בית אפרים יורה דעה רי

הפוסקים דדבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובו' אינו בטל ברוב וגבי רוב בטבע תחלת ביאתו לעולם כך הוא שהרוב כשרות ומיעוט טרפות וזה ברור: וכאשר כתבתי כן מבואר בש"ך סימן ק"ה ס"ק מ"ד בחלב שנבלע בחתיכות ויש בכ"א נ"ט נגד החלב דאי תימא שאחד נאסר שנבלע בה החלב אין השאר נאסרים ובטל ברוב כו' ע"ש ומצאתי בפ"מ שם שכתב בשם כנה"ג דלא אמרינן חד בתרי בטל אלא כשידוע שהם מותרים משא"כ כאן שכ"א בספק איסור עומדת אבל כתב שם דכנה"ג עצמו חשיב לדוחק כו' ול"ד למ"ש לעיל בסימן מ"א במרה כו' התם כ"א נולדה בספק איסור כו' ע"ש ולפי מ"ש נראה דאפילו בגווני דסימן מ"א כו' כיון דעכ"פ ידוע לנו רובא דהיתר' נינהו שפיר בטל האיסור בגווייהו ונפלאתי על החוות דעת שלא העיר על הש"ך בזה לפי סברתו ובא עליו מצד אחר שטעם עצמו אינו נסח' ע"י בישול ולענ"ד אין זה מוכרח ומ"ש דאלת"ה א"כ איסור שנפל וטעמו קפיל' והיה בו טעם כו' איננו מובן לי דמאן לימא לן שזה ישנו במציאות ואף את"ל דמתרמי זימנין הכי באמת תולין שחתיכה זו היתה מוטעמת מאד ולכן עמד בה טעמה אף אחר שהטעימה התבשיל הראשון אבל סתמ' דמלת' אין בה כח להטעים יותר מנ"ט כמו ששיעורו חז"ל ואם נאמר שיכול להטעים כמה חתיכות בזאח"ז אף בחתיכה א' גדולה שיש בה ס' ונגעה בה הרבה פעמים בכמה מקומות בחתיכה ונימא שהאיסור נתן בכל פעם טעם אחר טעם עד שיורגש הטעם בחתיכה ובשביל שנחתכה לחלקים לא גרע אי לא אמרינן חנ"נ וכל שאיננו בב"א אפילו בזא"ז אינו: גם מ"ש שם על מ"ש הש"ך דלא אמרינן מה שנכנס בספק כו' משום דהוא מין בשא"מ הא לפירושו האיסור רק משום בלוע והבלוע מב"מ הוא נפלאתי מאד דכוונת הש"ך פשוט מאד דלא תימא דכל שנכנס בספק כו' אם כן הוי כאלו הם חתיכה אח' ואין כאן איסור משום נ"ט כלל שהרי יש בכולם בכדי לבטל הטעם לזה אמר דז"א דבמין בשא"מ דהאיסור משום דיהיב טעמ' לא אמרינן הכי שכולם מצטרפים לבטל וממילא אותה חתיכה שנגע בה האיסור וקיבלה טעם נאסרת ונעשה נבילה ואוסרת השאר וזה פשוט ועיין בפר"ח הלכות פסח סימן תמ"ז ס"ק ג' מעשה שנמצאת חלה אחד מהמצות כו' ופסקתי דחד בתרי בטל כו' ויפה הורה כו' ע"ש ועכ"פ מבואר ממ"ש דברובא דאית' קמן אם כ"א בספק מ"מ כיון שאם היה מכירו היה זורקו והשאר מותר שפיר מועיל ביטול ואם כן בהך דה' שנתערבו כו' דודאי איכא הכא רובא דהיתר' לפנינו שפיר היה מקום לומר דבטל ברוב' אך זה ימים כביר שעמדתי בזה וביארתי הכל על נכון אין כאן מקומו: ודאתאן עלה בנידון דטלאים דודאי איכא רובא דהיתר' ואפ"ה לא מבטלינן ליה נרא' לענ"ד לפי מ"ש הר"ן הטעם דדבר שיש לו מתירין לא בטל משום דר"י סובר מב"מ לא בטל ויליף מולקח מדם הפר ומדם השעיר וס"ל דאזלינן בתר שם העצם ורבנן ס"ל דגם זה מיקרי מין בשא"מ משום דהאי איסור והאי היתר והלכך בדבר שיל"מ ובמינו כיון דשוה בשם העצם וגם אינו איסור גמור שהרי יש לו מתירין גם לרבנן לא בטל ולפי זה א"ש בהא דטלאים כיון דהם מב"מ בשם העצם וגם כולם נכנסות בספק איסור גם רבנן מודים דאין כאן ביטול (ומ"מ בהך דה' שנתערבו עורות פסחיהן ליכא לתרוצי בהא דאע"ג דהתם נמי כל חד ספק איסור הוא מ"מ אין זה מצד עצמם דהא הרוב בודאי מותר רק אנן הוא דמספקינן לה למלתא מחמת חסרון ידיעתינו איזה היא אבל מ"מ אינם שווים בכמותם בשם דהאי איסור והאי היתר ואין חסרון ידיעתינו מזיק בזה משא"כ בנ"ד בהך טלאים שבאמת כך היא שכולם שווים בשמא ועל כ"א מהם חל שם ספק איסור ולכן אפי' רבנן מודו בהא דמב"מ מיקרי) וזה נראה לענ"ד כוונת התוספות בסוף מעילה שהקשו דלבטל ברובא ונראה מדבריהם דקושייתם אהא דנפל אחד לתוך הכיס הקדש ולא אהא דאומר סלע שבכיס יהא הקדש דאהא לא קשי' להו כיון שכל א' מהסלעים שבכיס נכנסו בספק איסור לא מהני ביטול ועיין בפלתי סי' ק"ב שהקשה על הכ"מ שכתב דהוי דשיל"מ ולפי מ"ש לק"מ דעל האומ' סלע בכיס יהא הקדש בלא"ה לק"מ דכל הסלעים בספק איסור ואין מבטלין זא"ז ואין קושיא רק על פרוטה של הקדש שנפל לתוך הכיס ובזה שפיר הוי דבר שיש לו מתירין: ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המשנה למלך בהלכ' מעילה מהא דלא היו שופרות לקיני חובה דלפי מ"ש כיון דהמעות מעורב נופל הספק בכללות על כל המעות שבשופר ואכל ד' זוזי מספקינן בדמי חטאת שמתו בעלי' וא"כ ל"ש כאן ביטול ברוב ובזה נדחה גם כן מ"ש בשם הגאון מהר"י אלפנדרי ז"ל ממ"ש רש"ל בסוף ב"מ כיון דתיקנו לו ד' זוזי כו' ומהא דפרק וולד חטאת המפריש לנזירותו כו' ע"ש דכל הנך אין להם ביטול מטעם שכתבתי שהרי כולם הם בספק זה: אך על המשנה למלך שהקשה אהך דשופרות תמהני דמלבד מ"ש לק"מ התם דליבטל ברובא דהא האי ר"י אמר לה ור"י לית ליה מין במינו לא בטל: ולפי מ"ש יש ליישב דברי הרמב"ם דפסק הך דשופרות לקיני חובה כרבנן והקשו עליה דהא קי"ל דאין ברירה ולפמ"ש יש ליישב דהש"ס אזיל אליביה דר"י דמב"מ לא בטל אבל לדידן דקי"ל כרבנן שפיר בטל מן התורה ואף לפי מ"ש דכה"ג דהוי כולם בספק ל"ש ביטול מ"מ י"ל דהיו נותנין כספיהן צרורות וכמש"ל או דלא ס"ל הך סברא שכתבתי דמעות הכל כמעורב הוא ויקריב לשם מי שהוא אלא ס"ל כל אחד עומד לעצמו וא"כ שפיר שייך ביה ביטול אף דאנן לא ידעינן איזה הוא אין חסרון ידיעתינו מזיק כמ"ש לעיל. וראיתי ביש"ש ב"ק שכתב ג"כ שי"ל בהך דקינין דמדאוריית' ברובא בטל ובדרבנן יש ברירה ותהי ביה כיון דעכ"פ יש כאן איסור ודאי אלא דבטל מן התורה אין לומר ברירה דגרע מדבר שיש לו עיקר מדאוריית' ע"ש ולענ"ד משום הא לא אריא דאיכ' למימר דהרמב"ם סובר כסברת מהרי"ט בשם הרשב"ץ שהביא המ"ל בהלכות מעילה דס"ל דמעות היתר שנתערב בהם מעות איסור בטלין חד בתרי כדין יבש ביבש ולא ס"ל דמטבע חשיב ולא בטל או דס"ל כסברת או"ה שהבאתי לעיל דכל שהאיסור בא אחר התערובות שפיר מבטלינן ליה ול"ח לדבר חשוב וחהר"ל וא"כ אין אנו צריכין בזה לדין ברירה כלל דאף בלא בירור ד' זוזי שפיר מותר להקריב מטעם ביטול: ובמ"ש מדוקדקים דברי מהרש"ל ביש"ש שם שמתחלה הקשה אהך דטלאים על פסק הרמב"ם ושוב אח"כ הביא דברי הרמב"ן בהך דקינין והקשה עליו וכתב דאף שי"ל דכיון דמן התורה חד בתרי בטל כו' ולכאורה אהך דטלאים דמייתי מעיקרא הו"ל לתרץ ולומר כיון דמן התורה חד בתרי בטל כו' אך לפי מ"ש א"ש דהתם גבי טלאים אין מקום כלל לתירוץ זה כיון שכולם נכנסין בספק איסור משא"כ בהך דקינין דאע"ג דאנן מספקינין במלתא מ"מ הם בכמותם ההיתר שלהם מבורר וכשאר ביטול דעלמא דחד בתרי בטל: ועיינתי בתשובות מהרי"ט ח"א סימן ה' וראיתי שכתב על דברי הרשב"ץ שטעם הביטול לא בריר' ליה דבשלמא לענין איסור שייך ביטול שאם היינו מכירין חתיכת האיסור היינו אוסרים אותה והיה השאר מותר אבל הכא במעות ל"ש הא דבכל חדא וחדא יד כולם שוה ויש לשמעון חלק בה ואפי' היינו מכירים שאין זה מטבעו של שמעון מ"מ הם כשותפים בכל המעות והא מטי ליה הנאה ובענין הנאה ל"ש ביטול כל דמתהני כו' ע"ש דבריו מורים כמ"ש ומ"ש והא מטי הנאה מיני' כו' נראה דהוא עוד טעמא דלא מהני ביטול בזה: ואמנם כדי ליישב דעת הרמב"ם בהך דטלאים ושופרות שנראה מדבריו דיש ברירה ולענין איזה שארצה אגרש וגם מה היא באותן הימים נראה מדבריו דאין ברירה