בית אפרים יורה דעה כא

בו וגם מ"ש באורח מישור לתרץ דלא מיירי בודאי מזיד ז"א שהרי מבואר נגלה שדין זה שכתב הרמ"א שם הוא ממהרי"ק וכן הוא בד"מ ומהרי"ק לא מיירי בהכי ועוד מה שסיים אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו ואם נפשך לומר דאם כבר נכשל "ה רגלים לדבר שמזיד הוא כיון שנכשל שני פעמים וכדאמרינן בביצה לענין ע"ת פושע את וכ"כ מהרי"ט בתשובה ח"ב סימן ט"ו ז"א שהרי כבר כתב תחלה אם לא הוחזק בכך דמשמע דאם הוחזק נפסל וקצרתי שהאמת יורה דרכו דמהרי"ק ס"ל דבפ"א מעבירין אותו ואין תולין בשוגג וטעות ומ"ש מהרי"ק שם וז"ל ואם אותו שוחט כבר נכשל בענין הבדיקה אי לדידי הוו צייתי בני קהלכם יצ"ו היו מעבירין אותו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר עכ"ל הדבר מבואר שר"ל שהיה מכשול שהיה קרוב לתלותו בשוגג וכדאמרינן ביומא כי כשלת בעונך האי עון מזיד הוא וקרי' לי' מכשול ופירשו עונך יחשב כמכשול שהוא שגגה וה"נ דכוותיה שהוא קרוב לתלותו שוגג ולכך לא העבירוהו ומ"מ יש רגלים לדבר עי"ז להאמין לדברי העד שגם עתה שלא כהוגן שחט ואין לתלות בשוגג כלל וכמ"ש הרשב"א ואפשר שבעדות העד המעשה מוכיח שהי' מזיד ולכדיא צריך לאתויי מהרשב"א ועכ"פ מ"ש רגלים לדבר היינו להעמיד עדות העד וכן מצאתי בד"מ הארוך שכתב להדיא ורגלים לדבר שאמת הדבר יש להעבירו ע"ש וכן במפתחות שהוא קיצור שרשי הדינים שבמהרי"ק שחיבר גדול אחד כתב ואם נמצא שכבר נכשל יש להעבירו לגמרי אפילו בהעדאת ע"א ע"ש מבואר דהך רגלים לדבר עיקרם לענין להאמין להעד וכיון דהרמ"א העתיק לשון זה ממהרי"ק ע"כ דבע"א מיירי וכמ"ש הש"ך אך לשון הרא"ש שכתב אם לא הוחזק בכך הוא דחוק מאוד לפרש עפי"ז דלשון זה מורה שנתברר לנו שהוציא טרפה אלא שאינו מוחזק בכך וע"ד שכ' בסי' קי"ט ואמנם בלא"ה לשון זה תמוה מאוד שהוא שפת יתר לגמרי כיון שהתחיל וכתב והוציא טריפה פ"א מת"י ממילא הוא שלא הוחזק בכך וגם אחר שכתב שהיה פעם אחת איך שייך להטיל תנאי אם לא הוחזק בכך ועוד שהרי סיים בה דאפילו אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו ומכ"ש בהוחזק לכך וצ"ל דהכי קאמר כל שכבר נכשל הוי כהוחזק לכך שזה רגלים לדבר שהוא פושע ועתיד להכשיל ופשיטא דא"א לומר כן וכבר כתבתי דמבואר דהך רגלים לדבר היינו שעי"ז אנו תולין כו' ע"כ היינו שעי"ז אנו תולין שענין הוצאת הטריפות מת"י הוא אמת וגם כי במהרי"ק שממנו תוצאות דין זה לא הזכיר כלל ענין החילוק בין הוחזק בכך או לא הוחזק וצריך לומר שהרמ"א הוסיף מדעתו דבר זה וליתא לענ"ד וגם צ"ע מ"ש הרמ"א מותר לאכול אח"כ משחיטתו שתיבת אח"כ אין לו ביאור ובמהרי"ק גופא שהעתיק הד"מ א"ש לשון זה דשם מיירי תחלה לענין ההכחשה עם העד אם הוא נאמן לאסור אותה שחיטה וע"ז כתב שאפילו העד שאותה שחיטה אסורה לו מ"מ אח"כ הוא מותר לאכול משחיטתו אבל בגוונא דנקט בהג"ה הול"ל מותר לאכול משחיטתו ובדוחק י"ל דכוונתו דלא מבעיא מה שנשאר ת"י משחיטתו ששחט קודם שהוציא טריפה דאיכא למימר השתא הוא דאיתרע אלא אפילו מה ששחט אח"כ מותר והוא דחוק וגם מ"ש הרמ"א דדנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט דתיבת באדם השוחט הוא מיותר לגמרי דהא לא מיירי הכא מאדם אחר כלל רק מן השוחט ואי נימא דמיירי בע"א א"ש דאע"ג דודאי אשוחט קאי מ"ש אם כבר נכשל מ"מ שייך למנקט באדם השוחט כיון דיש כאן שייכות דראות עיני הדיין (גם לענין העד עיין ביש"ש ר"פ קמא דחולין) ומחמת כל הדקדוקים הללו קשה בעיני לומר דאגב שוטפי' לא בדיק בלישניה ולבי אומר לי שיש כאן טעות סופר או דילוג ויש מקום לומר שתיבה פ"א דנקט הוא ט"ס שהי' כתוב בע"א או ע"פ ע"א והמעתיק טעה ונתחלף לו הבית בפ"א וסבור שהוא ר"ת פ"א וכן צ"ל והוציא טריפה מת"י בע"א לא הוחזק בכך ומותר וכו' ויותר נראה שיש כאן דילוג מתיבת לא עד תיבת לא וכצ"ל אם לא הי' רק ע"א לא הוחזק בכך ומותר וכו' והמעיין יראה שלשון זה נופל על לשון שהעתיק בד"מ ממהרי"ק שכתב לא הוחזק ליפסל עולמית בשביל כך (ובמהרי"ק גופא איתא אין מוחלט כו' אך בד"מ והעתיקו הש"ך איתא לא הוחזק) והיינו שכתב ומותר לאכול אח"כ משחיטתו ור"ל אפילו השוחט עצמו דכיון שלא הוחזק בכך להפסל עולמית לא נעשה חיתוכא דאיסורים לגבי' וכמ"ש מהרי"ק ואף דמסתפינא מלהגי' מ"מ כיון שמוכרח כן ממהרי"ק וכמ"ש ואף המתעקש אין לו מקום לתלות שדברי ההג"ה נובעים ממקום אחר רק מדברי מהרי"ק שהביא בד"מ ואף שיש לומר דרמ"א סמך על מ"ש מהרי"ק אין מוחלט כו' דמשמע דיש מקום להכשירו הדבר פשוט בכוונת מהרי"ק כמ"ש הש"ך ומכ"ש לפי מה שהעתיק בד"מ לא הוחזק כו' רק שיש לומר דר"ל לא הוחזק משום דנוכל לתלות בטעות וע"ד שכתב בסי' קי"ט מ"מ מדקדוקי הלשונות שכתבתי מבואר דמיירי לענין ע"א וכעובדא דמהרי"ק ממש: ועכ"פ היכא שיצא טריפות מת"י ומעשיו מוכיחים שעשה במזיד ע"י שקרע הסרכות וכיוצא לית מאן דפליג מסלקין אותו עד שילך כו' ואף אם לא היה כאן רק ע"א מ"מ אפ"ת סליק העד כמי שאינו דע"א בהכחשה הוא מ"מ מעשיו יוכיחו וכן הוא בעובדא דהריב"ש ז"ל שהמעידים לא העידו על טרפות רק שראו חולקים ועומדים והחכם השואל והריב"ש המשיב ז"ל דנו את האדם לפי מעשיו ופסלו עד שילך כו' אלא שאם היינו סומכים על דברי העד עונשו מרובה ויש כאן נדוי ושמתא ואם מצד אומדנא באין עליו בזה כתב הריב"ש שדי בהעבירו וכבר כתבתי בשם הפ"ת שאם היתה הבהמה טרפה ודאי אעפ"י שהשוחט לא ידע ישנו בעונש הראוי וא"כ בנידון דידן שמלבד עדות העד נתברר הטרפות ג"כ יש מקום לעונש ג"כ ואעפ"י שבשעה שהודה על טרפותו התנצל ואמר שאתי תלין משוגתי שלא ראה זה כבר כתבתי בשם הרשב"א שאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ואמנם הש"ך כתב בשם תשו' מהרי"ו דבאדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא עכ"ל ונראה דלכך נקט ומדקדק במעשיו משום דאל"כ נפל דינא דהרשב"א בבירא דהא ודאי כל שוחט צריך שיהיה יראת ד' על פניו וכמבואר בסי' א' ובאמת שהש"ך קיצר בדברי מהרי"ו וסמך על המעיין במהרי"ו וז"ל דאירע לר"ש שבדק ריאה שהי' לה סרכא ולא הרגיש בסרכא ולא העברתי אותו וטעמא דידענא בי' דירא שמים הוא ולא אשתכח דדייק כוותיה בודאי משגה הוא וכן ראיתי במגנצא לזקן אחד ששגג ולא הרגיש הסרכא כו' והשיבו על כנו משום שהיה מוחזק בכשרות וכמדומה שלא בדק תוך חודש ומה שהבאת מטבח שנמצא אחריו טרפה ה"מ באדם שלא ראינו שמדקדק במעשיו כו' ועוד דבכולי תלמודא טבח הוא שמוכר הבשר ומש"ה מחמרינן אי הוי הריאה קמן ולא היתה טריפה כו' ע"ש ומ"ש ועוד דבכולי תלמודא כו' צ"ע מדברי הריב"ש דלעיל דמייתי להך דטבח לנידון שלו שהיה שוחט לאחרים אך י"ל דע"כ לא מפליג מהרי"ו אלא היכא דיש לומר משגה הוא אז יש לומר דכל שאין לו הנאה תלינן בהכי אבל בעובדא דהריב"ש שמעשיו מוכיחין שעשה במזיד ממילא שאין לחלק בכך אך ממ"ש אח"כ מדברי הרשב"א נראה דמפרש דהרשב"א בכל גווני מיירי אף שמוכר לאחרים ונראה שלכן השמיט הש"ך חילוק זה של מהרי"ו ולא נקט רק החילוק של ירא שמים ומדקדק במעשיו כו' ועכ"פ בנ"ד שזה מוכיח קיים שמזיד הי' וכעובדא דהריב"ש ממש וגם נראה דבזה לא מהימן לומר שוגג הייתי בשום אופן אף באותן שנתבררו לפני הב"ד דמה ענין שוגג לכאן דהא עכ"פ לא חשש לבדוק הריאה רק י"ל דמסתמא לא שינה מרגילותו שרגיל הוא שיבדוק הריאה ומשום כיסופא רצה לנק' עיני האנשים ואחרי שראה כי לא יוכל לכסות השמש בכברה וכחשו בפניו יענה חזר והודה והתנצל בטענות שוגג אין זה מציל מידי עונש ופסול דדמי ממש לעובדא דהאי טבחא דז"ב דמסתמא גם הוא התנצל וכמ"ש הרשב"א דטענת שוגג כ"א יאמר כן ולא קביל ר"נ מיניה ושמותי' ועברי' ולכן אם אין האיש הלז ידוע וניכר לירא שמים ומדקדק במעשיו אין ספק שכל הדרכים האלו בו ואם הוא ירא שמים ומדקדק במעשיו ויש מקום לומר שהי' ע"ד והאלקים אינה לידו