בית אפרים יורה דעה קצה

שיש חולקין וסוברים להקל וכן יש קצת נוסחאות בדברי הרמב"ם להקל א"כ אף דקי"ל להחמיר בעלמא מ"מ באיסור דרבנן אין להחמיר בזה: שוב האיר ה' את עיני ומצאתי ראי' ברורה לזה ממ"ש בש"ע א"ח סי' תס"ח בשם הרוקח שמותר לעשות מלאכה בע"פ ע"י עכו"ם שאין אמירה לעכו"ם שבות כ"א בשבת ויו"ט וח"ה ע"ש בב"י והרמ"א כתב שכן המנהג והרי התם בזמן הבית היה אסור במלאכה מן התורה ולכן אפי' בזה"ז נמי אסור כיון שנאסר אז וכמ"ש התוס' והרא"ש שם ואפ"ה קי"ל להתיר ע"י עכו"ם ומזה מבואר שאנו נוהגין להתיר באיסור דרבנן שאינו מאיסורי שבת ומצאתי בפר"ח שם שכתב שצ"ל עיקר כדברי הרוקח מדגרסינן בפרק הפועלים מהו שיאמר לעכו"ם חסום פי פרתי כו' ומעתה לא מבעיא לדעת יש החולקין כו' אלא אף לדעת הרמב"ם שאני התם דאיכא איסור לאו אבל איסור מלאכה בע"פ דלית בה איסור לאו פשיטא דשרי אמירה לעכו"ם ואע"ג דגבי חש"מ אמרינן כו' שאני התם דאסירה מה"ת כו' וא"כ נראה ברור להתיר בע"פ ע"י גוי כסברת הרוקח דהו"ל גזרה לגזרה עכ"ל: ודרך אגב ראיתי מ"ש הפר"ח שם ראי' דמלאכה בע"פ מדרבנן מדאמרי' בפסחים דף ב' אמינא לך אנא מלאכה דרבנן כו' ולענ"ד אין ראי' כלל דהתם מיירי לענין קודם חצות וקודם חצות ודאי אין איסור תורה כמ"ש התוס' בשם הירושלמי וא"ל דלמה קאמר הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ והו"ל למימר שמקצתו מותר בעשיית מלאכה מה"ת ומקצתו אסור אלא ע"כ דכל איסור מלאכה בע"פ מדרבנן דבאמת ז"א דהרי באמת קאמר דקושית ר"י הוא משעות דרבנן אבל מדאורייתא ל"ק לי כלל דאיכא למימר עד הכא שרי רחמנא כו' וגם לפי מ"ש התוס' דדוקא היכא דליכא סברא י"ל דדוקא מאכילת חמץ קשי' לי' דליכא סברא כלל משא"כ לענין מלאכה דבפסח מתחיל הקרבן מחצות ואיסור מלאכה בקרבן תליא וא"כ אין משם ראי' כלל דע"פ אין איסורו מה"ת ומ"מ א"ש הא דמתיר בש"ע ע"י עכו"ם משום דבזה"ז דליכא קרבן אף אחר חצות אין אסור מדרבנן ולכן דוקא בשבת וי"ט וח"ה אסור ואפי' בדרבנן דכולי חדא גזרה הוא משום לתא דאיסור סקילה משא"כ בע"פ שאין דומה להם דאינהו אסורייהו משום קדושת היום משא"כ ע"פ שאיסורו משום שיום הבאת קרבן אסור בעשיית מלאכה ובזה"ז שאיסורו מדרבנן שפיר מתירין לעשות ע"י עכו"ם ם דלא אמרינן שבות באיסור דרבנן ולפ"ז גם אם נאמר כמ"ש מכ"ת דהתוס' והר"ן סוברים דאיסור אמירה לעכו"ם שבות בשאר איסורין אף בדרבנן מ"מ י"ל דאינהו אזלי בשיטת המרדכי דאסר מלאכה בע"פ ע"י עכו"ם כמבואר שם וכיון שפשט המנהג כדעת הרוקח והריא"ז להתיר ע"י עכו"ם א"כ יש ללמוד בכל שאר איסורין היכא שאינו רק מדרבנן יש להתיר: ועוד דאפי' בשבת גופי' דעת כמה פוסקים להתיר בשבות דשבות והרמב"ם מתיר כשהוא צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה וכ"כ בש"ע סי' ש"ז ועיין במג"א שם ולתרי שנוייא דהר"ן שרי הכא דכיון דהמחיקה אינה נעשית להדיא אלא כלאחר יד ע"י גרמא שבות כה"ג שרי אפי' בשבת דהוא איסור סקילה ע"י עכו"ם ומכ"ש בזה דאינו רק לאו פשיטא שיש להתיר שבות שלא כדרכו ע"י קטן ויש בדבר משום מצוה וגם צורך הרבה ואי משום דבקטן יש חשש דאתי למסרך הרי דעת רוב הפוסקים דבאקראי בעלמא לא חיישינן לזה וכמו שהוכחתי מטעימת קידוש בבה"כ: ודרך אגב ראיתי מ"ש המג"א בסי' רס"ט בשם מהר"ם לחלק בין איסור לאו לעשה וכתב ע"ז ולפי מ"ש בסי' שמ"ג דאפילו איסור דרבנן לא ספינן לי' בידים כו' משמע דקשיא ליה דעכ"פ לא גרע עשה מאיסור דרבנן. ולענ"ד ז"א רק כוונת הרא"מ כיון דבאמת אין איסור טעימה קודם קידוש מדאורייתא רק מדרבנן והך דרבנן אין הגדר וסייג שלו בשביל איסור לאו כ"א בשביל שלא יתבטל ממ"ע דרבנן כה"ג קיל טפי מן איסור דרבנן שהסייג שלו שלא יעבור על ל"ת וכן מבואר בסי' תע"א לענין קטן שמותר לאכול מצה בע"פ לפי שהוא דבר שאינו אלא ביטול מ"ע מותר להאכילו בידים כו' ור"ל שיוכל לבא לידי ביטול מ"ע וכן מבואר בתה"ד שכתב משום ביטול ופגם מ"ע והך דמצה קרי לי' ביטול מ"ע והך דקידוש קרי לי' פגם מ"ע שע"י שטועם תחלה הוי פגם למצות קידוש היום ולכך הך דרבנן שאינו רק פגם מ"ע קיל לי' טפי מדרבנן שנעשה משמרת למצות ל"ת ולכך ל"ח למספי לי' בידים אפי' למאן דס"ל דלא ספינן בידים איסור דרבנן ודברי המג"א צ"ע: ומ"ש מכ"ת כיון דגבי בכור אסור להטיל מום ע"י עכו"ם מטעם גרמא א"כ גם כאן מה מועיל שעושה גרמא זו ע"י הקטן ס"ס אנחנו הגורמים למחיקת השם כו' ולפי דברי מכ"ת למאי דס"ל לר"י לאסור גרם כבוי אף ע"י עכו"ם אסור אף במקום שהתירו שבות דשבות כיון דס"ס אנו הגורמין הכבוי ובאמת ז"א דאין מקום לאסור אמירה לעכו"ם כ"א היכא דכי עביד הישראל הכי איכא איסורא דאורייתא משא"כ באם אינו עושה רק גרמא בלבד דאפי' אי ישראל עביד הכי ליכא איסור דאורייתא אין לאסור האמירה בזה ומה ענין גרמא זו לגרמא דע"י עכו"ם דהתם עביד מעשה בידים אלא שמ"מ השתא לא נעשה רק לאחר זמן ואמירה לעכו"ם לא הוי מעשה כלל והכי אמרינן בעירובין ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה כו' ופשיטא שאין לך שבות דשבות גדול מזה שאף הגרם אינו נעשה ע"י עצמו ובאמת מה שהבין מכ"ת מדברי הטור והש"ע דאמירה לעכו"ם בבכור מטעם גרמא אתי עלה אין זה נכון כלל כמבואר בבכורות שם דאמרינן זה הכלל כל שהוא מדעתו אסור לאתויי גרמא ולדברי מכ"ת הך מלתא גופא דאמורה לנכרי אינו אלא מטעם גרמא דאסור ומכ"ש היכא דלא אמר ולא מידי רק שעשה כן לדעת ישראל וא"כ איך תלי תניא בדלא תניא וגם אין לפרש דר"ל לאתויי גרמא ע"י עכו"ם דאסור דז"א כמבואר למעיין בפירש"י שם וגם אם איתא דהש"ס ר"ל בכה"ג לא הוה שתקי הפוסקים מלאשמעינן הך מלתא דע"י עכו"ם אסור אפי' גרמא (ובאמת לדינא צ"ע כיון דמרבינן גרמא מדכתיב לא יהי' בו א"כ יש לאסור אף אם מצוה לעכו"ם לעשות גרמא אבל מ"מ אין דברי הש"ס מתפרשין כך) וכן מוכח בביצה דף כ"ז דא"ל רבא דלמא את גרמת לי' ומנא תימרא דגרמא אסור מדתניא כל מום כו' ואם נימא דע"י עכו"ם אסור משום גרמא א"כ יש לתמוה בהא דקאמר ומנא תימרא כו' שהרי משניות מפורשות הם בבכורות דאף בעכו"ם העושה לדעת ישראל אסור אלא ודאי דז"א דודאי ע"י עכו"ם לאו מטעם גרמא אסור דהא לא עביד הישראל מידי בידים וטעמא דעכו"ם אסור משום דאתי לאחלופי בגדול ובקטן משום דאתי למסרך אלא דהוה ס"ל דאף אי עביד כן שלא מדעתו גזור רבנן במלתא משום חומרא דקדשים קמ"ל דבכה"ג שרי כמבואר בש"ס שם ומ"מ בגרמא הי' אפשר לומר דשרי כמו גרם כיבוי וגרם מחיקה דאמרינן גרמא שרי ולכך הוצרך הש"ס לאתויי מדכתיב לא יהי' בו לרבות גרמא: ובאמת מה דמשמע בש"ס דגרמא אסור מדאורייתא מדאמרינן התם דלר"מ קרא דכל מום לא יהי' בו למטיל מום בבע"מ ולרבנן לרבות גרמא צ"ע ברמב"ם שבהל' איסורי מזבח לא הזכיר דין גרמא לענין מלקות או לאו רק בהל' בכורות לענין שאין שוחטין עליו כתב דין זה דאף אם גרם לו מום אין שוחטין עליו משמע דאף איסור גרמא בבכור אין רק מדרבנן ונראה דס"ל דהך דדריש מכל מום לאסור גרמא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא למטיל מום בבעל מום קאי וכמ"ש בהל' איסורי מזבח ומ"ש דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה יש ליישב ואין להאריך אך פשיטת הסוגיא לא משמע הכי ועכ"פ באמירה לעכו"ם נראה ברור דליכא איסורא דאורייתא אף גבי בכור ואינו ענין לגרמא כלל וכמ"ש וכך הם דברי הראב"ד שהביא הרא"ש בב"מ גבי בעי' דחסום פרתי כו' ומ"ש בש"ע אסור להטיל מום כו' אפי' לגרום כו' או שאומר לעכו"ם אין ר"ל דאם אומר