנה מצמר הבכור וכמו בבגד שאבד בו כלאים דהא בטל מדרבנן עכ"פ משום דס"ס הוא לובש כלאים ואע"ג דבמידי דאכילה וכדומה קי"ל דבטל ברובא מ"מ התם כל שעתה איכא למימר דהיתרא אכל וחילוק זה מבואר בתוס' דבכורות דף ך"ג ומצאתי במשנה למלך פ"א מה"ל משכב שהביא דברי הכ"מ וכתב ולא ביאר לנו מרן מה טעם ל"ש ביטול באיסורין אלו ולפי מ"ש ניחא דטעמא דרבינו דס"ל דבהני לא שייך ביטול דדמי לטומאה משא דבב"א נהנה מן הבגד כו' ע"ש וכיון דטומאת משא אינו רק דרבנן כמ"ש התוס' ממילא דגם בגד שאבד בו כלאים אינו רק מדרבנן ול"ד לצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו' דאזלינן בתר רובא דהתם טרם הוחל עליו שם איסור נתבטל מעליו שם צמר רחלים ונקרא בשם צמר גמלים שהוא הרוב ולכן אעפ"י שעכשיו חיבר בו פשתן והוא נהנה מכל הבגד יחד לא איכפת לן בהכי דמעולם לא חל עליו שם איסור משא"כ נבילה שבטלה בשחוטה או בגד שאבד בו כלאים שאנו רוצין להפקיע איסורו ע"י ביטול לא מהני כיון שנהנה בב"א אך מה שהקש' שם במ"ל על התו' שהקשו גבי כלאים ולבטל ברובא דהא דמי לטומאת משא ותי' דהתוספות ס"ל דבכלאים לא בטל ברוב מה"ת ושוב הקשה דהא בתמורה פריך ולבטל ברובא ומוקי בצפרתא משמע דאי לאו הכי אף מדרבנן בטל והא דמי לטומאת משא כו' נלענ"ד דהתוס' ס"ל דלא דמי לטומאת משא דהתם הוקבע טומאה על חתיכת הנבילה בעודה בפ"ע וגם עתה לא פרחה טומאתה מינה בשביל שנתערבה לא בטלו חכמים טומאת משא ממנה כיון שודאי נושא אותה ג"כ משא"כ בכלאים דבעוד הפשתן בפ"ע והצמר בפ"ע לא הוקבע שום איסור עליהם והאיסור בא מחמת התחברותן וכיון שאינו ניכר הרי בטל ברוב ופקע שם איסור מן הבגד לגמרי ועדיף מהא דאכילה דאמרינן בכל משהו איכא רובא דהיתרא ועכ"פ יש כאן איסו' אלא שהאיסור נהפך להיתר משא"כ בכלאים דע"י הביטול אין כאן איסור כלל ולזה תירצו דאדרבא מה"ט גופא שאין נאסרין כ"א ע"י חיבורן לא שייך בי' ביטול אך מההוא דתמורה לכאורה שפיר קמותיב אך נראה לפי מה דאיתא שם בבכורות בבהמה ששפעת חררת דם כו' טהור ממשא ור"י אמר משום ביטול ברוב נגעו בה ופריך מהא אדריב"ח דאמר דבמשא מטמא ובעי לשנויא התם בסרוחה ופריך הניחא לבר פדא אלא לר"י כו' ומסיק בקושיא הרי מבואר דריב"ח ס"ל דהיכא דבטל ברוב אף במשא לא מטמא וא"כ שפיר פריך בש"ס דתמורה אליב' דר"י דלדיד' קשה ולבטל ברובא ולפי"ז א"ש בפשיטת דברי התוס' והרא"ש שהקשו בכלאים ליבטל ברובא דהא ר"י ס"ל דאין מטמא במשא וא"כ ה"ה לענין כלאים אעפ"י שנהנה מכל הבגד בב"א ובזה יש ליישב מה שלא כתב הרמב"ם איקומתא דעבד צפרתא ע"ש בסוף הל"מ ובפ"ג מהל' בכורות משום דהרמב"ם סובר דהש"ס אליבא דר"י פריך משא"כ הרמב"ם לשטתי' דפסק כריב"ח דמטמא במשא ממילא דאף בלא עבד צפרתא ומה שהקשו התוי"ט והכ"מ על הרמב"ם בהך דחררת הדם ע"ש ובמ"ל ה"ל משכב ואין כאן מקומו להאריך ולפי מ"ש יש מקום ליישב דברי הטור ג"כ די"ל דסובר כהרמב"ם דבגד שאבד בו פשתן מה"ת בטל ברובא ורק מדרבנן אסור ואע"ג דמסתמא אזיל בשיטת הרא"ש אביו שכתב דל"ש בזה ביטול כיון שהאיסור ע"י התחברותן ונעשה כחתיכה א' של איסור היינו משום דאל"כ אפי' מדרבנן לא היה לנו לאסור כדין יבש ביבש דעלמא ואע"ג דס"ס נהנה מכלאים מ"מ לר"י היכא דבטל ברוב אף במשא לא מטמא או כמ"ש דכלאי' לא דמי למשא דאם נימא דבטל נסתלק איסור כלאים לגמרי ולכך הוצרכו לומר דע"י שנאסרו בהתחברותן ל"ש ביטול אבל מ"מ אין זה רק מדרבנן לבד דבדאורייתא לא שני לן בהא וא"כ היכא שנאבד ואין ניכר והוא כלאים דרבנן שוב הו"ל תרי דרבנן ובכה"ג שפיר כתב הטור דשרי אף לנתק לכתחלה ועל הט"ז שהקשה מנפל לים אבל הפיל אסור צ"ע דטפי הו"ל לאקשוי דאפי' נפל דוקא שנים ושלא יאכלם אדם א' ואז מותר משום ס"ס דשמא נפל האיסור ואת"ל לא נפל שמא זה שאוכל עכשיו אינו האיסור וכמ"ש הרא"ש בפרק ג"ה והכא ל"ש זה ולכאורה יש ליישב ולומר דדוקא התם שאם יאכל תערובות כאחת איכא לאסתפוקי דילמא לא נפל ואיתא לאיסורא ואע"ג דגם בזה לא עביד איסורא דאורייתא דמה"ת חד בתרי בטל מ"מ אין להתיר בכה"ג כיון שאוכל עכ"פ האיסור עצמו שנאסר מדאורייתא אין ההיתר חל עליו אלא ע"י ביטול משא"כ הכא שמעולם לא היה כאן איסור דאורייתא דמעיקרא כלאים דרבנן היה וכיון שעתה נפל ספק בדרבנן שפיר אמרינן בי' ספיקא דרבנן ולקולא וכיוצא בזה כתב ביש"ש ב"ק לענין ברירה דהיכא שהוא איסור תורה מצד עצמו רק מחמת ביטול חד בתרי אזיל איסור תורה גרע מאיסור דרבנן מצד עצמו ועיין בש"ך בכללי ס"ס אמנם