בית אפרים יורה דעה קצ

תהי' אשה מותרת להקיף הקטן וכמו שהיא אסורה לסוכו בחלב טלה כמו כן יש לאסור בהקפה ופשוט שאין לחלק בין אם המאכיל בר חיובא כגון באיסור חלב שגם האשה מוזהרת עליו משא"כ בהקפה שהאשה לאו בת חיובא דפשיטא דאין לחלק בכך כלל דהא משמע דאף ישראל אסור לו לטמאות כהן קטן בידים עיין בט"ז סי' שע"ג ובש"ך ר"ס שע"א ובמ"א סי' שמ"ג שמבואר שאף מי שאינו בר חיובא הוא מוזהר על כהן קטן שלא לטמאו בידים וא"כ ה"ה כאן ויש ליישב בדוחק דודאי היכא שאין הקטן עושה מעשה איסור שפיר מצינן להאכילו וכמ"ש אלא דמ"מ בעינן עכ"פ שיהי' צורך בדבר כמ"ש רש"י שם בנזיר שדרך להקיף הקטנים הקפת כל הראש לצורך רפואה ובכה"ג מיירי הא דב"מ ג"כ משא"כ ההיא דסיכה מיירי שאין צורך לסוך כלל רק לתענוג ובכה"ג אסור אף אם אין הקטן עושה בעצמו אך מדברי הפוסקים דלעיל לא משמע כן וצ"ע: שוב מצאתי בחידושי הר"ן למסכת נדה דף ל"ב שכתב על ההיא דלא נצרכה אלא לסיכה שמן של תרומה שכתבו התוס' דכי אמרינן סך כשותה מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא לא כו' וכיון דאסיקנא דסיכה זו אינה אסורה אלא מדרבנן ואפ"ה הטבילוה לזו ולא סכוה בטומאה איכא לאוכיחו דכי אסיקנ' ביבמות דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון עליו להפרישו אבל אסור להאכילו בידים דאפי' דרבנן אמרינן הכי ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב שם דבאיסור דרבנן מאכילין בידים ולי אפשר דכיון דסיכה כשתי' הסכין אותם הרי הם כמטמאים תרומה בידים ומשום איסור הסכין הטבילוה ולא משום איסור התינוק עכ"ל הרי מבואר שהר"ן הרגיש במ"ש הפר"ח על דבריו אך במ"ש הר"ן ליישב זה לכאורה צ"ע דהא בתרומת ח"ל מיירי דשרי לטמאות אותה בידים ונראה שהר"ן סובר לפרש הא דאמרינן ה"מ באכילה אבל בנגיעה לא היינו בדרך נגיעה התירו לטמאות התרומה בידים אבל לטמאות התרומה בדרך אכילה להאכילה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור לטמאותה ולפי"ז אין חילוק בין גדול לקטן דגם ע"י אכילת הקטן אסרו בזה שאין האיסור מצד האוכל כ"א מצד המאכיל בטומאה והרי זה כאנס את חבירו ותוחב לו לתוך בית הבליעה ולא מצי לאהדורי דאע"פ שחבירו אינו עושה איסור דאנוס הוא מ"מ האנס עביד איסורא שמטמא תרומה זו בידים ע"י שמאכילה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכיון דסיכה כשתי' מדרבנן אסור לכך הוצרכו להטבילה קודם סיכה והוא נכון לענ"ד: שוב ראיתי במשנה למלך פ"ב מהל' רוצח שכתב להוכיח מהך דאמר לאשה אקפי לי קטן דבדרבנן יש שלד"ע דהא באשה המקפת קטן אית ביה איסורא דרבנן כו' ע"ש והגאון בנ"ב ז"ל סי' ע"ה הביא דברי המ"ל בזה וכתב דאף לשיטת הרמב"ם שאוסר באשה להקיף קטן הטעם משום דהוה כמאכיל בידים לקטן וא"כ עיקר האיסור מדרבנן הוא משום מכשול הקטן והוה כמו לפני עור דלא מיקרי משום זה בר חיובא כו' ע"ש והנה מ"ש הטעם דהוה כמאכיל בידים שמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל בזה אבל מה שנראה מדבריו דאין במאכיל בידים רק איסור דרבנן צ"ע דבש"ס דיבמות ובפוסקים משמע דאיסורא דאורייתא הוא ואין זה ענין ללאו דל"ע דמה מכשול לקטן שייך בזה דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל רק דילפינן מדכתיב לא תאכלום כו' וכן לענין דם וטומאת כהנים להזהיר הגדולים ומבינייהו ילפינן לכל איסורין שבתורה משא"כ בגדול שהוא בר חיוב' בפ"ע לית ביה משום לא תאכלום כיון דהוא בן דיעה ובר חיוב ואם העושה מכשילו ומשגה אותן הרי הוא עובר על ל"ע וגם מ"ש דדמי ללפ"ע דמ"מ מיקרי לאו בר חיובא ז"א כמש"ל דלפ"ע שאני שאין שייכות שתחזור העבירה מחמת השליחות על המשלח שהרי הוא הנכשל משא"כ בלאו דלא תאכילום שאם זה עושה בשליחותו ומאכיל לקטן בשליחותו אם נימא יש של"ע העבירה חוזרות על המשלח וכאילו עבר הוא על לאו זה ולשאר איסורין שבתורה דמי וכמש"ל: שוב ראיתי שרש"י ז"ל בפרוש החומש פ' שמיני כתב לא יאכלו לחייב המאכילין לקטנים כו' ורבינו אלי' מזרחי ז"ל כתב שם דבפרק חרש כו' ברייתי' לא תאכלום כו' ואעפ"כ אין זה אלא לאיסור בעלמ' אבל אין עוברין בלאו וכ"ש שאין לוקין עליהם וכ"כ הרמב"ם בסוף הל' מ"א וכן הסמ"ג ז"ל אבל רבינו ישעי' כתב בפירוש הת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכלו וכן משמע לשון הבריית' כו' ע"ש שכתב הטעם של הרמב"ם והסמ"ג הוא לפי שפשט הכתוב אינו אלא על האוכל ולא על המאכיל וכ"כ הרמב"ם במצוה קע"ט ממצות ל"ת לענין משהה נקביו כו' שאינו לוקה בעבור שפשטי' דקרא בשרץ בלבד כו' ע"ש והנה בבל תשקצו גופי' י"א שהוא מדאוריית' ומ"ש הרמב"ם דאינו לוקה היינו שהוא לאו שבכללות ועיין בדברי אא"ז הגאון בתבואת שור סי' י"ג ס"ק ב' באורך בזה וא"כ גם בזה נראה שאע"פ שהרמב"ם כתב איסור דאוריית' איכא ובאמת בת"כ שם גבי עופות טמאים ליתא שם רק לחייב המאכיל כאוכל כו' וע"ש ברא"מ בשם ר' אברהם זעירא שפי' דזה קאי על גדולים וכ"כ בקרבן אהרן דלא יאכלו קאי על הגדולים ועל קטנים ליכא אלא איסור דפשט' דקרא דלא תאכלום משמע על האוכל עצמו רק דמיתורא דרשינן לי' ואין זה רק לאיסור' בעלמ' ולענ"ד צ"ע דבת"כ פ י"ב איתא לא יאכלו לחייב המאכיל כאוכל כו' לא תאכלו יכול יאכילום לקטנים ת"ל לא יאכלו עכ"ל ומבואר למעיין שם דהכוונה לחייב המאכיל כאוכל על מאכיל לקטנים ואף שיש לדחוק שם אין נלענ"ד ובש"ס דידן דמייתי הא דלא תאכלום להזהיר הגדולים כו' ידוע שדרך הש"ס דידן לקצר כשמביא בריית' דת"כ ולכך רש"י בפירושו לתורה לא כתב רק על ההוא דלא יאכלו לחיוב המאכיל כאוכל ועל לא תאכלום לא כתב כלום משום דעיקר הדרש' מלא יאכלו נפקא ואין להאריך ובת"כ פ' אחרי פ"י אית' כל נפש לא תאכל דם להזהיר הגדולים על הקטנים יכול יהיו נכרתים על ידיהם ת"ל האוכלת האוכל בכרת כו' מבואר דדוקא כרת אינו חייב המאכיל אבל מ"מ איסור לאו ודאי איכ' ועוד משמע כן בכמה דוכתי וצ"ע ואם נימא כדמשמע בנ"ב דלהאכיל בידים אין אסור אלא מדרבנן א"כ נראה דאף המחמירין שלא להאכיל בידים אף איסור דרבנן מ"מ היכי שאין מאכילו בידים רק ע"י אמירה בלבד שי"ל שאינו דומה לבידים ממש עיין בחידושי הרשב"א ובדברי המ"ל סוף הל' מ"א א"כ יש להקל בזה: אך לכאורה יש לעיין לפי מ"ש הרמ"א להלכה בח"מ סי' קפ"ב דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחויב שולחו א"כ נפל הך היתרא לעשות ע"י קטן בבירא כיון שקטן זה עושה בשליחות הגדול ומתחייב המשלח אלא דבאמת ז"א שהרי התוספת בב"מ שם כתבו דלא תיקשי אהך מ"ד משולח הבערה ביד חש"ו פטור משום דהתם לאו בני שליחות נינהו ודברי התוס' אילו הביאם הש"ך שם ותמה על הנ"י שם ע"ש אך צ"ע מדברי התוספות בריש שבועת שכתבו דהו"מ למימר נ"מ באמר לעכו"ם או קטן אקפי לי גדול דהוה נ"מ אף לרב אדא ע"ש מבואר דס"ל דאף בכה"ג אמרינן למ"ד שליח לאו בר חיובא מחייב שולחו דיש שלד"ע ולא איכפ' לן מה דלאו בני שליחו' נינהי וכן בש"מ שם כ' דהוי מ"ל נ"מ באמר לעכו"ם גנוב כו' ע"ש ומצאתי בשער המלך הלכו' מלוה ולוה שעמד בזה ומ"ש ליישב יתבאר לקמן וצ"ל דס"ל דלמ"ד בר חיובא מחייב שולחו אין הטעם משום דאז מועיל השליחות להיות שלוחו של אדם כמותו משום דע"כ לא רבתה תורה שליחות אלא במקום שאינו דבר עבירה משא"כ בד"ע אין שליחות מועיל וא"כ מה נ"מ אם הוא בר חיובא או לא ומכ"ש היכא דאינו בר שליחות כלל דלא מהני מידי אלא עיקר הטעם דכל שהתור' כתבה לענוש את העושה דבר זה אם כן לפטור לגמרי א"א ואם היה השליח בר חיובא הרי יש מקום לעונש לחול על השליח וכל שאין מקום שיחול על השליח חזר עונש זה על המשלח אע"ג שאין אומרים בזה שלוחו של אדם כמותו מ"מ ע"י דבורו וציוויו נעשה הענין וחייב עליו ולא משום דין שלוחו של אדם כמותו נגעו בה והיינו דפריך מהא דהאומר לעבד ואשה כו' כיון דלדידיה אם השליח לאו בר חיובא חוזר החיוב על המשלח והוא כעין מאי דאמרינן היכא דליכא לאשתלומי מהאי ומשני דהתם חיובא רמי כו' ובהכי א"ש מה שהקשה בקונט' שנדפס בספר שער המלך