בית אפרים יורה דעה רה

כותים אשתרי דידהו לא אשתרי א"כ לפי מה דאמרינן בע"ז דף י"ג דא"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר כו' ע"ש וא"כ הכא הוי להיפך כיון דהוי דידהו לא אשתרי כלל ואע"פ שהתוס' בר"ה דף י"ג אההיא דקצירכם אמר רחמנ' כתבו וז"ל ואע"ג דירושה היא כו' מ"מ יש לו במה שזרע כו' לענ"ד קשי' טובא דהא קי"ל שנגזל טורף הקרקע עם הפירות כמות שהיא א"כ אין זכי' לנכרי כלל בפירות ואף במכר אין נותן רק הוצאה ואין להאריך ומה דקשי' להו הא דאמרינן ולא קציר נכרים ראיתי בשב יעקב שכתב ליישב עפ"י מה דאמרינן בגיטין יש קנין לנכרי כו' ויש לי לפלפל גם בזה ולקצר אני צריך: אמנם נלענ"ד דאע"ג דלענין אמירה אמרינן דכיון דירושה היא להם אין אדם אוסר כו' מ"מ לענין זה שנאמר דמיקרי דידהו שנאסר להם הא ודאי ליתא דז"ה ג"כ בכלל בתים מלאים כל טוב שהתירה התורה מה שימצא בעת ההיא בארץ אחוזתם ומקרא מלא דבר הכתוב והיה כי יביאך כו' אשר נשבע לאבותיך כו' ערים גדולים וטובות כו' ובתים מלאים כל טוב כו' כרמים וזתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת הרי להדי' דבהכי שרי רחמנ' מה שימצא בארצות אויביהם בעת כיבושם והלכך הכל הי' בכלל ההיתר ואפי' מאי שמצאו תבואה במחובר לקרקע אשתרי להו ואצ"ל מה שכבר הי' תלוש ועומד שפיר הוי מצי למיכל אם לא היכ' דשכיח היתר' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: ועוד י"ל דהא דבעינן מצה הראוי' לשבעה נפקא לי' מדכתיב שבעת ימים מצות תאכלו ולפי"ז למאי דאמרינן במנחות דף ס"ו רשב"א אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש וכן פירש"י בפירוש החומש שבעה מן הישן ששה מן החדש ולפי"ז י"ל דהא דבעינן מצה הראוי' לשבעה היינו מן הישן אבל מן החדש כגון היכ' שאין לו מן הישן דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש סגי במצה הראוי לששה כדמשמע מקרא דששת ימים תאכל מצות רק השתא דתי' בירושלמי דאין עשה דלפני הדיבור דוחה דחיק קרא דששת ימים ומוקי נפשי' לאוריי לאפוקי מצדוקי' כרשב"א שם שאלה סח וזאת אשר השבתי שנית על הנ"ל יקר רוח ואיש תבונה אשר חלק לו אלקים בבינה עמלו בתורה נושא ונותן בה באמונה נטרי' רחמנא לה"ה כו' מו' ניסן נ"י: גי"ק קבלתי דברות שניות ונאמר בהם כי טוב ואין פנאי לנסך בכור המבחן פלפולים חדשים רק באתי כאוהב לפרוק והשכותי מעלי את תלונותיו שכתב דאית לי' פרכ' בקצת ענינים ולדידי חזי לי כי רו"מ הציץ לראות כמציץ מן החרכים וקרא ולא דקדק באותיותי' כי באמת אין פה מקום ללון כלל ויעברו לפנינו אחת לאחת: ראשונה כתב רו"מ על מ"ש דהוי שכיח היתרא קמייהו דז"א דע"כ לא הי' להם כלל דאל"כ הא אפשר לקיים שניהם כו' ולפי דבריו כל הנפש לבית ישראל באי הארץ עינו בצום נפשם מן היום שעברו הירדן עד ממחרת הפסח הדבר פשוט ומבואר בתוס' שלא היה להם כלל תבואה ישנה מה' מיני' אבל הא ודאי שהיו מאוכלי המן וגם היו יכולי' לאכול שאר מינים שאינם מה' מינים האסורים משום חדש וגם מקנה רב הי' להם וכל פרי מגדים וכל כי הא מיקרי שכיח היתר' וע"כ לא התירה תורה אלא אם הוא צריך לאותו דבר למלאות נפשו כי ירעב ותמהני על רו"מ שנטה מדרך הפשוט והאריכות בזה אך למותר: ב' מ"ש דלפי מה דמסיק דעומר שהקריבו הי' מתבואה דלא עייל שליש או לא הי' כלל א"כ עיקר גידולי ביד ישראל. מתחלה אברר שגם זה שגגה הוא בידו בדרך הפשוט דהש"ס שם לא קאמר אלא לענין הקרבת העומר דקצירכם בעינן והוצרכו לבדוק דלא עייל שליש וכמ"ש שם רש"י להדיא אבל פשוט שהיה להם תבואו' הרבה שהיתה עומדת לקצור או קצור' ועומדת שהרי ימי קציר חטין הי' וא"כ קשה מ"ט לא אכול ומכ"ש דאנן על הירושלמי קיימינן שכתבו התוס' בר"ה בשמו להדי' אפי' קמה כו' אפי' חטין בעל' כו' אם כך אתה אומר לא אכלו ישראל מצה כו' וקשה דלמה נאסר קמה או חטין בעלי' דהא אפי' דבר טמא אישתרי אלא ע"כ כסברת הרמב"ם ומכ"ש לפי מה דבעו חבריי' מר"כ קשה ל"ל קצירכם אמר רחמנ' תיפוק לי' דקשה מעיקר' מ"ט לא אכול וכיוצא בזה הקשו על הב"ח שכתב דאין נוהג בשל עכו"ם: ואולם דברי הב"ח יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' דירושה היא להם וכמדומה שכן כתב הב"ח עצמו בשו"ת גאוני בתראי ובשו"ת שב יעקב ולפי שחוששני דילמ' משכה לי שמעת' דחדש ואין הפנאי מסכים לתת עיני עליהם קצרתי בזה אבל לענין הא דדבר טמא אשתרי כבר כתבתי דלא איכפת לן בהא דירושה היא א"כ ע"כ מוכח כסברת הרמב"ם ז"ל: ועוד אמינ' דאפ"ת שלא הי' שם שום תבוא' אחרת כ"א דלא עייל שליש מ"מ כיון שגם היא היתה אסור' משו' חדש רק מחמת שהותר להם הכל בכלל ובתים מלאים כל טוב נעשה להם כהיתר וכיון שאיסור חדש שהי' בתבואה זו כבר אזל לי' שוב אין לנו להחזיר ולאוסרה מחמת הגדל אח"כ כיון שנסתלק איסור חדש מתבוא' זו ואף למאי דקאמ' דלא עייל כלל מ"מ משמע בש"ס דמ"מ עייל ריבעא או דנקא וחל עליה איסור חדש (ולא עייל כלל דקאמר היינו לענין דל"ש למיחש דלמא עייל שליש ולא קים להו) ואם נפשך לומר דמ"מ אף כי מה שמצאו הותר להם מ"מ מה שגדל אח"כ ברשות ישראל נאסר משום חדש ולפי"ז לא היה רו"מ צריך לדייק דעיקר גידולו ביד ישראל דאפילו נתגדל עיקר גידולו ביד נכרי מ"מ כיון שאח"כ גדלה והוסיפה ברשות ישראל נאסור משום חדש: ולכאורה י"ל שרו"מ כיון יפה בזה דדייק וגריס דוקא בלא הביאה שליש או לא עייל כלל עפ"י מה דאיתא במנחות דף ס"ט בעי ר"ש בן פזי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר מהו בתר עיקר אזלינן ושרי' עומר או דלמא בתר תוספת אזלינן כו' ע"ש משמע דוקא הביאה שליש מספקא ליה הא לא"ה פשיטא דלא אזלינן בתר עיקר כיון שלא הביאה שליש עדיין אבל מדברי רש"י שם שכתב להכי נקיט שליש דחשיב גמר פירי דאי מקמי הכי עקרה הוי כשחת דעלמא ולא מהני עומר למשריי' משמע דאי הוי מהני עומר למשריי' שפיר הוי מצינן למיזל בתר העיקר אעפ"י שלא הביאה שליש וא"כ להך צד האיבעי' דבעי למימר בתר עיקר אזלינן קשה דאפילו תימא שלא היה להם תבואה אחרת רק שלא הביאה שליש או קצת פחות מזה מ"מ מ"ט לא אכול אף שגדל אח"כ נימא בתר עיקר אזלינן והעיקר כבר הותר להם ודוחק לחלק דדוקא כשהותר העיקר ע"י העומר אז י"ל שהתו' נגרר אחריו משא"כ היכא שהותר ממילא מחמת שלל של כותים שפיר מצינן למימר שלא התירה תורה אלא מה שנמצא אז ולא מה שגדל אח"כ ולא שייך בזה גרירה וצ"ע: ועפ"י מ"ש י"ל כמה פרפראות בסוגיות הש"ס דר"ה במה שנתעוררו בעלי תריסין רבינו הב"ח ומחלקותו ולקצר אני צריך וכל זה לא כתבתי רק להגדיל תורה אבל האמת הברור כאשר כתבתי שהיה להם תבואות גמורים הרבה והך דלא הביאה שליש לענין עומר איתמר ואין להאריך: ובהיותי בזה לא יכולתי מלט מלהודיע לרו"מ כי מלתא דפשיטא לדידי דתבואה שלא הביאה שליש יש בה משום איסור חדש אמינא לה מהא דאיתא בפ"ק דחלה דחייבת בחלה וטעמא כמ"ש הר"ש בשם הירושלמי דילפינן לחם ממצה כל שבא לידי חימוץ ולא הביאה שליש נמי בא לידי חימוץ וחדש נמי שה' מינים אסורין חד טעמא הוא עם חלה דילפינן לחם ממצה כדאיתא במנחות וא"כ אף שלא הביאה שליש אסור משום חדש וכן נראה מדברי רש"י הנ"ל שכתב לא מהני עומר למשריי'