בית אפרים יורה דעה רד

וכן משמע מלשון רש"י שם ולכאורה נראה דאם נאמר שחל מצות שילוח קודם הקדש א"כ ההקדש לא חייל כלל דהא לאו דידי' הוא שדינו בשלוחין וגם דלא אמרה תורה שלח לתקלה ועיין בחולין דף קט"ו דפריך שילוח הקן ליתסר לא אמרה תורה שלח ושם דף ק"מ לענין צפורי עה"נ ובקידושין לענין צפורי מצורע ועיין בתוספות בהא דאמרינן הכא יצא זה שאתה מצווה להביאו לידי גזבר שכתבו בשם רש"י דמפרש משום שלח לתקלה וברש"י שלפנינו ליתא ועיין במפרשים וקצרתי ואפשר לומר דהוה מצינן למימר דאדרבה יש לנו לקיים ההקדש ולקיים מצות שילוח ולזה מייתי מכסוי דמחמת ההקדש לא פקע המצוה וא"כ כיון דס"ס א"א להפקיע מצות שילוח ממילא דההקדש לא חייל כלל דלאו דידי' הוא אך דמ"מ קשיא בהא דקאמר דאגבי' לאם ואקדשה דמעיקרא היכא מגבה לה לזכות בה הא חייל עליו מצות שילוח אפילו אינו רוצה ליטול הבני' ועיין בשו"ת חכם צבי סימן פ"ג (ומה דמייתי שם מהא דשני סדרי ביצים עיין בדברי הרשב"א והר"ן והריטב"א בחידושיהם) וצ"ל דמיירי שעבר ונטל וזכה בה והקדישה ולרבנן משלח ואינו לוקה וסד"א דכיון שהקדישה תו אין צריך לשלח ולזה מייתי מכסוי דלא פקע מיני' מצות שלוח אמנם מצאתי בחידושי הריטב"א לחולין שכתב אלא דאגבה לאם ואקדשה וכ"ת וכי אפשר דאגבהה לאם והא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב ואפשר לומר דמיירי בשנטלה שלא ע"מ ליטלה לעצמו ולא יטול ג"כ את הבני' אלא ע"מ להקדיש וכיון שכן אחייב לי' בשלוח מעיקרא רבינו הגדול ז"ל עכ"ל ונראה דלא משמע לי לאוקמי שעבר ונטל כדאמרינן ביבמות דף ע"ח דלא כתב קרא דאי עבר ונסיב לאיסורא וגם דאכתי תיקשי לרבא דס"ל דאי עביד לא מהני א"כ אדם איך יזכה בהגבהתו את האם ולכן מתרץ דמיירי בנוטל ע"מ להקדישה ועל מ"ש דלק"מ על דברי הר"ן שסמך אהא דב"מ דגילוי דעת מהני וא"כ תיקשי למאן דלא ס"ל הכי ע"ז השיב כ"ת דבזה כ"ע מודים דג"ד מהני ודוקא בנפל ופירש טליתו דאיכא למימר דניחא לי' בד"א אלא שמוסיף בקנין משא"כ כשמגלה דעתו שאין רוצה לקנות לעצמו תדע דלא אשתמיט לומר במגבי' מציאה לחבירו שיאמר מקודם שאין רוצה בקנין ד"א עכ"ד בקצרה ולפי דבריו לא הי' צריך הר"ן לסמוך על משמעות הסוגיא דג"ד מהני דהא לא תלי מידי בהכי ובפשיטות הו"ל ללמוד ממגבי' מציאה לחבירו א"ו דל"ד דודאי כיון שהגבי' שיקנה חבירו ודאי סוף מעשה במחשבה תחלה ואדעתא דהכי נחית לתוך ד"א בכדי שיקנה חבירו וא"כ קנין שאינו שלו למה הוא לו שיטרח בכדי לחזור לזכות לו ע"י אחר משא"כ לענין הקדש אדם עשוי שיזכה תחלה בהפקר ויקדישנו בכדי למעבד מצוה בממוניה ולא בשל הפקר ומה"ת לומר שאין רצונו בקנין ד"א ובאמירה בעלמא יהא הקדש חל עליו ההקדש ואף שעתה אומר שד"א שלו יזכו להקדש אין זה כלום אם לא שנאמר דבכל גווני מהני ג"ד למפרע ובפשיטות הו"מ למימר דעדיין יש פ"פ לומר שגילה דעתו בפירוש קודם שאין רוצה שיזכו לו הד"א שיכנס לתוכם רק להקדש וגם לכאורה י"ל דמשכחת לה ע"י חצר דהקדש ואפשר דקנה אם משתמרות לדעת הגזבר אלא דבב"ב דף ע"ט ובחידושי הרמב"ן שם די"ל דיש לחצר להקדש אלא שאין מעילה בזכיתה וא"כ בהא דשלוח הקן דלא איכפת לן מה שאין מעילה בזכיתה שפיר י"ל דמשכחת לה ע"י חצר ואצ"ל דאגבינהו לאפרוחי' כו' ועיין בקצה"ח שהאריך בזה בסימן רי"ש ומ"ש שם דמוכח מהא דהר"ן דנדרים דלא אמרינן דאין מעילה בזכיתה דאל"כ אף דד"א חצר דהדיוט הוא מ"מ נימא דאין מעילה כיון שלא הקדיש ע"י אדם רק מעצמו ע"ש ולדידי חזי לי דאין ראי' כלל דחצר דהדיוט שהוא זוכה להקדש הוי עכ"פ דעת אחרת מקנה להקדש דבלא תפיסת ידי אדם לא הי' ההקדש זוכה רק האדם הוא מקצה ההפקר להקדש ע"י חצירו ומטעם מיגו וכיון שע"י קדושת פה בא להקדש שפיר מועלין דאין חילוק בין אם הוא מהדיוט או מהפקר משא"כ בחצר הקדש ממש שזוכה בו הקדש בלא דעת אחרת ובלא קדושת פה אין מעילה בכה"ג וקצרתי: ומ"ש כ"ת שיש לתרץ דכמו דאמרינן דכיון דאינו רק משום מיגו דזכי הו"ל כדאמרינן התם בביצה דהו כרגלי הממלא וא"כ כאן הא לא מצי לזכות לנפשי' והנה כיון בזה לדעת אחי החריף ובקי מוה' געציל ני' ובאמת סברא זו גם עמי היתה ושלחתי' דע"כ לא בעינן מיגו דזכי לנפשי' אלא משום דלא נימא דהוה תופס לבע"ח ובכאן לא שייך חב לאחרים דהא אין חב לשום אדם שהרי כ"א חייב בשלוח אלא דלפי"ז גם מ"ש לתרץ אליבא דהר"ן משום דתיקשי למאן דס"ל דלא מהני ג"ד דלפי מ"ש י"ל דבהא דשלוח הקן א"צ לג"ד כלל דהא לא שייך לומר כלל שזכו לו הד"א כיון שלא שייך זכי' בזה שחייב בשלוח רק כשאומר שד"א שלו יזכו להקדש שפיר זכו להקדש ופטור מחמת ההקדש משלוח כך זכורני שעלה אז בלבי ואין פנאי לנסך עתה בכו' המבחן גם במ"ש בספר קצה"ח סי' מהירושלמי סיוע להר"ן לענ"ד ליתא דהירושלמי שם קאי אהא דקאמר דוד ואני בעניי הכינותי ומוקי לה שכל מה שבא לידו והגביה הי' מקדיש ראשון ראשון וא"כ שפיר י"ל שזכה תחלה לעצמו ואח"כ הקדישו ועיין בירושלמי פ"ח דגיטין ופ"ק דב"מ ובקרבן העדה ובפ"מ שם ומ"ש בקרבן העדה שם בגיטין דא"א לומר שהקדיש לכשיזכה כו' ע"ש כתבתי זה כבר בגליון שבתוספות והרא"ש דנדרים מבואר להיפך ומחמת כי קרוב מועד כתבתי בנחיצה רבה ואת חג המצות יחוג בדיצות דברי ידידו לנצח ד"ש באהבה הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה סז מתמיד ומצא כדי מדתו תורתו אומנתו שלימה משנתו ה"ה כבוד אהו' כו' מוה' ניסן נ"י: אחד"ש כו' אשר שאל כענין בדברי התוס' דקידושין בשם הירושלמי שיבא עשה דמצה וידחה עשה דחדש וע"ז הקשה רו"מ דהא אמרינן בפסחים גבי חלות תודה דבעינן מצה הראוי' לשבעה הנה אף שיש מקום לחלק בסבר' אבל להפיק רצונו אמינ' בדרך פלפול דלכאורה בלא"ה שפיר הוי מצי למיכל מהחדש לפי מה דאית' בחולין דף י"ז אילימ' בשבע שכיבשו השתא דבר טמא אשתרו להו כו' וא"כ איך קאמר הש"ס מעיקר' לא אכול וכן נלענ"ד שמכאן יצא לו להרמב"ם מ"ש בפ"ח מהל' מלכים חלוצי צבא כו' מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל כו' ופי' הכ"מ דהיינו כשתאב לאכול ולא שכיח דהתיר' קמי' יעו"ש ולא כתב מאין יצא לו זה דהא מש"ס דחולין מוכח להיפך וכבר הרגיש בזה בפרשת דרכים להגאון משנה למלך ז"ל ולענ"ד שהרמב"ם יצא לו כן מהא דאמרינן הכא שלא יכול לאכול מחדש עד דאקרוב עומר וקשה השתא דבר טמא כו' ולכך פירש הרמב"ם הא דדבר טמא אשתרי היינו בלא שכיח היתר' והתם כיון דהתיר' שכיח קמייהו לא הותר להם לאכול מהחדש (וש"ס דחולין צריך לפרש עפ"י דרכו דהש"ס ס"ל כיון דהותר להם דבר טמא היכ' דטריח' לי' למהדר בתר התיר' ומסתבר' דמה שבא הכתוב לאסור נחירה שהי' מותר במדבר היינו לאחר שכיבשו והכי משמע מקרא דיליף מיני' חיוב שחיטה ואיסור נחירה כי ירחיב כו' דהיינו לאחר כבישה ועיין ברמב"ם סוף פ"ט מהל' שחיטה כנלענ"ד לפרש הך דחולין לדברי הרמב"ם ז"ל) ולפי"ז שפיר פריך הירושלמי דיבא עשה דמצה כו' דשפיר מיקרי מצה הראוין לשבעה כיון דאי ליכ' היתר' קמי שפיר מצי למיכל מיני' אף שהיא מהחדש ובהכי ניח' מה שמקשין על התוס' בפסחים גבי מצה של טבל תיפוק לי' דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ומקשין המפורשים דהא אי לאו קרא דאין יוצאין ה"א דעשה דמצה דחי לל"ת דטבל ולפי מ"ש י"ל דהתם מקשין התוס' שפיר דהא א"ל מחמת דחיית העשה ס"ד דיצא ז"א דהתם שוב הו"ל מצה שאינה ראוי' לשבעה ויש לי מקום להאריך ולפלפל בזה הרבה ואין הזמן מסכים עמדי: ואמנם לכאורה למאי דבעי הש"ס בחולין למימר דשלל של