בית אפרים יורה דעה קצא

המכונה טעם המלך והאריך לדקדק בדברי התוספות בשבועות שכתב גבי הקפה דלמה ידחה עשה דנזיר הלאו דהקפה דאפשר לקיומי ע"י קטן או עכו"ם וע"ז הקשה דמה יושיענו זה שהרי הקטן לא יעשה מעצמו כ"א בציוויו של גדול וא"כ לרבינא בכה"ג יש שלד"ע ולפמ"ש י"ל דהא דמחייב רבינא אינו מחמת שלוחו כמותו רק לפי שאין כאן מי שיתחייב והענין נעשה על פי דיבורו אם כן בכה"ג דבאמת אמר רחמנא שזה שהוא מצורע יקיף ראשו א"כ גדול זה שמצו' לקטן לעשות אין עליו עון אשר חטא כלל שהרי הגדול הזה שמדבר ומצוה לקטן לאו מדעת עצמו ידבר כ"א ע"פ מימרא דרחמנ' ובכה"ג פשיט' שאין חיוב על המשלח כלל שהרי א"ל בזה דהו"ל כאלו עביד איהו גופיה ואנו צריכין לדחיית הלאו משום דכיון דעביד ע"י עכו"ם וקטן דלאו בני שליחות נינהו לא אמרינן שלוחו כמותו וגם בלא"ה לכל דבר עבירה לא אתרבי שליחות כלל. ומצד שהוא גרם בעקימות שפתיו שיעשה מעשה האיסור אין חיוב עליו כיון שאומר לו שיעש' זה בשביל צורך מצות המקום ב"ה אין העשיה על דעתו כ"א ע"ד המקום: אך נראה דאפילו אי אמרינן בכה"ג נמי שייך שלוחו כמותו מ"מ א"ש בזה שכתבו התוספות דמצי למעבד הקפה על יד' קטן או עכו"ם משום דבזה אין מקום לחייב המשלח שזה דומה לראובן שאמר לשמעון לוי צוה לך שתעשה דבר פלוני שאז אעפ"י שקול דברים הוא שומע מראובן מ"מ כשעושה שליחות זה לא ע"ד ראובן הוא עושה רק בשליחות לוי הוא עושה וא"כ הכא כשאומ' לקטן לעכו"ם להקיף המצורע כך הוא אומר לו שזה מצווה שיקיפו אותו ואם כן הוא לא נכנס בכלל משלח כלל וגם העושים אין עושים כ"א עפ"י מימרא דרחמנ' ולא שייך בזה שלוחו כמותו כלל שאינם שלוחים שלו רק שלוחי דרחמנ' וכבר כתבתי במקו' אחר ליישב בזה מה שהקשה בספר קצות החושן סימן על דעת הסוברים דבשוגג יש שלד"ע מב"ק דף ל"ב גבי הוסיף רצוע' אחת כו' וגם ביארתי הא דיבמו' מאי לאו דאמר ליה שחוט לי כו' ואין כאן מקומו ועיין בפ"י ר"פ הכונס שכתב לחלק בין היכא שהשליחות מיחדת למשלח לבד דאז השולח חייב בד"ש ובין אם אינו רק ע"ד הסתה לבד כגון בשוכר עידי שקר דהעדים בלא"ה היו עושין לקיים רצון הבע"ד כו' ע"ש ומשם יש ללמוד קצת לכאן: ועכ"פ למדנו מדברי התוספות דשבועות דגם היכא דשליח לאו בר שליחות כלל מ"מ אי לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו וכן נלענ"ד דעת הסמ"ע בח"מ סימן תי"ט שכתב אם אמר לחש"ו שאינו בר חיובא קרע כסות שמעון וקרע הרי האומר לקרוע חייב והש"ך השיג עליו מהא דהשולח את הבערה ביד חש"ו פטור ולפי מ"ש י"ל דדעת הסמ"ע כדעת התוספות בשבועת דאף בכה"ג חייב שולחו והא דהשולח הבערה מיירי שלא צוה להם להדליק בשל חבירו רק לפי שמסר להם את שלו ואפ"ה פטור משום דצבתא דחרש גרם ואדרב' צ"ע על הש"ך דהא בחש"ו שמסר לו שלהבת חייב אע"ג דלאו בני שליחות נינהו מ"מ מחייב משום דברי הזיקא כדאית' בב"ק דף יו"ד ודף נ"ט והנה לענין אמירה לחש"ו לקרוע כיון שבידו לעשות ולקרוע בידים וברי היזקא ועיין בשיטה מקובצת בשם תלמידי הרי"ף שכתב וז"ל וא"ת התנן השולח הבערה כו' וי"ל דהיינו טעמ' דפטור משום דלאו בני שליחות נינהו וליכא חיובא דחיוב בא מטעם פשיעה דפשע בשמירתו ובזה ליכא חיובא דלא מסר לו אלא גחלת דבזה היה לו לסמוך עליו ועל שמירתו דמעמי' ואזלא כו' ע"ש ומשמע דאף באמר להזיק מ"מ מצד האמירה לא מתחייב דלאו בני שליחות נינהו ומצד הפשיעה לא מתחייב כיון דלא מסר לו אלא גחלת אך בשם הריטב"א כתב שם וז"ל דשאני התם דלא אמר ליה להזיק אלא נתן בערה ברשותם ובענין דלאו מצי מזיק אלא בצבתא דחרש כו' ולשון זה משמע דאם אמר להזיק המשלח חייב וזה צ"ע דהא סיפא דשלח ביד פקח משמע ודאי דמיירי בגוונא דאמר להזיק דאל"כ פשיט' דלא עביד ולא מידי במה שמסר האש ליד פקח וכן מבואר בהדיא בקידושין דפריך עלה נימא דשליחו כמותו וא"כ גם רישא דחש"ו נמי בכה"ג מיירי דאמר להם להזיק ואפ"ה פטרינן ליה וע"כ משום דלאו בני שליחות נינהו אך מדברי התוספו' בב"ק דף יו"ד ושאר מפורשי' שכתבו שם בפירוש הסוגיא דבגחלת הוא סומך על שמירתו דחרש א"כ ע"כ עכ"פ מיירי בלא צוה לו להזיק דאל"כ פשיט' דלא שייך לומר שסמך על שמירתו והיה מתחייב אף שלא מחמת שליחות רק לפי שפשע באשו וצ"ע לעת הפנאי: שוב ראיתי בפני יהושיע פרק הכונס בתוספות ד"ה אלא לחבריה הרגיש קצת בזה ע"ש ומ"ש ובדוחק יש ליישב דאיירי נמי במסר כדי להבעיר כו' צ"ע לפי מ"ש התוספות בב"ק דף יו"ד דסומך על שמירת חש"ו כו' וכמ"ש: ובדעת הש"ך נראה דס"ל כיון דחש"ו לאו בני שליחות נינהו אין לחייב על האמיר' לקרוע דהוי כמו שיסה בו הכלב דפטור דהוי גרמא ועיין בדברי הרשב"א בב"ק דף נו"ן שכתב אהא דאמרינן אי עבדי שליח ואמרי ליה זיל כרי לן אין שלד"ע וז"ל וקשה דלמא דשוו שליח נכרי וי"ל דאין שליחות לנכרי עכ"ל אלמא דבלאו בר שליחות לא מחייב ולפי דעת התוס' בשבועות י"ל דקושית הש"ס אליבא דרב סמא דלא ס"ל לחלק בין שליח בר חיובא או לא: וראיתי בשער המלך הלכות מלוה ולוה שהביא דברי התוס' בשבועות ותמה עליהם כמ"ש דהא עכו"ם וקטן לאו בני שליחות נינהו וכתב דשמא ס"ל כדעת רש"י דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכמו כן יש שליחות לקטן לחומרא וז"א דלענין איסורא בעלמא אין לעשות נ"מ בזה דאפילו למ"ד אי בעי עביד כו' נמי איכא איסורא על המשלח משום שמכשיל הגדול הניקף וקעבר על לפני עור וגם כי לא מצינו בשום מקום שליחות לקטן לחומרא ודוקא בעכו"ם יש לחוש דאתי לאחלופי בגדול וכדאמרינן בשבת דף ק"מ ובבכורות דף וכן מוכח מהא דפריך בשבת וליתיב לתינוק ישראל אתי למסרך משמע דבל"ז אין לאסור מטעם שליחות לקטן לחומרא ואם נאמר דהתם בכלאים בח"ל דרבנן לא החמירו א"כ יש ללמוד גם לנ"ד כיון דעכ"פ אין מקום לאסור גרמא רק מדרבנן אין לחוש בזה מטעם שליחות כלל אך בלא"ה נלענ"ד שלא נאמר הך מלתא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אלא התם גבי דין ריבית ואין הכוונה שאנו דנין המעשה שהעכו"ם עשה בשליחות הישראל לענוש עליה את המשלח שהרי הך מלתא מיבעי' ליה בב"מ אי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות בשאר איסורין רק הכוונה הוא שהשליחות מתקיים לחומר' אע"ג דעכו"ם לאו בר שליחות הוא שאלו היה השליחות בטל אין העכו"ם נפטר בזה שנתן לישראל השני ועדיין המעות באחריותו ואינו נפטר ממנו והמעות שנתן הוא ברשות עצמו והעכו"ם חייב לישראל כבתחלה וישראל השני חייב להעכו"ם או מתנה הוא דיהיב ליה כמבואר שם בדברי המפורשים ז"ל וע"ז אמרינן יש שליחות לחומרא והעכו"ם שנתן המעות לישראל מועיל השליחות לענין זה שהם בזכות הישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם לישראל הראשון וממילא כשישראל לוקח הריבית מישראל איסורא הוא והלכך עיקר הדבר שאין השליחות בטל משום חומר' ואיסורא ממילא הוי דישראל מישראל שקיל רביתא ועד"ז אם שלח עכו"ם לקנות לו חמץ בפסח אז כיון שיש שליחות לעכו"ם לחומר' הוי כחמץ ישראל ונאסר אבל מ"מ אין דינו כאילו קנה הוא החמץ והלכך אם העכו"ם עשה מלאכה בשליחותו בשבת אי לאו דאמירה לעכו"ם שבות לא היה על הישראל איסור כלל ומכ"ש לפי מ"ש בש"מ בשם הריטב"א דטעם חומרא זו שחששו חכמים דזמנין שהעכו"ם יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל הישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד כו' ע"ש א"כ בעלמא לית לן למימר שליחות לעכו"ם לחומרא כלל. וע"ש בשער המלך שהקשה על מ"ש הטור שדעת הרא"ש כר"ת דמותר להלוות בריבית ע"י עכו"ם שהרי דעת הרא"ש בב"מ דאמירה לעכו"ם שבות בשאר איסורין כו' ע"ש ולענ"ד לק"מ דלפי דעת ר"ת דאין שליחות לעכו"ם כלל אפי' לחומרא והמעות שנותן העכו"ם לישראל השני משלו הוא נותן לו ממילא דליכא איסורא במלתא כלל ול"ש בזה