בית אפרים יורה דעה קצד

גבי כשותא צריך לטעם זה כיון דמדינא שרי משא"כ בכבוי הטע' משו' שבות הנה אף לפי דברי מכ"ת שפיר הקשיתי על הר"ן שהרי הר"ן ביאר בהדיא דבכבוי הטעם משום דאתי למסרך ואין לנו לומר איסור שבות בקטן שלא מצינו בש"ס ופוסקי' זולת משום דאתי למסרך כמש"ל ואין מקום לחלק בין מידי דאכיל' כמש"ל וכן מבואר בסוגי' דפרק חרש דמידי דאכיל' ושאר איסורן כי הדדי נינהו וכן מוכרח לשיטת הפוסקי' הא דשרי להאכיל נבלות לעכו"ם משום שניכר לעינן ומוכח שעושה כן להנאת עצמו (ובאמת לענ"ד הי' מקום לומר דשם כשנותן לעכו"ם לאכול הרי הוא מקנה לו הנבילה וא"כ הוי כאומר לו אכול נבילה שלך דגם גבי שבת שרי כה"ג לומר בשל שלך לצרכך אך בלבוש שם כתב דאף במקנהו לו אסור ע"ש וצ"ע ואין כאן מקומו) וזה לא שייך בתינוק שמאכילין אותו בידים וכן מבואר מטעימת הכוס ביה"כ דודאי אינו דומה כלל לשאר מידי דאכילה שמאכילין אותו לצורכו משא"כ שזה שמשקין אותו על בטן המלאה וא"צ לאותו דבר כלל כ"א לצרכינו בלבד והדבר נרא' וניכר שעושה כן לצורכינו ואפ"ה אי לאו טעמ' דאתי למסרך לא הוה אסרינן לי' משום שבות אלא ודאי דלא שייך שבות בקטן וכיון דאיסור יה"כ הותר אצל הקטן ס"ד דשפיר שרי להטעימו הכוס ולכך קאמר דאסור משום דאתי למסרך אבל היכא דלא שייך אתי למסרך שפיר דמי למספא לקטן איסור' דרבנן בין מידי דאכילה או בשאר דברים ומכ"ש באמירה בעלמ' לית ביה משום שבות כמ"ש: וראיתי להרשב"א בחידושיו פרק מי שהחשיך שכתב בקטן העושה ע"ד אביו אסור כלומר ועובר בזה משום לא תעשה כל מלאכה אתה ו ובנך עכ"ל ובאמת כדברי הרשב"א בזה אית' במכילת' הובא בילקוט פ' יתרו ר"א בר' יאשיה אומר אתה ובנך ובתך אלו הקטנים או אינו אלא גדולים אמרת הלא כבר מוזהרים הם הא מה ת"ל אתה ובנך ובתך אלו הקטנים עכ"ל וכ"כ רש"י בפירושו לתורה שבא להזהיר הגדולים על שביתת הקטני' וזהו ששנינו קטן הבא לכבות כו' והרמב"ן שם כתב הזהירנו שלא יעשו הבנים קטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו כו' ע"ש והרא"מ פי' דר"ל בקטן העושה ע"ד אביו ויש שפירשו דרש"י סובר דקטן א"נ מצווין להפרישו או דעכ"פ אביו מצווה להפרישו וכמ"ש הרמב"ם ואין פנאי להאריך. ואיך שיהיה צ"ע דלמה לא מייתי לה הש"ס ביבמות למכילתא זו ומצאתי בקונטרס מוצל מאש שהקשה כן והניח בצ"ע ולעד"נ דהש"ס לא ס"ל שיהיה זה דרשא גמורה רק אסמכתא בעלמא וכיוצא בזה כתב הרמב"ן על דברי המכילתא פ' בא כל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י עכו"ם דודאי אינו רק אסמכתא ע"ש ומה דמקשה המכילתא דא"א לפרש דקאי על הגדולים שהלא מוזהרים הם צ"ל דמ"מ איכא נמי אזהרה על האב אם עושה לדעתו וכמ"ש בקרבן אהרן בהא דדרשינן בת"כ לחייב המאכיל כאוכל דאגדולים קאי ע"ש וכן צ"ל בהא דדרשינן גבי עופות טמאים לא יאכלו כו' אם נימא דאקטנים קאי ע"כ אסמכתא הוא וכבר כתבתי מזה לעיל ולקצר אני צריך: אמנם נראה לענ"ד דבנ"ד אפי' אם היינו אומרים שבות בקטן כמו בעכו"ם מ"מ נראה דבאיסור שאינו מאיסורא שבת והוא איסור דרבנן אין בו איסור דאמירה לעכו"ם כלל דע"כ לא מיבעיא לן בשבת אלא דלמא אין לחלק בין שבת דאיסור סקילה ובין חסימה דאיסור לאו וא"כ אף הפוסקים הסוברים דהאבעי' איפשטא לחומרא מ"מ דיינו שנחמור באיסור לאו ממש ולא באיסור דרבנן שנעשה לסייג לאיסור לאו ולא דמי לשבת דאפי' שבות דשבות אסור משום דשם עכ"פ סייג ומשמרת שלו הוא לאיסור סקילה וכולה חדא גזרה הוא משא"כ בשבות דרבנן של שאר איסורין וזה מוכרח מדברי הרשב"א שהביא ראיה דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים מההוא דרב משרשי' וקשה דמ"מ היכא עביד ע"י עכו"ם הא אסור משום שבות אלא ע"כ דבכה"ג שגם ע"י ישראל אין כאן רק איסור דרבנן שפיר מצי למעבד ע"י עכו"ם אך מכ"ת הביא מדברי הר"ן שבאמת הקשה דליתסר האמירה לעכו"ם ומתרץ דרב משרשי' כר"נ ס"ל ומחמיר על עצמו הי' משמע דבלא"ה היה אסור אף בדרבנן והנה דבר ברור שאין זה דעת הרשב"א דאל"כ מאי מייתי מהא לענין דספינן בידי' איסור דרבנן דלמא שאני התם דשרי מדינ' רק מתורת חומרא שפיר הוי מצי עביד ע"י קטן משא"כ באיסור דרבנן ממש אלא ודאי דז"א אלא להרשב"א איסור דרבנן גמור הוא בהא דכלאים כמבואר להדי' מדבריו בחידושיו ותשו' וס"ל דאי הוה מתורת חומרא לבד לא הוי חיישינן להנך חששי דאתי לאחלופי ואתי למסרך דבמלתא דחומרא לית לן למיחש כולי האי והך דרב משרשי' לאו אכשותא בכרמא קאי אלא בכל שאר זרעים בכרם כדמשמע מהרמב"ם בהל' כלאים או דלא ס"ל הך דכל המיקל כמ"ש הפ"מ שם ולכך שפיר הוכיח הרשב"א דספינן לתינוק בידים איסור דרבנן אי לאו משום דאתי למסרך משא"כ ע"י עכו"ם שפיר שרי שבות דשבות דבאיסור לאו לא גזרו כולי האי ומ"מ בעכו"ם גדול אסרו גם שם דשכיח דמחליף בישראל ואפשר דדוקא בזריעת כלאים גזרו כן דשכיח דמחלף שהרואה יסבור דלאו בשביל שהוא עכו"ם התירו רק דאתרמי מלתא שהעכו"ם שכירו של הישראל שדרך העכו"ם להיות אריס אצל ישראל אבל אה"נ דגם לישראל שרי משא"כ בשאר איסורין לא חיישינן לאחלופי אף בעכו"ם גדול כ"א באיסור דאורייתא אבל לא בדרבנן כ"א באיסורי שבת דכולהו משום לתא דאיסור סקילה נינהו: ולענ"ד גם הר"ן מודה בזה ועיקר קושייתו שם על הרמב"ם דמשמע דיליף מהא דרב משרשי' להתיר לומר לעכו"ם לזרוע כלאים אף בארץ ובהא שפיר קשי' לי' דהוי שבות דאמירה לעכו"ם וכמו שהקשה כן הראב"ד ושאר מפורשים על הרמב"ם ואמנם הר"ן לדידי' גופי' הוי מצי לתרוצי קושי' זו בדברי הש"ס דבח"ל מיירי דהוי דרבנן אלא משום דאכתי לא ניחא קושי' קמייתא דהא אסור לקיים ומה הועיל בזריעה זו ולכך משני דמדינא שרי רק דהחמיר על עצמו לענין הזריעה כמ"ד בכשות בכרם הוי כלאים ומ"מ פריך דאף לפי מה שהחמיר על עצמו אעפ"כ הי' יכול לעשות ע"י עכו"ם גדול או קטן ישראל כיון שאין כאן רק דרבנן לכ"ע כנלענ"ד ועיין בכ"מ פרק א' מהל' כלאים: ומ"ש מר מדברי התוס' בר"ה דאפי' בשאר איסורין אסור אפילו בדרבנן ולענ"ד אין זה כוונת התו' דאל"כ תימא למה הוצרכו להא מלתא כלל שהרי התם בר"ה לענין איסור עשיית דמות שמשין מיירי דיש שם איסור דאורייתא ולאיזה ענין הביאו דאסור בדרבנן וגם מה ראיה מייתי מהך דמ"ק לענין ח"ה דשאני חה"מ דהוי חד מלתא עם איסור מלאכה שבת דמהאי טעמא לא פשיט הש"ס בב"מ האבעי' דחסום פי פרתי ודש בה מהך דמ"ק וכמ"ש התו' בב"מ שם ולכן נראה שהתו' ר"ל כיון דבשבת וי"ט אפי' בדרבנן אסור א"כ עכ"פ בשאר איסורין דאיסור לאו יש לאסור דלא גרע מאיסור שבת וח"ה דרבנן (ומ"מ עדיין דבריהם צ"ע דהא חזינן דבש"ס לא פשיט האיבעי' מהך דמ"ק כה"ג אלמא דקיל ליה איסור לאו לענין זה מאיסור שבת אף בדרבנן דחדא גזרה הוא באיסור שבת ועיקר ה"ל לאקשוי' מהאבעי' דב"מ אהא דר"ה ותו לא ע"ש) אבל מ"מ בשאר איסורין שעיקרן אינם רק איסור לאו אין לאסור בדרבנן שלהם את איסור שבות כלל והסמ"ג כתב אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה איבעי' דלא איפשטה ולחומרא הלכך אסור ואינו לוקה ובמשנה למלך פרק י"ג מהל' שכירות תמה דלדידן אמאי אסור הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דעיקר שבות דרבנן הוא כו' ע"ש אך ראיתי בספר יריאים דף כ"ט ע"ד שכתב דאמירה לעכו"ם בשאר איסורין שבות כדאמרינן בפרק הפועלים מהו שיאמר לגוי חסום פרתי כו' ת"ש דשלחו ליה לשמואל כו' ונשאר בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא אפי' בדרבנן עכ"ל וידוע שהסמ"ג דרכו להמשך אחר ספר יראים אך בגרסא שלפנינו ליתא שעלה בתיקו גם מ"ש דתיקו לחומרא בדרבנן אין כן דעת כמה פוסקים ועכ"פ נראה דהבו דלא לוסיף עלה באם האיסור עצמו אינו רק דרבנן אין מקום להחמיר כלל ומכ"ש שדעת קצת פוסקים לתפוס האבעי' לקולא כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד וכ"כ ה"ה בסוף הל' שכירות