בית אפרים יורה דעה רו

משמע דבאיסור חדש קאי ודוחק לומר דר"ל דלא מהני ליה עומר מידי לפי שהוא מותר מעצמו כשחת בעלמא ומותר בלא עומר דא"כ הו"ל למימר ולא צריך עומר למשריי' ואף שיש לדחוק וליישב הלשון מכל מקום משמעות לשונו דעומר לא מהני כיון שכבר נתלש מן הקרקע בשעת הבאת העומר והיא כשחת ומ"מ החטין שבה אסורין משום חדש וכמש"ל דהא מחמץ ילפינן לה והוי כמו חלה דאף פחות משליש חייב: ולפי"ז תימא לענ"ד בפסחים דף כ"ג דפריך התם והרי חדש כו' ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופירש"י אף חיטין גמורין ע"י קיטוף וכתבו התוספות אע"ג כו' דא"כ לא פריך מידי דחדש שאסור הכתוב היינו תבואה גמורה כו' ע"ש וכן במנחות דף ע"א אימר דשמעת לר"י לבהמה לאדם מי שמעת ליה ע"ש ובתוספות ד"ה אימור שכתבו בשם רש"י דפסחים וקוצר לשחת להאכיל לאדם כו' והא דדייק אסיפא סמיך כו' אלמא שרי אפילו משהביא' שליש עכ"ל מבואר מכל זה דשחת היינו תבואה שלא הביאה שליש כמבואר שם בסוגיא (וכן לעיל מיניה בהא דקאמר דלאו בר חרמש ולעולם שחת כו' דשחת היינו תבואה שלא הביאה שליש) א"כ מדהוצרך רש"י לפרש דמאכיל לבהמה לאו אקוצר לשחת קאי אלא ר"ל חטין גמורים ע"כ דס"ל דאל"ה אין חדש נוהג בה כלל וכמ"ש התוספות בפסחים להדיא וכן מבואר ג"כ ממ"ש התוס' בפסחים ם ובמנחות דמסיפא דייק כו' וזה תימא דלמה יהא מותר גבי חדש טפי מלגבי חלה. וכן מוכח מהא דמעיקרא לא אכול משום חדש וקשה דלמה לא אכלו מהנך שלא הביאה שליש וא"ל דבאמת אכלו רק דאכילה כי האי לא מיקרי מעבור הארץ דלפי זה פשיטא דתיקשי על הירושלמי דקאמר אם כך אתה אומר לא אכלו ישראל מצה כו' שהיה אסור משום חדש דמנ"ל הא דהא הוו מצי למיכל מתבואה שלא הביאה שליש שהיא אסורה משום חדש ואפ"ה שפיר יוצאין בה י"ח מצה כיון שהיא באה לידי חימוץ ומינה ילפינן דחייב בחלה דכתיב באכלכם מלחם הארץ אלא ודאי דחדש שלא הביאה שליש אסור: ומצאתי און לי בירושלמי דחלה דמפרש התם טעמא דרבנן והדר מפרש טעמא דר"א דס"ל דפטור משום דכתיב כתרומת גורן וקאמר עלה ולית לי' לר"א לחם לחם אשכח תני בשם ר"א אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא י"ח בפסח מהו שחייבים על לחם שלו משום חדש אמר ר' יודן כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו את שחייבין על קלי שלו משום חדש חייבין על לחם שלו משום חדש את שאין חייבין על קלי שלו משום חדש אין חייבין על לחם שלו משום חדש עכ"ל משמע לי' דאליבא דר"א דסליק מיני' קמבעי' לי' אי דוקא בחלה ומצה קאמר הכא ופשיט לי' דגם גבי חדש הדין כן וכן פירש המפרש הרא"פ שם דמבעי' לי' לר"א דפוטר משום חלה אי פוטר נמי משום חדש: ואמנם לכאורה קשה דל"ל לחדש דרשא דאת שחייבין כו' דמה"ת לחייבו בחדש כיון שאינו קרוי לחם לענין חלה ומצה וכמו דקאמר לענין פסח ול"ל לר"א לחם לחם אשכח תני כו' ואין יוצא י"ח בפסח וה"ה לענין חדש אפשר לומר דלחיובא קא פשיט לי' דאת שחייבין על קלי שלו וכשלא הביאה שליש בפסח חייבין על קלי שלו דהא לא אשכחן דכה"ג לא מיקרי קלי אדרבה קליות האמור בש"ס היינו מתבואה שלא הביאה שליש כמבואר שם בסוגי' דמנחות דקאמר במנמר לקליות עיין בתוס' ורש"י שם והלכך כיון דחייבין על קלי שלו גם על לחם שלו חייבין והכי משמע לכאורה דאי תימא לפטור' קאמר א"כ מאי קא פשיט לי' את שאין חייבין על קלי שלו כו' קשה היא גופא מנ"ל שאין חייבין משום חדש כשלא הביא שליש דהא אדרבא סתם קליות הכי הוה כדכתיבנא וטפי הו"ל לאתויי מכרמל דמשמעותו רך ומלא אלא ע"כ דלחיובא קאמר: ומ"מ צ"ע מה דמסיים בה את שאין חייבין כו' דמשמע דפשיט לפטורא ואיך שיהי' נראין הדברים דלרבנן דחייב בחלה יוצא י"ח בפסח ואסור משום חדש דשפיר הוי לחם גמור לכל מילי כיון שבא לידי חימוץ וא"כ דברי רש"י ותוס' שמבואר מדבריהם שאין איסור משום חדש אלא בתבואה גמורה צע"ג, ולא מצאתי להמפורשים שנתעוררו בזה וכדי ליישב דבריהם הי' צריך לדחוק ולומר דאדרבנן קאי וקמבעי' לי' אי חייב משום חדש כמו חלה ופשיט לי' דפטור וגבי חלה הכי גמירי למילף ממצה ולא מחדש ולחומרא גמרינן. ולפי"ז קשה דקלי גופי' מנ"ל וגם פשטא דמלתא משמע דאדר"א דסליק מיני' קאי. וגם כבר הוכחתי ממאי דקאמר הירושלמי דלא אכלו מצה ודוחק לומר דלר"א פריך וגם דלפי"ז מאי משני ממה שתגרי א"ה מוכרין להם דהא ר"א ס"ל בקידושין דחדש נוהג אף בח"ל וא"ל שמכרו להם מן הישן דמנא ידעינן ואפי' תימא דשפיר מינכר וכדמשמע מהתוס' לפי ר"ת מ"מ לפי' הר"ש דגם הישן אסור להם קשי' ואין להאריך: וגם תימא לי על הפוסקים שלא הזכירו דין תבואה שלא הביאו שליש לענין חמץ ומצה ולענין חדש וכבר כתבתי דמדברי רש"י גופיה גבי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר משמע דאסור משום חדש ולענין חמץ משמע בש"ס ר"פ אלו עוברין גבי עמילן של טבחים דנוקשה הוי וקצת יש לדחות ולומר דאותן הבאים לשאוב הזוהמא אין מחמיצין אותן חמץ גמור רק נוקשה וכן משמע בירושלמי שם דקאמר מביא מלילות שלא הביאו שליש וכותשן ועושה אותם כמין חלות חריע ונותנו בקדרה והוא עביד כלידין ובמוסף הערוך פירש דכלידון היינו זוהמא ודלא כמ"ש בקרבן העדה שם דהיינו מאכל חשוב הראוי לשרים וליתא ולפי שאינו מענינינו פה לא ראיתי להאריך: ועיין בכריתות דף ה' אמר ר' יצחק האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה כו' אמר לך ר"י לא נכתב קלי ונילוף מלחם וכרמל כו' ולפי דברי הירושלמי הנ"ל קשה דהא איצטרך למילף מיניה את שחייבין על קלי שלו כו' ומכ"ש אם נימא דקלי היינו שלא הביא שליש א"כ מלת' דפשיט' הוא דלהכי איצטרך קלי לאשמועינן דחייב אף בכה"ג אבל אם נימא דהך אליבא דר"א אתי א"כ א"ש דרבי יצחק כרבנן ס"ל ושפיר דייק לא נכתוב קלי כו': ונחזור אל הענין בהא דקשי' לן מעיקרא מ"ט לא אכול הא אפי' דבר טמא אשתרי שרוצה רו"מ ליישב לפי מה דאמרינן דידהו לא אישתרו ומיירי בלא עייל ביד עכו"ם ליתא ואדרבה נלענ"ד דלמאי דבעי למימר דאפי' דידהו נמי אשתרי יש ליישב דכיון דהא דאמרינן מעיקרא לא אכול משום איסור חדש קאי אליבא דמ"ד מושבות כ"מ שאתם יושבים משמע וס"ל דמה דכתיב כי תבואו אל הארץ כו' דקאי נמי אלאו דחדש דבתריה כמבואר בקידושין היינו דבביאה תלי רחמנא וכיון שנכנסו נתחייב מיד א"כ ל"ש לומר דאשתרי להו כמו שאר איסורין כיון דקרא בהדי' כתיב שיהיו אסורין קודם הקרבת העומר והיינו טעמ' דמעיקרא לא אכול ותדע דהא גבי חלה אמרינן להדי' בכתובות וקדושין ובנדה שנתחייבו בחלה אף בז' שכיבשו והיינו משום דכתיב בבואכם וא"כ גלי קרא דלא אשתרי וה"ה בחדש כה"ג למאן דס"ד דכי תבואו נמי משמע מיד משא"כ אם נימא דלדידהו לא אישתרי א"כ י"ל דמה דגלי קרא דבביאה לארץ נתחייבו היינו לענין שיהא אסור חדש שלהם ככל האיסורין דידהו לא אשתרי וא"כ מה שמצאו שם משלל העכו"ם אף החדש מותר וא"כ קשה מ"ט לא אכול מה שהיה שם מתבואה גמורה: הנה בינותי בספרים וראיתי בספר טורי אבן להגאון בעה"מ שאגת ארי' במס' ר"ה הרגיש בזה להקשות גבי חדש וחלה דהא כל האיסורין אישתרו להו וע"ש שקצת ממ"ש שם מופרך ממ"ש כאן ובתשובתו הראשונה ועוד אתא ואייתי מתניתא בידיה דפ"ק דערלה דאיתא התם עת שבאו אבותינו לארץ כו' נטעו אע"פ שלא כיבשו חייב ודחיק ומוקי לה במצניע מפירות אלו עד אח"כ וכעין תי' הש"ס בחולין ולכאורה לפי מ"ש אפשר לומר דהתם נמי הוי טעמא משום דגלי קרא כי תבואו אל הארץ כו' אמנם הביא שם בשם הרמב"ן על התורה דבתים מלאים כל טוב דאיתא שם גם ערלה בכלל ההיתר והיה נלענ"ד לומר דאפי' למאי דבעי למימר דידהו נמי שרי היינו דוק' מה