בית אפרים יורה דעה קצט

דמין במינו שא"א לעמוד על טעמו בטל ברוב כיצד כו' נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח כולו אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות מותר מן התורה ע"כ משמע לכאורה דבעינן שנים דוק' נלענ"ד דהרמב"ם לישנא דתלמודא נקט דנקיט חד בתרי כגון בגיטין פ' הניזקין דף נ"ד ע"ב גבי אגוזי פרך דהתם ע"כ בעינן חד בתרי דאם נתערב אגוז באגוז ואגוז ההיתר גדול מהאיסור אז א"א להתערב שהרי ניכרין שזה קטן וזה גדול ועוד אפשר דהתם לא הוי תערובות כלל כיון שכל א' עומד בפ"ע לא מקרי רבים מחמת גדלו כיון שכ"א גוף א' הלכך בעינן תרי נגדו אבל לח בלח או יבש ביבש כגון קמח בקמח וכן הרבה אגוזים שנתערבו בהרבה אגוזים היתר ואגוזי ההיתר רבים על האיסור אפי' א' אזלינן בתר רובא ואפשר דזהו לישנא דתלמוד' חד בתרי בטל דודאי חד אי אפשר לבטל כי אם בתרי משא"כ ב' בטלי בג' וראיה ברורה לדבר הא דאמרינן בבכורות פ"ג דף כ"ב וכ"ג תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין רא"א תירום ותרחב כו' וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים כו' ולר"א נמי אותן חולין יאכלו נקודים ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה וסבר אבטלינהו ברובא כו' הרי מוכח דרוב שאמרו לאו דוק' בתרי שהרי כאן מבטל קב חולין טמאים בקב ועוד וקרי לי' רובא והאי ועוד הוי אפי' משהו א' מק' שהרי אמר התם דכיון דאיכ' בהאי קב ועוד משהו תרומה טמאה דהיינו א' מק' שנתערב בתחל' וכמ"ש רש"י שם בהדי' מצא מין דהיינו החולין טמאים את מינו דהיינו המשהו תרומה טמאה וניער מטהרתו הראשונה ופרש"י דה"ל פלגא ופלגא הרי שהאי ועוד לא היה כ"א מעט מזעיר א' מק' שהרי מחמת שנתעורר המשהו א' מק' תרומה טמאה שהיה בו מתחלה לא נשאר כ"א קב חולין טמאים וקב חולין טהורין והכי מוכח ביבמות פ' הערל דף פ"ג דאמרינן התם דר"י סבר דבדרבנן לא בעינן רוב ופריך ממקוה שיש בו מ"ם סאה מכוונת נטל סאה ונתן סאה מי פירות כשר ואמר ר"י עד רוב מאי לאו דנשתייר רובא ופרש"י דעד י"ט סאה יכול לעשות כן דבעינן רוב מי גשמים ע"כ אלמא דהיכא דבעינן רוב סגי אם ירבה קצת כגון הכא דמים הכשרים הם כ"א סאה ומי פירות י"ט סאה ואע"ג דהתם במידי דרבנן מ"מ אי לא מיקרי רוב כ"א פי שנים, א"כ מה עשו חכמים בהאי פורת' כיון דאין זה רוב הוי כמו פלגא ופלגא ופשיט' כיון דתקינו רבנן רוב משום כעין דאוריית' בעינן ג"כ רוב כזה מה שהוא רוב מדאורייתא וכן מוכח התם מדברי התו' שהקשו מאי פריך המקשן הא נתן סאה אמי פירות קאי דהוה פסולא דאורייתא והיכא מוכח דבדרבנן בעינן רובא וא"כ קשי' היכא סלקא דעתייהו דהתוס' דהוי דאוריית' א"כ היכי מכשיר ר"י עד רובו והא אין כאן פי שנים ואפשר דאי הוי דאוריית' הוי מפרשינן מלתא דר"י דרובו ר"ל פי שנים דלא הוי מכשרינן כ"א עד י"ג סאה דנשתיירו מי גשמים כ"ז סאה והוי פי שנים ודוחק ונראה פשוט דסגי ברוב כל דהוא ובכל דוכתי פריך סתם ברובא בטיל בגיד הנשה גבי גיד וחתיכה של נבלה ובב"מ בפ' הזהב דף משא"כ במעשר שני דבטיל ברוב דמינה מייתי הרשב"א והר"ן ז"ל ראי' דיבש ביבש בטל ברוב כמבואר בדבריהם והביאום הב"י סי' ק"ט וכן כל הפוסקים אמרו מין במינו בטל ברוב הן אמת שהזכירו ג"כ חד בתרי בטל מ"מ כיון שברוב מקומות אמרו סתם בטל ברוב ולא אישתמט חד מינייהו לומר בטל בכפל ש"מ כמ"ש: ובדברי הרשב"א ז"ל מבואר בהדיא בתה"ק והביא דבריו הטור סי' קי"א ז"ל כיצד ב' קדרות א' של בשר שחוטה וא' של בשר נבילה ונפלה חתיכה נבילה לתוך א' מהם אם ההיתר שבקדירת ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבלה תולין להקל לפי שד"ת מין במינו בטל ברוב ע"כ הרי מבואר שאפי' קצת הוי רוב וזה אין ספק וא"כ בנ"ד שהוא ספק כיון דספיק' דרבנן היא כיון דרוב מן החטים הישינים א"כ כבר נתבטלו השעורין יבש ביבש כשטחנן ביחד כדרך שטוחנין המלצין ונעשה קמח בקמח עד שאין ניכר השעורים בין החטין והותרו מן התורה ואע"ג דכתבו הפוסקים דלא אמרינן יבש ביבש בטל ברוב כ"א מין במינו ולא מין בשאינו מינו כיון דיכול לבא לידי איסור דאורייתא אם יבשלם ביחד ויתנו טעם זה בזה כמ"ש ספר התרומה ז"ל והביאו הטור וכ"כ הר"ן פג"ה נראה דהיינו מדרבנן שאסרו כיון דיכול לבא לידי איסור לשיטתם אבל מדאורייתא נתבטל ואע"ג דמפשט לשונם לא נראה כן נלענ"ד להביא ראיה מתלמוד ערוך מהא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה דף כ"ג אמר ר"ח נבלה בטלה בשחוטה דא"א לשחוטה שתעשה נבלה ופרש"י שאם יש ב' חתיכות שחוטה וא' נבלה בטלה בהן לענין טומאה והטעם דקסבר ר"ח דבתר מבטל אזלינן וכיון דא"א לרוב להיות כמועט ה"ל מבשא"מ ובטיל ברוב הרי מבואר דיבש ביבש אפי' בשאינו מינו בטל ברוב ואע"ג דהתם לר' יודא קאי כדמסיק התם דר"ח אליבא דר"י דאמר מין במינו לא בטיל ואנן קי"ל כר"ת ז"ל דפסיק דלא כר"י כדאיתא סי' צ"ח מ"מ בשאינו מינו לא מצינו בכל התלמוד דפליגי ר"י ורבנן ולפ"ז היתה סברת ר"י הפוכה מדרבנן דלר"י מין במינו אפי' באלף לא בטיל ולרבנן בטיל ברוב ובשא"מ הוי להיפוך דלר"י בטל ברוב ולרבנן בס' ואין לדחות דהתם אטומאה קאי אבל איסור לא בטיל דא"כ מאי פריך התם אליבא דמאן אי אליבא דר"י הא אמר מין במינו לא בטיל ומאי קשי' אימר דאמר ר"י לענין איסור אבל טומאה אימא לך דבטיל אלא ש"מ דאין חילוק וכן כל הפוסקים הביאו ראי' מהא שמעתת' כמ"ש לקמן אי"ה ואין להקשות דע"כ התם שאני דהא אפי' אי הוה דרבנן מ"מ למה התיר ר"ח התם לגמרי דלא הזכיר ר"ח דקאי אדאוריית' דוקא משמע דאפי' מדרבנן שרי וא"כ ה"ל לאסור מדרבנן לפחות ותדע עוד דהא התם דף כ"ב בתוס' ד"ה ור"י סבר מין במינו לא בטל האריכו התו' מאוד ופלפלו ופירש ר"ת דלא קאמר ר"י מין במינו לא בטל כ"א לח בלח או קמח בקמח והא דאמר ר"ח נבלה בטלה בשחוטה מיירי בשנימוח וכ"כ פרק התערובות וא"כ קשי' כיון דלח בלח הוא ונבילה בשחוטה הוי מבשא"מ א"כ הא יהיב טעמא ואמאי בטיל והא מודה ר"י דמבשא"מ בנותן טעם אסור דלא פליג אלא מין במינו וכן מוכח התם בתוס' שכתבו בחד שינוי דר' יוחנן ס"ל בטבל ויי"נ כר"י וא"כ איך אמר ר"י שאינו מינו בנ"ט אלא ש"מ בשא"מ ר"י כרבנן וכן מבואר בתו' פג"ה דף צ"ח ד"ה לחומרא גמרינן וא"ת התינח במינו אבל בשא"מ לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא והתם לר"י קאי ואפ"ה הקשו וזה ראי' לדברינו דבשא"מ לא פליג ר' יהודא אלא ש"מ דטומאה שאני וי"ל דודאי אי מדרבנן הוא טומאה שאני דבטומאה לא גזרו כדאמרינן פ"ק דביצה דף ז' דמחלק בין איסור לטומאה וקאמר וכ"ת לענין טומאה נמי נגזור אפושי טומאה ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן וכן אי איירי בלח אע"ג דטעם כעיקר מ"מ בטומאה ל"ש טעם שהרי אינו רק נוגע בה כמ"ש רש"י ולא אמרו טעם כעיקר אלא אם טועם האיסור שאסרה תורה טעם האיסור כאיסור עצמו אבל אם אינו טועם האיסור מה בכך שנותן טעם מ"מ כיון שאינו טועם כלום כבר נתבטל לענין דלא הוי האיסור בעין כמו יבש ביבש כיון שאין בו טעם בטל וה"ה לענין זה כיון שאינו טועם האיסור הוי כיבש ביבש וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל גבי טעם לפגם ע"ש ולקמן אכתוב ישוב אחר על קושי' זו בלח בלח אבל אי הוי דאורייתא א"כ אחרי רבים להטות לא קאי כ"א אמין במינו ולא בשאינו מינו אפי' יבש ביבש שאינו נותן טעם וא"כ מ"ש טומאה. וי"ל בדוחק דלעולם אחרי רבים להטות קאי בין במינו בין שלא במינו אלא דלענין איסורא סברי הפוסקים כיון דאפשר לבא לידי איסורא דאורייתא אם יבשלם ביחד ויאכלום אע"ג דהשתא לא יהיב טעמא לא הוי בכלל אחרי רבים להטות ולא נתבטל כלל אבל לענין טומאה דלא תלי בטעם כמ"ש ולא יבא לידי טומאה דאורייתא הוי בכלל אחרי רבים להטות אבל באמת זה דוחק גדול דמה בכך שיבא אח"כ לידי איסורא דאורייתא מ"מ כיון דהשתא לא יהיב טעמא למה לא יבטל ברוב לאוכלם א'