בית אפרים יורה דעה רט

שהמעות ניתן הכל לתוך שופר א' ואין קפידא בדבר כלל א"כ כשמת א' מהם האיסור חל על כל המעות שבשופר בכללות דעכ"פ יש כאן ד' זוזי שצריכין הולכה לים המלח אבל מ"מ לא נתייחדו איזה הם ואי לא אמרינן ברירה אז אי נשדי מינייהו ד' זוזי הוי ההפסד לפי חשבון ולכך פריך שפיר ונברור ד' זוזי לשם אשה זו שמתה והשאר לשם נשים אחרים שהיה סובר כמ"ד יש ברירה והו"ל כמו אחין שחלקו ומשני רבי לית לי' ברירה: ובכדי לבאר יותר נלענ"ד ע"פ מ"ש התוס' ביומא גבי הא דאמרינן מפני תערובות חובה בנדבה כו' דאפשר דכל אחת צוררת מעותי' לעצמה בשופר וכך עושין לרבנן דר"ש ולכאורה צ"ע מ"ש התוס' בעירובין גבי נשים שנתנו דמי קיניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקינין אלא המעות בזה א"צ לברירה א"כ בכאן נמי מאי איכפת לן בתערובת המעות ול"ל לתרוצי דעושין צרורות וצ"ל דבשלמא התם הכהן קונה מהמוכר שני קינין ומקנה להמוכר מעות רחל שבתוך התערובות זה עבור קן רחל ומעות לאה עבור לאה וכ"כ תוס' ביומא ד"ה ונברור אבל כאן לא מסתבר שיקנה כל הקינין יחד ממוכר אחד עבור כל המעות שבשופר רק שקונה לאחדיה מה שיש סיפק בידם להקריב וא"כ יש לחוש לתערובות שמא מעות של האשה שמקריב הקרבן לשמה נשאר לגמרי בשופר ועדיין קשה דהא יכולין להתנות דכל מי שיקריבו קרבנה יהא המעות שלה ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בסוף מסכת קינין דגם לענין שופרות לב ב"ד מתנה על זה ואע"ג דאם באנו לומר שההיתר על תנאי א"כ שוב תלוי בברירה וכמ"ש התוס' בעירובין מ"מ אכתי קשה למה הוצרכו התוס' ביומא לומר דכך עושין לרבנן דר"י כו' שהרי לרבנן שפיר י"ל דהותנו דהא אית להו ברירה וראיתי בתוס' ישנים שנשמרו מזה וכתבו וכ"ת כו' שמתחלה הותנו כו' התינח למאן דאית לי' ברירה אלא לר"י מאי איכא למימ' ונראה דהתוס' דידן ס"ל דודאי למאי דמסיק חשש דמתו בעלי' צ"ל דרבנן אית להו ברירה משא"כ השתא דס"ד מפני תערובות חובה בנדבה א"כ שפיר י"ל דגם לרבנן אין ברירה כי היכא דלא תיקשו למ"ד דיש ברירה רק דטעמייהו דל"ח לתערובות דכהנים זריזין הם או דכתוב עלייהו כו' ולר"י היה סובר דל"ל כתיבה והלכך א"ש מה שכתבו התוס' דגם לרבנן עושין כן שכ"א צוררת מעותי' מחשש תערובות חובה בנדבה דהא אין ברירה ולפי"ז לפי ס"ד דשם דפריך ונברור ד' זוזי והיה סובר דיש ברירה א"כ לא היה צריכין לעשות צרורות אלא שהיה מתנה דכל מי שיקרב בשבילה יהא שלה או דלב ב"ד מתנה עליהן כמ"ש התוס' בקינין וא"כ כל המעות שבשופר הרי הם בלולים ומעורבים לשם שותפות כולם ויקריבו מהם לשם מי שהוא וכשמת א' מהן הרי האיסור בלול בתוך התערובות ואינו ניכר לעצמו כלל ובזה שפיר כתבו התוס' בתמורה דכיון שנולד האיסור בתוך התערובות ואינו ניכר אם עתה הוא בורר ונוטל בשביל האיסור שפיר דמי כיון דיש ברירה משא"כ בדבר שאיסור ניכר לעצמו כגון אם היה נותנין צוררת כספיהם ומת אחד מהם בכך שזה מת לאחר שנתערבו הצרורות מ"מ הרי צרור של זה המת צריך הולכה לים המלח ומה שאין ידוע לנו ל"מ להתירו ול"ש ברירה בכה"ג: ובמ"ש א"ש דברי התוס' ביומא שם דף נ"ו ע"ב ד"ה מ"ש שכתבו דשופרות חשוב תולה בדעת עצמו כיון דאין הקינין מתפרשות כו' דעת הכהן המקריב חשיב כמו היא עצמה ע"ש וזה תמיה מאוד דאטו אנו צריכין לברירה לידע איזה לחטאת ואיזה לעולה דבההיא מיירי הא דאין הקינין מתפרשת והלא מה דאנו צריכין לברירה היא מצד מיתת הבעלים ומה תולה בדעת עצמו שייך כאן ומכ"ש לפי מ"ש לעיל בדברי הת"י דיומא דמפרשים הא דפריך ונברור כו' בתנאי אם ימות אחד וזה תולה בדעת אחרים כמבואר בגיטין ונראה דא"ש לפי מ"ש לשיטת התוס' דתמורה דמחמת תערובות המעות שיהי' מיוחד לשם מי שהוא אמרינן ברירה וא"כ ממ"נ אם באו לתת כספיהם בצרורות ל"ש ברירה כלל לכ"ע דהא יש כאן תערובות איסור מיוחד וע"כ שנותנין המעות ע"ד שיוקרב לשם מי שהיא א"כ ע"כ שסומכין אברירה בענין הקרבה ואז דעת הכהן המקריב חשיב כמו היא עצמה ושפיר מייתי עלה ההיא ראי' שהיא תולה בדעת עצמו: ומלתא אגב אורחא ראיתי ליישב דברי הרמב"ם דפסק הך דטלאים דנברור חד כו' והקשו עליו דהא הרמב"ם ז"ל פסק דאין ברירה וסוגיות הש"ס אזלא למ"ד דסובר יש ברירה כמבואר שם ולכאורה היה אפשר לומר כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל א"כ הו"ל דרבנן ובדרבנן יש בריר' אך קשה לפי מ"ש הפוסקים בשם או"ה גבי חתיכ' שלא נמלחה ונתערבה באחרות כיון דלא ניכר האיסור עד אחר התערובות אין לו דין חהר"ל כמ"ש גבי דבר שיל"מ כגון גיגית כו' וא"כ נראה דה"ה לענין הא דאמרינן בעלי חיים חשובי היינו דוקא בניכר האיסור קודם שנתערב וכ"כ להדיא בשו"ת חוות יאיר סי' קל"ג גבי בהמה שנתערבה באחרות ונשחטה בתה דלא אמרינן בזה בע"ח חשיבי (וע"ש דמשמע מדבריו דלסברת התוס' בתמורה אפשר דשייך בזה ברירה ולענ"ד ז"א כמ"ש דהאיסו' חל ביחוד על אותה הפרה שנשחטה הבת אין הפרש בזה בין נולד אחר התערובות או קודם) וא"כ תיקשי בהא דפריך ונברור חד לבהדי כלב דהא אף בלא ברירה זו נמי שרי דבטל ברובא דל"ש בזה בע"ח חשיבי ועוד קשה דבס"ד דש"ס דזבחים דלא הוה ס"ל הך דבע"ח לא בטלי ומקשה שם אמתני' דכל הזבחים דלבטל ברובא הו"ל לאקשויי אמתני' דהכא א"ל דאתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דא"כ מאי פריך ונברור ד' זוזי הא ר"י ל"ל ברירה וע"כ דבעי לאוקמי מתני' ככ"ע וא"כ הו"ל למפרך בפשיטות דלבטל ברובא והנה בהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן הקשה בפלתי אהא דקאמר כיון דאיכא חזה ושוק כו' דנימא דבטל ברוב ושארי הגאון בספר חוות דעת כתב דז"א כיון דהספק על כ"א בפ"ע ואסור מספק ל"ש ביטול ולפי דבריו גם כאן דהספק על כל הטלאים ל"ש ביטול אבל סברתו בזה לא נהירא לענ"ד כיון דהכהן יאכל חזה ושוק של כולם ובודאי איכא רובא דהיתרא מה בכך דכ"א בפ"ע ספק היא מ"מ השתא מיהא רובא דהתירא היא ועיין בסי' קי"א לענין כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל ואף לפי מ"ש שם דדוקא בדרבנן היינו משום דבעי צירוף ע"ש וראייתו מהא דאמר ר"מ היאך אכיל בשרא אינה ראי' של כלום דל"ש ביטול ברוב כ"א ברובא דאיתא קמן אבל ל"ש ביטל ברוב ברובא דליתא קמן רק שהוא רוב בטבע דרוב בהמות שבעולם הם כשרות מטבע היצירה ומיעוט טרפות והיינו דפליגי ר"מ ורבנן ברוב דליתא קמן אי אזלינן בתרי' דברובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין גם ר"מ מודה כדאמרינן בחולין דבהא לא איבעי' כלל וכן מבואר בתוס' יבמות דף קי"ט דר"מ מודה ברובא דאיתא קמן רק ברובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה דאין הרוב מבורר לפנינו רק שאנו רואין שכן הוא ביצירה שהרוב אינם סריסים כו' ס"ל לר"מ דלא אזלינן בתרה וה"נ כאן הרוב בהמות כשרות הוא רוב בטבע וכדאמר ר"א אתיא משחיט' עצמה כו' למילף מיני' רובא דליתיא קמן ועלה קאמר לר"מ דחייש למיעוט' היכא אכיל בשרא דאיהו ס"ל דלא אזלינן בתר הך רובא כלל ופשיטו דאין מקום לומר דבטל המיעוט ברוב כי האי דהוא ליתא קמן וכן מבואר במרדכי סוף חולין דר"מ מודה דמהני ביטול ברוב משום דברוב' דאיתא קמן ע"ש וכלל' דמלת' דכל שיש כאן תערובות איסור ואם היה יודע ומכיר איזה מהם האיסור היה נוטלו משם והשאר הם היתר ודאי אז הך דמספק' לי' בטל ברוב אעפ"י שהיינו יכולים לספק על כ"א בפ"ע דס"ס השת' מיהא רובא דהיתרא היא אך זה דוקא ברוב ברור דהיינו רובא דאית' קמן אבל מה שאינו רק רוב בטבע והוא רובא דליתא קמן לא אזלינן בתרא לר"מ ואף לרבנן דאזלינן בתר רובא דליתא קמן ג"כ מ"מ אינו רק לענין דנימא על כל חד שזהו מן הרוב אבל לא לענין שנאמר שהמיעוט בטל בתוך הרוב כיון שאין הרוב מבורר לפנינו כי אם מחמת טבע היצירה אמרינן שהרוב כך ויש לדמות זה למ"ש