בית אפרים יורה דעה יט

סעיף קצ"א בשם מהרשד"ם וע"ש בראש אפרים דאפשר אף שאין עדיין יכול לומר כן ומה שלא התנצל מיד ואמר לבסוף להודות שהיא טרפה אע"פ שמתחלה אמר כשרה ויאכל ע"ז משיב הוא ומליצי ריעיו כי הוא איש שפל והמה נתנו עליו בקולם קול עוז ומקול המונם ראשו נמלא ונסתתמו טענותיו ע"ד ולא יכלו אחיו כו' ועל עדות השוחט והטבח אומר כי משום שנאה הוא דעביד מאחר שהוא בא בגבולו ויש בזה לתלות במ"ש בספרי בק"ה בתשו' סי' ל"ט שהבאתי שם שו"ת רבינו אלי' מזרחי על ענין כיוצא בזה והדברים גלוים לפני יודע תעלומות וצופה נסתרות ואני חושך עצמי מן הדין הזה כי חוששני לדין מרומה ודעתי שתבחרו כו' אמת מארץ תצמח יבא שלום ינוחו וישמחו כי ישתוקו ממדני' ושיח והמשכילים יזהרו ולא יעירו ולא יעוררו מחלוקת שלא לשם שמים ולא ימחו ח"ו עמוד שעליו עומד העולם ומתקיים וכגון דא צריך לאודעי שאף אם המצא תמצא שהאמתלאות הללו יש בהם ממש ולחזור להכשירו עכ"פ אותן אנשים שהשוחט הזקן הוא מוחזק אצלם בכשרות שאינו חשוד להחליף או להתהפך בתחבולות ולעולל עלילות ברשע והם מאמינים לדבריו כי בתם לבבו וניקיון כפיו עשה זאת להראות שלא יסמכו על זה כי קל בעיניו להוציא טרפה מת"י הם אסורים לאכול משחיטת השוחט הזה וגם להזהר משאלת כלים ואצ"ל השוחט הזקן עצמו שהוא אסור לאכול משחיטתו דלדידהו חתיכה דאיסורא הוא ואין להאריך בדברים גלוים ומפורשים בסי' ב' ע"ש בדברי הפר"ח ופ"ת ואא"ז ועיין בסי' קכ"ז אך כל זה אם יוכשר עפ"י האמתלאות שכיון שלפי דעתם שקורי קא משקר ה"ל חתיכה דאיסורא לדידהו אבל אם יחזור לכשרותו ע"י תשובה וקבלות ד"ח כמבואר סי' קי"ט אז כל בני העיר מותרין לאכול משחיטתו ואפי' השוחט הזקן עצמו ולפי שהדברים פשוטים קצרתי: דברי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה ה שאלה עיר אחת שהדרים עלי'. הם חלוקים לשנים. לפי שמקרוב נתיישבו כמה אנשים. מעבר הנהר ההולך קדמת העיר. ומעולם הי' נחשבים כעיר אחת שאין בה דין חלוקה. ונקראו בשם עיר ישינה ועיר חדשה. ועיר חדשה אנשים בה מעט. ונגררים תמיד אחר בני העיר הישינה. וטפלים להם בכל מילי דמתא. ולהם שוחט ובודק אחד. ולפי שבכל פעם מהדרין מוסיף והולך בעיר החדשה באוות נפשם. שואפים להפרד מעיר הישינה. וזה החלם לעשות. וקיבלו לעצמם שוחט ובודק אחד. וקצב אחד שחט אצלו בהמה ובדקה. ואמר בפשיטות שהיא כשרה. והקצב מחמת רגילותו יש לו ידיעה קצת והי' תימא בעיניו להכשיר זה בפשיטות. והלך לעיר הישינה. לקרוא את השוחט הזקן ובדקה שנית. ומצא שם נגלד ונשבר הצלע כנגדו. והגלד מכוון כנגד השבר. ושוב קרא לשוחט החדש בפני כמה אנשים. והראה להם. ובסוף דבריו אמר אין זה נגלד. וקרע החתיכה הנגלד בפניהם. ואמר כשרה היא אכלו ריעים עלי ועל צווארי. ושוב בהתאסף הב"ד למחרתו. ונמצא שם עוד נגלד אחר נגד שבירת הצלע. והאריכו ביניהם עד לבסוף הודה ואמר שהיא טרפה. ואתי תלין משוגתי. מחמת שלא ראיתי זאת בשעת בדיקה. ותורף הענין מבואר באורך בגב"ע שנגבה בב"ד. וכמה אנשים שהעידו שראו ושמעו כנ"ל. וקצת פרטים יובנו מתוך התשובה ונשאלתי לחוות דיעי בזה. מה דין השוחט הזה. ודין הכלים והשומן שביד אנשי עיר חדש משחיטתו של זה: תשובה דבר זה מתורת רבינו הריב"ש למדנו בסימן קי"ג ששם איתא נידון הקרוב לזה בשני בודקי הקהל שבדק אחד והכשיר והבודק השני בדק אחריו ומצא סרכות תלויות בצלעות והריאה כבר נמכרה. וכששמע הבודק הראשון הלך לבית שהריאה שם וחתכה לחתיכות ושוב הלך ועקר הסרכות שבין הצלעות. והרב שאל אותו והשיב אמת שהי' סרכא בכבש. אבל היתה תלויה ושאלו למה עקרה מן הכבש. לא הי' לו פה להשיב וכתב החכם השואל וז"ל. אסרתי הכבש. כי הוא בעצמו שם החשד במה שעשה. ומנעתיו לבלתי יבדוק. ולא רציתי לנדותו ולא לענוש אותו. עד יבא דברך האדון. וע"ז השיב לו הריב"ש לסלק הטבח כדין עשית. כדאמרינן פרק ז"ב. האי טבחא דנפיק טריפה מת"י ופסלי' ר"נ ועבריה כו'. וזה הטבח מעשיו מוכיחין שבכוונה הי' רוצה להכשיל הציבור להאכילם טריפה. ומעתה אין סומכין עליו לאכול משחיטתו. עד שיעשה תשובה. שלא יסופק עליו שעושה בהערמה. ועפ"י הדרך המוזכר שם בפרק ז"ב כו' אבל בחשוד להאכיל איסור מיד מסלקין אותו כו'. וכבר כתב הרשב"א ז"ל דטבח שיצא מת"י טריפות. אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן עכ"ל. ודברים אלו הובאו בבית יוסף בי"ד סי' קי"ט. ובש"ע שם כתב הדין בקצרה וז"ל טבח שמעשיו מוכיחים שהי' רוצה להכשיל הציבור להאכילם טריפו' כגון שחתך הסירכות מסלקין אותו כו' ומבואר בדברי הריב"ש והש"ע שלא הי' שוחט ובודק לעצמו רק לאחרים. כמבואר שם שבעלי הכבש תבעו לבודק שיפרע להם דמי הכבש. וכתב שפטור לפי שלא נאסרה בבריא. אלא מחמת ספק וחשד כו' וא"כ ק"ו הדברים בנ"ד. דהא התם לא נתברר שהיה כאן סירכא המטרפת בודאי שהרי יוכל להיות שהאמת כדברי הבודק בזה שלא היתה רק תלוי' בצלעות. ולא היתה מחוברת לריאה. ולפי שקרע הסירכות התלויות טרם הובאו לפני המורה לעיין בהם. פסלו הריב"ש ודן בו דין חשוד. להאכיל טריפות במזיד ומכ"ש בנ"ד ששתים רעות עשה שקרע המקום שהראה לו הבודק השני שנגלד שלא יהי' אפשר לעמוד עליו. וגם לא עיין בשאר ריעותות שאח"כ הודה בעצמו שהיא טרפה מחמתם. ואתי תלין משוגתי שלא ראה זאת בשעת בדיקה וטרם התגלע הריב לפני עיני הב"ד ושאר אנשים שעמדו בפרץ להשיב מחשבתו הרעה. אשר חשב להאכילה היה עומד וצווח כשרה היא בלי שום חשש וריעותא בעולם דכי היכא דלא לכסוף מהשוחט ובני מאתי' זדון לבו השיאו להאכיל הציבור בשר תמותות טרפות וקיים בעצמו מאמר הכתובים מכסה פשעיו וכו' וגם נגע וקלון ימצא. וחרפתו לא תמחה. כי ע"י שהקשה לבו ולא רצה להתנצל מיד לומר משגה הוא. והי' מקיים מה שאמרו רז"ל מה שאמר רב עמרם לכסוף בעלמא הדין כו' הלך בקרי וקרע בחמתו. ועי"ז שגגות נעשו לו כזדונות ונתגלה חרפתו בקהל רב. ואף שהענין כמות שהוא א"צ להיות סופר מאריך ודבר שפתים אך למחסור. לשוחטי זמנינו שיהיו מתונים בדין. ולא ימהרו וינחשו ויחלטו למען הגדיל תפארתם בפני מי אשר עיני בשר לו. כי לא די שגדול עונם מנשוא לגנוב דעת העליונה. ולהחטיא את הרבים אף גם זאת כי על הרוב ה' חפץ למען צדקו להרים מכשול מדרך העם ומפרסם את החנפים. ונותן מכשול לפניהם שיתגלה קלונם ברבים. והרבה יש לדבר מזה ולא עת האסף פה: והנה מדברי הריב"ש שאף בנידון שלו שפסלותו מחמת חשד ואמתלאה מ"מ אין חוזר לכשרותו עד שיעשה תשובה שלא יסופק עליו שעושה בהערמה ועפ"י הדרך המוזכר בפרק ז"ב דהיינו שילך למקום שאין מכירין כו' ומ"ש הריב"ש שם בסוף דבריו וז"ל אבל טעם דפטור מלשלם כו' וכ"ש בנידון דידן שלא אסרוהו אלא מפני חשד ואמתלאה ומטעם זה ג"כ יש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו עכ"ל מבואר שם שכוונתו כלפי מה שהביא שם בתחלה מטבח שנמצא אחריו כזית חלב מעבירין אותו ומלקין אותו ובזה שאין כאן רק חשד ואמתלאה אעפ"י שמעשיו מוכיחין שהיה מזיד מ"מ א"א לענשו להלקותו מחמת זה או לשמתי' כדאמרינן בפרק זה בורר בהאי טבחא דנפיק טריפתא מת"י דשמתי' ר"נ ועבר' כו' דהתם בטרפות ברור מיירי משא"כ בזה שאינו רק בשביל חשד ואמתלאה אבל מ"מ לענין לסלקו עד שיעשה התשובה הראוי' אין לחלק ביניהם ונראה שטעמו דלענין לענוש אותו על עבירה שעבר אמרינן דכיון שאומר ברי לי מהימן לגבי דנפשי' ואין לנו לעונשו בשביל אומד הדעת ועיין בכתובות דף כ"ב בסוגיא דשנים אומרים מת וכו' באומרת ברי לי עיי"ש