בית אפרים יורה דעה רב

דמלאו הוי נמי מראה. ועל ההג"ה אין לתמוה די"ל דס"ל כשינויא בתרא דתוס' דמשילין שתרצו שני תירוצים תירוץ קמא משום חזותא ותירוץ בתרא משום מב"מ וכמ"ש בהדי' דראב"י דאסר משום חזותא ס"ל כתירץ קמא אבל הרב שאסר משום חזותא קשי' ואפשר דלרווחא דמלתא נקט האי טעמא. נחזור לענינינו דבנ"ד דליכא חזותא דפשיטא דאין מראה השעורין ניכר כלל בשכר שהרי אנו מסופקים אם יש בו כלל וכל מבשלי שכר אין עומדין על הדבר אין לאוסרו מטעם זה: ועוד דמלתא מעיקרא לק"מ דלא אסרו דשיל"מ אלא משום שיוכל לאוכלו בהיתר כמ"ש רש"י והרמב"ם ז"ל פט"ו מהלמ"א והכא ל"ש כי שכר זה ישתוהו קודם פסח ואיך אשהנו בהיתר שהרי הוא של הגוי ואם באת לומר שאם אקננה לשתות אסור שאוכל להשהותו עד אחר הפסח ז"א מכמה טעמי חדא שהרי אסור לשהותו ואחר הפסח יהי' אסור מטעם חמץ שעבר עליו הפסח ופשיטא דאינו צריך לחזור למכרו לגוי ולחזור ולקנותו דבר זה גרע מלהוציא עליו הוצאות דשמא ישהנו הגוי או לא יחזור ואין היתר זה עתיד לבא עכ"פ אלא בדרך רחוקה ונשתקע הדבר ולא נאמר ועוד דיחמיץ קודם הפסח ודבר המתקלקל לא מיקרי דשיל"מ כמ"ש התוס' וכן הוא בש"ע ועוד כיון דאין לו לשתות שום דבר איך ימתין עד שעת היתרו. ועוד נראה דאפי' אם יש לו לשתות מ"מ אם רוצה לשתות שכר זה שהוא טוב שרי כיון שא"א בהמתנה שישתנה קודם זמנו כמ"ש ולקנותו אין מועיל כמ"ש וזה אין ספק: ועוד יש להתירו מטעם ס"ס ספק אם נתערב ואת"ל נתערב שמא שעורין עצמן מן הישן ואע"ג דס"ס ג"כ לא שרי בדבר שיש לו מתירין הלא כבר כתבתי דהכא לא הוה דבר שיש לו מתירין: ואפי' אם ברור לנו שיש בו שעורים חדשים נ"ל להתירו בשעת הדחק כיון דנתבטל בתחלה ולפי דעתי הוא מין במינו כמ"ש וא"כ אפי' נתבשלו אח"כ ביחד כבר האריכו הגאונים מהר"מ מרוטנבורק והרא"ש ז"ל שכיון שנתבטל אין חוזר לאיסורו ושרי לבשלם יחד ולאכלם וכדאי הוא מהר"מ מרוטנבורק והרא"ש לסמוך עליהם בשעת הדחק לפחות וכ"ש בספק ולכך נראה דשרי לשתות שכר של חטין בלי ספק נאום יושע: ע"כ העתק מתשוב' הגאון מהר"י ז"ל: הלכות שלוח הקן שאלה סו רב שלום וברכה לכבוד אהובי מחותני החכם השלם החריף ובקי המפורסים מוהר"ר ענזיל נ"י: מכתבו הבהיר קבלתי להשיב על מה שכתבתי ליישב קושייתו בחולין דף קל"ט בהא דפריך מוקדשין היכי דמי בשלוח הקן דמצינן לאוקמי כגוונא שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ד בהא דאמר רבא היה לפניו ככר של הפקר כו' והנה אין בידי העתק ממה שכתבתי מחמת שכתבתי בנחיצה ואמרתי לכשאפנה אשנה ולכבודו דמעכ"ת עיינתי קצת ומצאתי כי הדברים שכתבתי הם נכונים: ומתחלה אבאר דהא דאמרינן דאם אמר על דבר הפקר לכשאזכה יהא הקדש דמהני היכא שבידו לזכות היינו שיועיל להיות הקדש לאחר שזכה בו ולא הוי דבר שלבל"ע דאז למ"ד אין אדם מקנה דבר שלבל"ע אף כשבא לעולם אינו כלום משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל כל כמה שלא זכה בו פשיטא שלא חל עליו הקדש משום דבידו לזכות דמה בכך שבידו לזכות השתא מיהא לאו דידיה הוא ולאו דומיא דביתו הוא שהוא עכשיו שלו ממש אלא לזה מהני בידו לענין שיחול ההקד' לאחר שזכה בו ונעשה ביתו שלו ואעפ"י שבשעת אמירה אכתי לאו דידיה הוא אין זה כמקדיש דבר שלבל"ע כיון שבידו לזכות וכן הדבר מבואר ברא"ש בנדרים שם דאמר לכשאזכה יהא הקדש ואף דבגמ' שם אית' סתם שאמר ככר זה הקדש וכן בתוס' שם מפרש הרא"ש דהכוונה על לכשאזכ' וכההוא דשדה שמשכנת' דאמר לכשאפדנה כו' וכן בקידושין בההוא דפירות ערוגה כו' אבל פשיטא דבההוא שעתא דאכתי לא זכה ביה אין ההקדש חל מחמת שהיה בידו לזכות והא דאמרי' בב"מ דהיכא דשייך מגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחבריה היינו כשזה עושה מעשה הזכיה אלא שאינו עושה לעצמו רק בשביל חבירו ולזכות שפיר היה נעשה שליח אף שלא בפניו אלא משום דהוה תופס לבע"ח לזה מהני מיגו דאי בעי הוי זכי לנפשי' כו' ולא איכפת לן במה שהוא חב לאחרים כיון שבמעשה הזכיה זו אם רצה היה זוכה לעצמו אבל אם אין עושה מעשה זכיה וברוח שפתיו רוצה לזכות לאחר פשיטא דאין בזה ממש דלא עדיף האי אחרינא מאיהו גופא שכל כמה שלא עשה מעשה הקנין אינו קונה וכן מוכח שם בחולין דף קמ"ב בעובדא דלוי בר. סימון דא"ל טריף תקן דלתגבהו כו' ואם איתא כיון שבידו לזכות על ידי שיגביה האמהות שפיר מצי להקנות גם עכשיו בק"ס וכשיבא לישלם באמת יגביה האמהות א"ו דלא מצי לאקנויי בכה"ג שיזכה בהם מיד אלא אחר שיזכה הוא תחלה ור"י היה רוצה שיהא זוכה מיד ולכך א"ל טריף אקן כו' ופשיטא שאין חילוק בין קנין להקדש לענין זה והדבר פשוט לענ"ד שאין מקום להקדש לחול כי אם אחר שזכה בו וכמו אם אמר לכשאפדנה או לכשאקחנה למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע דאף שאנו מקיימין דיבורו מ"מ אין לו חלות עד אחר שפדאה או שלקחה כיון דאכתי לאו דידיה הוא רק טעמו דבידו מהני שלא נתבטל הדבור מחמת דשלבל"ע דאז אפילו לאחר שבא לעולם אינו קדוש כההוא דלאחר שתתגיירי כו' ולזה אמרינן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל מ"מ לא חייל עד ההיא שעתא כמו בפירות ערוגה זו כו' שאף שהדבור חל מחמת שהוא בידו מ"מ הרי א"א לו לחול מיד במחובר וה"ה כאן שא"א לו לחול בעוד שאינו דומיא דביתו שהוא שלו ואין לחלק בין דבר שהוא של אחר ורשות אחרים מעכב עליו ובין דבר שהוא של הפקר דגם הפקר ממעטינן מביתו כדאמרינן הכא אי דחזא קן בעלמא כו' וכן מבואר לענין חמץ דהפקר מהני מדאורייתא ולא עבר עליו אע"ג שבידו לחזור ולזכות קודם זמן איסורו ואין לדחות לפי שהוא בעצמו הוציאו מרשותו והפקירו דהא אפילו אם אחר סמוך לחמץ של הפקר פשיטא דלא עבר עליו אף שבידו לזכות אם לא שנאמר דבאמת אם אחר סמוך לו ובדעתו לזכות בו עובר עליו מיד אף שעדיין לא זכה בו ואין זה במשמע ועוד דהא קי"ל גבי מציאה דבראיה בעלמא לא קני וכלום חלקנו בין אם המציאה סמוכה לו או לאו דודאי בכל ענין לא קני לה בראיה בעלמא ואף שהוא מתכווין לזכות בה: ובזה נלפענ"ד ליישב דברי רש"י בריש ב"מ בד"ה ה"א מאי מציאתי' ראיתי' ופירש"י ראיתי' קודם שהגבהת אותה ותמה אא"ז מהרש"א דהו"ל למימר ראיתי' קודם שראית אותה וע"ש שמגיה בדברי רש"י ולפי מ"ש א"ש ויתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות מראה את המציאה כו' ומ"ש לתרץ כיון דאמר תנה לי גלי דעתיה כו' הוא תמוה דאטו יניחנה וילך לו ועה גילוי דעת הוא וכן הקשה בש"מ בשם הרמב"ן וצ"ל דכוונתם דהתם מיירי שהשתא הוא טוען לפני הב"ד שהמציאה הוא שלו לפי שנפל עליו או לפי שצוה לחבירו שיתנו לו וא"כ גלי דעתי' דלא ניחא ליה לקנותה בראיה לחוד וזה דחוק. ולכן נלענ"ד דודאי אין סברא כלל שיהא קונה בראיה לבד וליכא למיטעי בהכי כלל והא דאמרינן דהוי ס"ד דקני בראיה בעלמא הוא עפ"י דברי הרא"מ דלעיל דבידו לזכות מהני לענין דבר שלב"ל ובזה הוי ס"ד לומר דגבי הפקר קנה בראיה בעלמא כיון שבידו לזכות בה והך דראה את המציאה א"ש דשם אין ראיה זו קונה לו שהרי היה שם אחר סמוך לה יותר ממנו כדמשמע פשט' דמלת' שחבירו היה סמוך לה ואמר לו תנה לי ובכה"ג מבואר בדברי הרא"ש דלעיל דלא מיקרי בידו לזכות ולפי"ז משכחת לה שחבירו