בית אפרים יורה דעה קצג

הי' מקום לחלק בכך גם בקטן לפי סברת התו' והרא"ש גבי עכו"ם אך כבר כתבתי דמדברי הרשב"א והר"ן מבואר דאף לענין מלאכת שבת כגון כבוי אין איסור שבות בקטן כלל רק טעם האיסור משום דאתי למסרך ועכ"פ מ"ש מכ"ת להעמיס בכוונת הר"ן שחילק בין לצורכו ובין לצרכינו מטעם שבות אין לו מקום כלל דאף לפי הסבר' שכתבתי עפ"י דברי התו' והרא"ש ג"כ אין לחלק בכך אלא החילוק בין מידי דאכילה אף לצורכינו אין בו משום שבות כגון טעימת כוס ובין שאר מלאכות ולהרשב"א אין לחלק כלל וגם אין מקום לומר לפי מ"ש בהגמ"ר דשבת פ' במה טומנין שאיסור אמירה לעכו"ם אינו אלא בדבר שהישראל נהנה שאומר לגוי כבה לצרכי הדלק לצרכי כו' ועיין ש"ך י"ד סי' רצ"ז וא"כ לענין קטן נמי יש לחלק בהכי אבל ז"א שהרי סיים בה הגמ"ר הביאו המג"א סי' ש"ז ויש לשאול כו' ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טרפות וי"ל דאכילת עכו"ם הדבר ניכר ומוכיח שהעכו"ם עושה להנא' עצמו ועיין במג"א שם שביאר דבריו שר"ל דאע"ג דגם הישראל כיון שנותן לו לאכול ע"כ דניחא לי' מ"מ עיקר עשייתו אדעת' דנפשי' ובאמת שכן מבואר בספר יריאים דף כ"ט ע"ד וז"ל ויש עבירות שאע"פ שהישראל נהנה מותר לומר לגוי כגון ישראל אומר לגוי שמזונותיו עליו אכול חלב אכול נבלות וטעמ' נ"ל מאחר שנהנה הגוי והנאת אכילתו נראה לעין נראה הדבר שלדעת עצמו הוא עושה ולא לדעת ישראל הלכך לא גזרי רבנן עכ"ל א"כ פשיט' דזה לא שייך אלא היכא שהענין נעשה ע"י אמירה אבל אם עושה מעשה בידי' ממש שתוחב לתוך פיו ומאכילו הרי הדבר ניכר שמעשה ישראל הוא ואף שיש ג"כ הנאת עכו"ם בזה מ"מ אסור וא"כ כיון שהרשב"א מיירי לענין למספי לקטן בידים ממש פשיט' דאם נימ' דשייך שבות לא מהני מה שהוא לצורך הקטן ונהנה ממנו דהא קמן שישראל הוא הנהנה ואדעת' דנפשי' קעביד וספי לי' בידים ממש וכן מבואר ממ"ש הרשב"א ביבמות דמותר לינק חלב נכרית אפי' במקום דאיכ' בת ישראל דעכ"פ אין כאן רק איסור דרבנן ומותר ליתן לו אף בידים ע"ש ופשיט' דבתינוק יונק לא שייך לומר דאדעתי' דנפשי' עביד ואפ"ה שרי למספי לי' בידים משום דלצרכו של תינוק לא גזור (אך קצת צ"ע על הרשב"א לפי מ"ש הרשב"א גופי' בתשו' בהא דהרי הוא כיונק שקץ דשלא לצורך כלל פשיט' שאין ליתן לו ע"ש וכן משמע ממ"ש הרשב"א גבי קטנה שנשאת לכהן דאכלה בתרומה דרבנן משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין בתרומה דרבנן ע"ש ובחידושי גיטין ולכאורה ל"ל האי טעמ' ת"ל משום דבדרבנן ספינן לי' בידים אלא ע"כ דבאין צורך כלל לא ספינן וצ"ל דגם הא דמתיר לינק חלב נכרית אף דאיכ' בת ישראל מ"מ מיירי כשיש צורך קצת לתת לו חלב הנכרי' כגון שהתינוק חולי קצת והרופאים אומרים שחלב של זו טובה לו יותר וכיוצא בו וצ"ע) וכן מבואר מדברי הר"ן פ' בתרא דיומא שכתב דמדקתני שהגדולים מותר לרוחצן ולסוכן אלמא דאין אסור בגדולים רק מדרבנן הלכך שפיר מותר בזה שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפי' בידים כו' וכדמוכח פרק יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה כו' הרי מבואר דאף בכה"ג שהגדול רוחץ וסך את הקטן בידיו ולא שייך כלל בזה אדעתי' דנפשי' עביד אפ"ה שרי דכיון שהוא לצורכו של תינוק לא שייך אתי למסרך אבל משום שבות לא חשו כלל ואם נאמר דבמידי דאכילה לא שייך שבות לא הי' צריך לחלק בשביל שהוא לצורך התינוק אלא ודאי דז"א דבכל גווני בין באכילה או בענין אחר עיקר האיסור בקטן משום אתי למסרך וזה דוק' בדבר שהוא לצורכינו אבל לצורך התינוק לא וכדכתיבנא: העולה ממ"ש דאין מקום לאסור בקטן באיסור דרבנן משום שבות כלל וכדמוכח להדי' מדברי הרשב"א והר"ן דגם גבי כבוי אין מקום לאסור אלא משום דאתי למסרך ואע"ג שאסרו חז"ל אמירה לעכו"ם ולדעת כמה פוסקים אף שבות דשבות אסור התם היינו טעמ' כיון שהוצרכו לגזור על זה באיסור דאוריית' שרי אמירה לעכו"ם אף במלאכה דאוריית' לא רצו לחלק בגזירה זו בין דרבנן לדאורייתא משא"כ באמירה לקטן כיון דבאיסור דאוריית' לא הוצרכו לגזור ע"ז כלל דהא כבר איסורו אמור בתורה לא תאכילום כו' שוב לא גזרו באיסור דרבנן כלל ואפי' למספי בידים שרי כמ"ש הרשב"א שלא העמידו דבריהם אלא אצל גדולי ישראל ולא אצל קטניהם כלל ואף לפי מ"ש לעיל שדעת הרמב"ם דהך דלא תאכלום נמי אינו לוקה מ"מ אפשר דאיכ' איסור דאוריית' עכ"פ כמש"ל ואפי' תימא דאין זה איסור תורה מ"מ לפי דעת הרשב"א והר"ן לא גזרו אלא באיסור תורה אבל בדרבנן אפי' להאכיל בידים שרי ומכ"ש באמירה לחוד דהך לא יאמר הבו לי מפתח כו' לפי המסקנ' דקטן א"נ אין מצווין להפרישו מוקמינן לי' באיסור דאורייתא דווקא ואפי' בזה אין טעמו שוה עם אמירה לנכרי דבנכרי הטעם משום דאתי לאחלופי בישראל משא"כ בקטן לא חיישינן דאתי לאחלופי בגדול רק הטעם דאתי למסרך כמבואר בשבת דף קל"ט ובבכורות דף והלכך היכי דלא שייך אתי למסרך שפיר מותר בקטן כמ"ש: ולולי דמסתפינא הוי אמינא דהך דינא דהרשב"א אין חולק עליו בזה שאע"פ שהרמב"ם כתב להדיא שאסור להאכילו בידים אף דבר שאיסורו מד"ס וכ"כ בש"ע סי' שמ"ג מ"מ י"ל דגם הוא מטעמא משום דלמ' אתי למסרך אתינן עלה כההיא דשבת פרק תולין ופרק בכל מערבין וזה מבואר לענ"ד מסוף דברי הרמב"ם שכתב וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות עכ"ל הרי מבואר דמשום הרגל עבירה אתי עלה והן הן דברי הש"ס שאמרו דלמא אתי למסרך ומזה מוכח ג"כ דאין איסור שבות אפי' במידי דלאו אכילה שהרי מטעם הרגל אתי עלה משמע דאי לאו מפני שמרגילו לא הוה אסרינן לי' בדברים שהם משום שבות וזה מבואר כמ"ש וא"כ היכא דלא שייך האי טעמ' גם הרמב"ם מודה וא"כ לפי מה דקי"ל כהפוסקים דבאקראי לא שייך סריך אין מקום לאסור כלל: ומ"ש מכ"ת לתמוה על הרשב"א שהקשה מהך דטבל דחזי לקטנים וע"ז כתב מר דהא הנאת כילוי אסור לק"מ לשיטתו בחידושים לשבת דף כ"ו דאין מדליקין בטבל טמא דווק' טמא קאמר אבל טבל טהור מותר להדליק כיון דשייכא בו אכילה אין אסור אלא אכילה ממש וא"כ שפיר הקשה דהא חזי לקטנים אך באמת אף לשיטת התוס' נראה דדוקא בטבל טבול מדאוריית' אבל התם דמיירי בטבל טבול מדרבנן לא גזרו רק על אכילה ממש אבל להאכיל לבהמתו שרי כמו דמאי דשרי ליתן לבהמה כדאית' בחולין וא"כ אף הנאה של כילוי שרי בזה ולכן שפיר הקשה הרשב"א אך מה שהקשה בשער המלך מהא דשבת דף קכ"ח לענ"ד לק"מ לפי מש"ל בשם הרשב"א בתשובה דודאי כל שאין צורך בדבר להאכיל לקטן איסור דרבנן לא ספינן לי' וא"כ לענין טלטול היכא דאית לי' פירי אחריני ולא צריך להני ולא עלה על דעתו בה"ש כלל שיצטרך להם הרי הקצה אותם מדעתו לגמרי ולא דמי לשברי זכוכית ותרומסין דחזי לנעמיות ועורבים לכתחלה בהיתר גמור משא"כ בזה רק מההיא דעירובין קא קשי' לי' דהתם לאו בתר מחשבתו אזלינן ושרי לי' לערב במידי דלא חזי לדידיה כיון דחזי לאחריני הלכך אע"ג דאין היתר לקטנים אלא היכא שצריך להם מ"מ כל דעכ"פ חזי השתא לשום אדם כגון לקטנים שצריכים לזה שפיר מותר לערב בו: ומה שהקשה בשער המלך על הר"ן בפרק בתרא דיומא דלפי דבריו האיך יתיישב הא דקתני בבריית' התינוקו' מותרין בכולן למ"ד דס"ל א"נ מציון להפרישו דלדידי' אף באיסור דרבנן לא ספינן בידים כו' ע"ש לענ"ד לק"מ דודאי התם כיון דרחיצה וסיכה אינו אסור אלא מדרבנן מעיקר לא גזרו בי' על התינוקת במידי דאיהו רביתא דתינוק ואין זה דומה לאיסור דרבנן כגון תרומה דרבנן או איסור שבות לתלוש מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בו והר"ן קושט' דמלת' נקט למאי דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים לדידן דקי"ל א"נ אין מצוון להפרישו ומ"ש מר ליישב מה שהקשיתי על הר"ן גבי כבוי דהוא אקראי לא שייך סריך וע"ז כתב דדוק'