בית אפרים יורה דעה ר

א' לפחות דאמרינן כל פעם מן הרוב אכל והאחרונה אמרינן כבר אכל האיסור וזה מן הרוב הוא כמ"ש הפוסקים כמו לענין טומאה דטהור מלטמא במגע דאמרינן כל פעם כשנוגע הוא נוגע ברוב כמ"ש רש"י בבכורות פרק הלוקח דף כ"ג ואפי' אם נגע בכולם בזה אחר זה כתבו התוס' שם דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אינו יודע אם נוגע בטומאה אע"ג דודאי נגע גם בטומאה לא מיטמא וא"כ כשנוגע באחרונה ליטמא ממ"נ אי זה טמא שפיר ואם לאו כבר נטמא אפ"ה טהור כ"ש לענין אכילה דכל פעם שאוכל איכ' למיתלי בהיתר ואפי' באחרונה איכ' למימר איסורא דעבד עבד והאי היתרא הוא דשרי והנה הפוסקים שאסרו מין בשאינו מינו לא חלקו בין לאכלם בב"א או בזה אחר זה אלא אמרו סתם דלא בטל וכן מוכח מדברי הרבה פוסקים דליתא לסברא זו ומב"מ נמי בטל אפי' בב"א: התוס' כתבו בבכורות להקשו' אהא דאמרי' התם אמלת' דר"ח דנבל' בטלה בשחיטה דוק' לענין מגע ולא לענין משא מ"ש לענין איסור דבטל לגמרי אפי' אם אוכל הכל בכדי אכיל' פרס ותירצו דלענין אכיל' כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע בנוגע וחוזר ונוגע דטהור וכו' הרי שהתירו לאכול אפי' בב"א אפי' בשאינו מינו הרא"ש ז"ל בס"פ ג"ה הקש' ג"כ אמאי שרי לאוכלם בבת אחת מ"ש ממשא ותירץ מה שתירץ וכל דבריו הם דברי מהר"מ מרוטנבורג ז"ל רבו והם כתובים בתשובת הרשב"א ז"ל: הרשב"א בתשובותיו בסי' ער"ה שאלוהו דמשמע משמעתין דנבילה ושחוטה דלענין אכילה אסור כמו משא והשיב דהיינו לר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל ואח"כ בסי' רפ"ד פי' דבריו כוונתו דאע"ג דלענין מגע הוי נבילה בשחוטה מין בשאינו מינו לענין אכילה הוי מב"מ דכולן מין בשר הן ולא בטיל לר"י ע"כ משמע אבל אי הוי מין בשא"מ הוי בטל אפי' לענין אכיל' הרי כל הנביאים פה אחד דלענין אכילה מין בשאינו מינו שרי ואגב ארחי' אפרש דברי הרשב"א מ"ש דלענין אכילה הוי מב"מ דכולן מין בשר הם וקשה מכדי טעמ' דר"ח דנבילה בשחוטה בטלה דאזיל בתר מבטל וא"א לשחוטה שתעשה נבילה א"כ מ"ש לענין אכילה ונ"ל שכוונתו כמ"ש לעיל דבאכילה אזלינן בתר הנאה וטעם שטועם האיסור או טעמו להכי שניהם מין בשר הן אבל לענין טומאה לא תלי בהנאת טעם כלום ואזלינן בתר אם אפשר להיות כחבירו (ובזה נתישב ג"כ קושי' דלח בלח לעיל כיון דטעמ' שוין) שלא כדברי התו' פ' הקומץ דף כ"ב דהשוו טומא' לאיסור דבשניהם אזלינן אם אפשר להיות כחבירו ע"ש: נחזור לענינינו כיון דכל הפוסקים שזכרתי כתבו כן אם באנו להשוותן עם ספר התרומה והר"ן צ"ל דאלו הפוסקים קיימו אדאוריית' כמבואר בתוס' בבכורות שהקשו מר"ל דאמר דפגול ונותר וטמא מבטלין זה את זה דפטור האוכלן ור"ל קאי אדאוריית' כמבואר בהתערובות ואע"פ שהקשו מג"ה דפריך וליבטל ברוב' והתם פריך דאפי' מדרבנן לישתרי דהא פריך אמתני אמאי אסור לשתרי דבטל ומאי קושי' דלמ' מתניתין אסר מדרבנן אלא ש"מ כמ"ש ופשו' הוא וכן אח"כ הקשו מביצ' דקאי אדרבנן מ"מ י"ל דהתם הכל קאי אמין במינו ומין במינו פשיט' דבטיל אפי' מדרבנן כמ"ש רוב הפוסקים אבל בשא"מ אימא לך דאסור מדרבנן וכ"ת א"כ מאי מקשו התו' מג"ה כיון דהתם והכא הוי מבשא"מ דמבשא"מ לר"י הוי כמין במינו לרבנן וכיון דמב"מ לרבנן שרי באכילה אפי' בב"א ואפי' מדרבנן א"כ בשא"מ נהי דמדרבנן י"ל דגזרו כיון דאתי לידי נ"ט אבל מדאוריית' מיהת אין חילוק וזה אין ספק בעיני דצ"ל דברי התוס' והרא"ש כן שהקשו משא"מ על מב"מ א"כ או של דבריה' הכל שווין ממש דלא כס' התרומ' ואם באנו להשוותן צ"ל כמ"ש והיה אפשר לדחוק דלעולם מבשא"מ לא בטל אפי' ביבש מטעם דכתבו הר"ן ובעה"ת אלא דהרא"ש מקשי כיון דלענין משא מטמא כיון שהוא נושא כולם כא' א"כ לענין משא אין חילוק בין מין במינו לשא"מ דאע"ג דמפרש התם דנבלה ושחוטה הוי מבשא"מ היינו לענין ברוב לענין נוגע אבל לענין דלא ליבטל. במשא אין חילוק בין מין במינו לשא"מ כיון דלא תלי טעם דידהו אלא משום דודאי נושא הטומאה כיון שנושא בב"א כמ"ש הרא"ש בהדי' א"כ ה"ה לענין אכילה ליתסר אפי' מב"מ כיון דאוכל ודאי איסור וא"כ קאי כל הקושי' על מב"מ וכי מתרץ הרא"ש לחלק בין איסור לטומאה דאיסור נתבטל לגמרי כמ"ש שם לא קאי הרא"ש לענין נבילה ושחוטה דפריך מינה אלא קאי אמין במינו בעלמ' אבל נבלה ושחוטה אין ה"נ דהאיסור לא בטל מטעם של הפוסקים אלא דטומא' לחודה בטלה וכן התו' מקשו דליתסר באכילה בב"א כמו משא ואפי' מב"מ כמ"ש ומתרצו דל"ד אלא לנוגע וא"כ כיון דאזיל האי טעמ' וליכ' למיסר מחמתיה א"כ מב"מ שרי לגמרי דליכא טעם לאיסור כלל אבל מין בשא"מ נהי דהאי טעמ' ליכא מ"מ טעם הפוסקים איכא לאסור אלא שדוחק בעיני לפרש דברי הרא"ש דמתחיל להקשות מנבילה ושחוטה שהוא שא"מ וסוף דבריו קאי אמין במינו שלא נזכר בכל אריכות דבריו שהאריך בה בדין זה מאוד ולא הזכיר דקאי אמין במינו דוקא ואדרבא בענין חוזר וניעור שכתב שם ג"כ הזכיר בפירוש דלא מבעי' מבש"מ אלא אפי' מין במינו משמ' דמיירי מתרוייהו: ומדברי הרשב"א נראה בהדי' דאפי' מין בשא"מ בטל שכ' בפירוש בכולה תשובה דהתם לא בטל לענין אכילה משום מב"מ אבל מין בשא"מ בטיל אפי' לענין אכילה אם לא שנאמר דנבלה ושחוטה אע"ג דמין בש"מ הוא מ"מ שרי ביבש ביבש דלא אתי לידי איסור דאורייתא כיון דחד טעמ' לתרוייהו אבל בתרי טעמי אסור דוגמא שכתבתי לעיל בשם הרשב"א והתוס' דבכורות והרא"ש פליג אתוס' דפ' התערובות שהבאתי לעיל וזה דוחק גדול לענ"ד גם קשי' לי דהא קי"ל דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמ' ואי חד טעמ' להו ותרי שמא כגון חמרי חדתא בעינבא הוי מין בש"מ ואפשר דנבילה ושחוטה חד שמא נמי הוי אלא דבטומאה אע"ג דחד שמא וטעמ' הוי מ"מ כיון דלא אפשר להיות כחבירו הוי מין בשאינו מינו מה שאין כן לענין איסור' ומכל מקום לא נתקררה דעתי בזה כיון דלענין מין במינו לא תלי בטעמא אלא בשמא מה לי טומאה או אסור' כיון דל"ש האי טעמא שכתבתי לעיל ועוד צ"ל דוחק גדול דספר התרומה והר"ן מיירי במבשא"מ דאית להו תרי טעמי דוקא דהא בשמא לא תלי מידי ואי אית להו תרי שמא וחד טעמ' מיקרי מב"מ הפך ממאי דקי"ל אדרבה דלא תלי בטעמא אלא בשמא: וראיתי באיסור והיתר ארוך שכתב דלטעם של בע"ת דלא ליתי לידי איסור דאוריית' שרי לדידן ממ"נ דאי מכיר בתערובות קודם הבישול כבר נתבטל ואפי' אם יבשלם ביחד שרי כדעת הרא"ש ז"ל ואי לא הכיר קודם הבישול בעי ס' מטעם נותן טעם אפי' מין במינו כדין לח בלח ע"כ הרי מבואר דאפי' מבשא"מ אם הכיר קודם הבישול בטל ברוב ואפי' אם יבשלם אין כאן איסור והוא כתב בפי' שהוא מדעת הרא"ש א"כ ש"מ דהרא"ש מתיר אפי' מבשא"מ לבשלם יחד ונרא' דדייק לה מנבילה ושחוטה כמ"ש ועוד נראה מדבריו דאפי' מדרבנן שרינן לה דהא הוא שרי לגמרי: ומ"מ לא הבנתי דבריו שכתב דהרמב"ם ורבינו ברוך אומרים במין בשא"מ דאינו בטל דיבש ביבש לא בטל ברוב כ"א במין במינו ולא בשא"מ וכתב ע"ז ב' טעמים ואח"כ כתב דלפי טעם שלהם לא היינו אוסרים משמע דהוא אוסר ולא מטעמם ותימא כיון שהוא פוסק כהרא"ש דאפי' בשא"מ אם מבשלם לאחר ידיעה דשרי א"כ ע"כ נתבטלו מעיקרא ואיך הוא מזכה שטרא לבי תרי ע"כ נראה דהוא ז"ל ס"ל כמו שכתבנו דמאי דהתיר הרא"ש בשא"מ הוא מן התורה אבל מדרבנן אסור מטעמי' דידי' ולכן כתב דאם מטעמם של הרמב"ם ובהע"ת דכתבו דיכול למיתי לידי איסור דאוריית' דטעם כעיקר דאוריית' ז"א דקי"ל דמדאוריית' שרי אפי' לבשלם ואין כאן איסור דאוריית' אלא מטעם דילי' אסרינן ואע"ג דבחד טעמא כתב דהתורה לא התירה כ"א במב"מ ולא בשא"מ אפשר דלאו דוקא נקט התוס' ור"ל דרבנן