בית אפרים יורה דעה קצב

אמירה שבות כלל דפשיטא דמותר לישראל לומר לעכו"ם שילוה מעות של עצמו לישראל ואפי' בשבת שרי לומר לעכו"ם בשל בשר שלך לצרכך כמבואר בסי' ש"ז: וראיתי בשו"ת פ"י חלק י"ד סימן ג' שהקשה לשאול למ"ד לאו בר חיובא מתחייב שולחו א"כ מאי קמבעי' ליה אם מותר לומר חסום פרתי כו' ואת"ל דהאי איבעי' למ"ד אי בעי עביד מ"מ איך קי"ל בכל הש"ס אמירה לעכו"ם שבות מדרבנן וכ"ת עכו"ם לאו בר שליחות מ"מ למאן דס"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ אין כאן אבעיא כלל כיון דהעכו"ם לאו בר חיובא והוא שליח לחומרא פשיטא שאסור מדרבנן עכ"ל ולענ"ד י"ל כמ"ש דלא שייך חומרא זו דשליחות עכו"ם כ"א גבי רבית וכיוצא בו בקניית חמץ עיין בשו"ת ב"ח ס"ס קמ"ג דשם השליחות המועיל לחומרא היינו שלא תתבטל המעשה וממילא קעביד איסורא אבל שע"י עשיית העכו"ם דבר איסור נאמר דהוי כאלו עשהו ישראל וישא עונו כאלו עשהו בידיו בזה לא אמרינן שיועיל שליחות לחומרא כלל ועיין מ"ש בשו"ת הריב"ש בטעמא דמלתא דמחמרינן בזה ברבית וכן לפי הטעם שכתבתי לעיל בשם הריטב"א נראה דלא שייך בעלמא כלל שליחות לחומר' ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ק"ח שכתב דשליחות לעכו"ם לחומרא חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה כו' אך אפי' תימא דגם בעלמא שייך שליחות לחומרא כדמשמע מקצת פוסקים מ"מ לק"מ דהא האיבעי' י"ל דאזלא אליבא דרב סמא וגם אליבא דרבינא א"ש דרבינא לא ס"ל הך דשליחות לעכו"ם לחומר' כדאית' שם בב"מ דף ע"ב דרבינא משני נהי דשליחות לית ליה כו' והא דבשבת אמרי' אמירה לעכו"ם שבות מדרבנן א"ש דהא אפי' למ"ד דתליא מלתא בבר חיובא מ"מ בעכו"ם אין איסור רק מדרבנן לחומרא בלבד ומכ"ש להפוסקים דס"ל דאף באיסור דרבנן אסרינן אמירה לעכו"ם משום חומרא דשבת א"כ מטעם שליחות לעכו"ם אין איסור כי אם ברבית דאורייתא דוקא כמבואר בפוסקים ועיין עוד בשו"ת פ"י שם מ"ש דמ"ש הב"י בא"ח סי' רס"ג מחלוקת הרשב"א והר"ן במי שקיבל שבת אם מותר לומר לחבירו כו' לכאורה תליא במחלוקת האמוראים דלמ"ד לאו בר חיובא כו' ואפשר דזה מיקרי בר חיובא דאי בעי מקבל עליו רק הזמן גורם ועיין בשיטה מקובצת בכהן שאמר לכהן צא וקדש כו' ויש בזה מקום עיון ואין כאן מקומו: והדרינן למ"ש דבכל גווני דבקטן היכא דליכא למיחש משום דאתי למסרך מתירין ע"י קטן בדרבנן וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו דף קכ"א דכבוי הוי איסור מדרבנן רק דבעושה ע"ד אביו אפי' בדרבנן מפרישין ואף לפי מ"ש ביבמות דלדידן דקי"ל דבדאורייתא אין מפרישין בדרבנן ספינן ליה בידים הא לק"מ דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצורכו אסור כו' וכ"כ שם הר"ן פרק כל כתבי ומ"ש מכ"ת לפרש דברי הר"ן דאם עושין לצורך הקטן אין כאן שבות משא"כ אם עושה לצרכינו אז אסור משום שבות הנה מבואר למעיין שאין דבריהם סובלים פירושו כלל אף אם היינו רוצים לעייל פילא כו' שהרי אעפ"י שדברי הר"ן הם סתומים במקום זה הרי הם מפורשים במקום אחר שהרי כתב להדיא בפרק תולין ודחיישינן הכא אתי למסרך וכן בעירובין היינו דוקא במה שהתינוק עושה לצרכינו הוא דחיישינן להכי אבל במה שהוא עושה לצורך עצמו לא חיישינן וכ"כ להדיא בר"פ מי שהחשיך וז"ל ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפי' בדרבנן אסור כי היכא דלא ליתי למסרך דהא כבוי דליקה מדרבנן כו' ומכ"ת הרגיש מדברי הר"ן אלו וכתב ותימא על הר"ן דהא בכבוי הטעם פשוט משום שבות כמ"ש בפרק כל כתבי כמו שפירשתי דבריו כו' ואני תמה על כ"ת אחרי אשר ראה דברי הר"ן אלו איך החזיק בפירושו שהרי הדבר מבואר דכל עיקרו של החילוק בין לצרכו או לצרכינו אינו אלא לענין הך חשש' דאתי למסרך ולא לחלק בענין שבות כלל וטעמ' דל"ש שבות בקטן אבאר לקמן: וגם כי מ"ש מכ"ת החילוק בין לצרכו או לצרכינו היינו לענין דאם הוא לצרכינו הוי שבות ז"א שהרי בטעימת כוס גבי זמן ביוה"כ או כוס של קידוש דהוי לצרכינו ואפ"ה לא אסרינן אלא משום דאתי למסרך ולא משום שבות כלל וגם מ"ש מכ"ת החילוק דלצורך התינוק כגון במידי דאכילה אינו אסור משום שבות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ז"א דהא בש"ס דיבמות עביד צריכות' דאי כתב רחמנ' גבי טומאה להזיר הגדולים על הקטנים סד"א שאני כהנים כו' והא בפשיטו' ה"מ למימר דא"א למילף איסור מטומאה דסד"א דוקא גבי טומאה הזהירה על הקטנים דלאו מידי דאכילה משא"כ גבי שרצים דהוי מידי דאכילה שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן לכך איצטרך לא תאכילום אלא ע"כ שאין לחלק בכך ואמנם אם היינו באים לחלק לענין שבות במידי דאכילה או לא היה אפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' בב"מ דף ל' הא דאמרינן דשבות אסור בכל התורה אע"ג שמותר לומר לגוי אכול נבלה זו משום דאין איסור באמירה אלא מה שאין הישראל יכול לעשות משא"כ בנבלה שהישראל עצמו יכול לתחוב לתוך פיו וכ"כ הרא"ש שם ע"ש דלכך אוסר לומר לעכו"ם בשל בשר זה לצורכך בשבת או חסום פי פרתי ודוש בה תבואתך ולפי"ז י"ל דכאן בקטן נמי כיון שהדין נותן באיסור דרבנן שיכול להאכילו בידים ממילא נימא דשרי לומר לקטן אכול איסור כיון שהוא רשאי לתוחבו לתוך פיו גם כן משא"כ לומר לקטן לכבות בשבת וכיוצא בו אע"ג דאיסור דרבנן הוא מ"מ כיון שהישראל אינו יכול לעשות מה שזה עושה עפ"י ציוויו או אמירתו הוי שבות אלא דבאמת סברת התוספות בזה צ"ע דהיא גופיה קשיא דלמה יהיה הישראל מותר לתחוב נבלה לתוך פיו של עכו"ם ולמה לא נאסור עליו לעשות כן משום שבות דלמה יגרע מה שמאכילו בידים האיסור מאמירה בעלמא ונראה שהתוספות סוברים דע"כ לא אמרינן שבות באמירה אלא היכא שהאיסור שהקפידה תורה עליו הוא מצד עצמות הדבר וא"צ לצרף זה גוף האדם כלל כגון מלאכת שבת או חוסם פי פרה אע"פ שהתורה לא אסרתו כ"א על הישראל מ"מ גזרו רבנן היכא שע"י אמירתו ועקימת שפתיו נעשה הדבר וחשבינן ליה כאלו עשה בעצמו משא"כ היכא שאין ענין עבירה מצד עצמו כ"א בצירוף גוף האדם העושה כגון אכילה והנאה או איסורי ביאה וכיוצא בו כיון דעיקר האיסור אקרקפת' דגברי מונח אין מקום לומר דאסור לו להאכילו בידים או לצוות עליה וזה דומה לנשבע שלא יאכל ככר זה שמותר לומר לחבירו שיאכלנו שאף להאכילו בידים אין איסור וה"נ לענין איסורין שאמרה תורה שהוא אסור בהם ומושבע ועומד מהר סיני הוא מ"מ שפיר יכול להאכילו לעכו"ם שאינו מושבע ומצווה עליו כלל וממילא דשרי נמי לומר לו עשה כך משא"כ לענין מלאכת שבת או חסימת פי פרה אעפ"י שגם בזה אם נשבע שלא לעשות מלאכה היום שרי לומר לאחר שהוא יעשה מ"מ שאני שבועה שברצונו תליא מלתא וזה שלא נשבע אין עליו איסור כלל משא"כ בזה כיון שהתורה אסרה דבר זה הא קמן שרצון הבורא הוא שלא תהא עשיית מלאכה היום אלא דעכו"ם לאו בר חיובא הוא לפי שלא קיבל עליו מצות המקום אבל מ"מ א"א שיהיה עשיית מלאכה זו ע"י ישראל דלא משכחת גבי מלאכה או חסימת פי פרה לומר דספי ליה בידים דכל שיד ישראל באמצע הוי כישראל העושה בעצמו ולכן גם אם ישראל אומר לעכו"ם לעשות אסרו רבנן כיון דע"י גרמתו נעשה מלאכה זו שאסרה תורה כנלענ"ד: ולפ"ז לענין להאכיל לקטן נמי י"ל דבמידי דאכילה אף אם אינו לצורך הקטן רק לצרכינו כגון כוס של קידוש וכיוצא מ"מ אין בו משום שבות בזה שמאכילו בידים כיון שקטן אינו מוזהר בזה כלל וצריך לצרף לזה גוף האדם וכמו שאין שבות במאכיל לעכו"ם נבילה משא"כ בשאר מלאכות אסורות כגון מלאכת שבת וכיוצא בו שפיר שייך בי' שבות ומ"מ שפיר הוצרך הש"ס לומר צריכותא מטומאה לאכילה דזה שייך לחלק לענין שבות דרבנן גבי אמירה דהיכא דגם בידים שרי פשיטא דאין לאסור האמירה אבל הש"ס דמיירי לענין גוף האזהרה להזהיר הגדולים על הקטנים א"כ ודאי י"ל דאי כתב גבי טומאה הוי ילפינן מיני' אכילה ג"כ דאסור להאכיל איסור בידים אך לענין שבות שפיר