בית אפרים יורה דעה קפח
Beit Ephraim Yoreh Deah 188 · בית אפרים יורה דעה · free full Hebrew text
Open in the reader →כההיא דכוס דברכה אסור כו' ויותר מזה כתבתי במס' ר"ה גבי אין מעכבין התינוקת מלתקוע כו' עכ"ל הרי מבואר שדברי הרשב"א ברור מללו דבכל איסור דרבנן כגון ההיא דכלאים וההיא דתקיעה בשבת ס"ל דכיון דאיסורא דרבנן הוא ספינן לי בידים וכ"כ הרשב"א בתשובה להדיא סי' צ"ב וז"ל שאלת מה שאמרת לנו לשעבר שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן הזכירנו ראיות המכריחות כו' תשובה כו' כמ"ש ביבמות ועוד הוספתי בר"ה גבי אין מונעין התינוקת מלתקוע וראי' גדולה יש מדאמרינן בשבת רב משרשיא כו' ע"ש וחפשתי בחידושי הרשב"א בר"ה גבי הא דאין מעכבין ולא מצאתי שם דבר מזה וגם הר"ן ר"פ בתרא דיומא כתב מזה דקטן אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו בידים איסור דרבנן ולא נמצא שם מזה ונראה שהדברים כתובים על דבריהם במהדורא אחרת ועכ"פ מבואר דבכל גווני היכא דליכא למיחש דאתי למסרך מתירין ע"י קטן בדרבנן: ונלענ"ד להביא ראי' להרשב"א מהא דאמרינן בב"מ דף י' איכא בינייהו כהן דאמ' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו' והנה התוס' שם כתבו דמשום לפני עור לא מיקרי בר חיובא אבל בשיטה מקובצת כתב בשם הריטב"א דלרבא דאינו לוקה אא"כ בעל לא שייך לפני עור על הקידושין (וכ"כ הריטב"א בקידושין) עוד י"ל דמיירי שהכהן יכול לקדש בעצמו כו' ע"ש ולפי"ז קשה באם אמר לאשה אקפי לי קטן לאו בר חיובא מ"מ כיון דבגדול איכא איסורא לניקף א"כ נהי דמחמת לאו דהקפה אין האשה מוזהרת עליו מ"מ אכתי היא מוזהרת על הקטן שלא להאכילו דבר איסור למיספי לי' בידים אע"ג דאיהו גופא לאו בר חיובא הוא ואשה אסורה להקיפו ולא מיבעי' לשיטת הריטב"א דס"ל דאף משום לפני עור מיקרי בר חיובא דשפיר איכ' לאקשוי כמ"ש אלא אף לפמ"ש התוס' דלא מיקרי בר חיובא משום לפני עור נלענ"ד דזה שפיר מיקרי בר חיוב' שסברת התוס' בזה נלענ"ד דס"ל דדוק' היכא שהעבירה זו שאנו רוצים לבטל השליחות בשבילה אי הוא אמרינן יש שליח היתה חל על המשלח אז אמרינן אשלד"ע משא"כ עבירה דל"ע שהיא חלה על השליח שהוא יעבור על לפני עור ואין לה ענין לחול על המשלח אין לבטל מחמתה השליחות והארכתי בזה במ"א ולפי"ז נראה באומר לשליח צא והאכיל לקטן דבר איסור שפיר י"ל בזה אשלד"ע כיון שהוא מוזהר ע"ז שלא להאכיל לקטן דבר איסור ואם נאמר דמהני שליחות בזה העבירה חוזרת על המשלח א"כ אמרינן דאין שלד"ע ולפי"ז תימא בהא דאקפי לי קטן נהי דאשה אינה מוזהרת על הקפה מ"מ כיון שהמשלח מוזהר על הקטן שלא להקיפו וגם האשה מוזהרת ע"ז והו"ל למימר דבכה"ג הוי שליח בר חיובא ולא מחייב שולחו וא"ל נהי דלענין הלאו דלא תאכילו להזהיר גדולים על הקטנים שפיר י"ל אין שלד"ע דלענין זה גם האשה מוזהרת ובר חיובא היא מ"מ כאן לא מיירי אלא לענין האיסור שלא להקיף את אחר שהמקיף אדם אחר חייב וע"ז האשה לאו בת חיובא ומחויב שולחו דז"א דהא גבי מעילה דרבי רחמנ' דישלד"ע מ"מ בעינן שלא יתערב עמו איסור אחר כמ"ש הרמב"ם שם והרי מזה שיש ג"כ איסור דמוזהר על הקטנים ומצד זה יש לבטל השליחות וממיל' שאין לחייב המשלח אף על איסור דהקפה אע"ג דלענין זה האשה לאו בת חיוב' הוא אך באמת צריך להבין דבר זה גם בסוגי' דשני נזירין דף נ"ז דפליגי התם ר"ה ורב אסי דר"ה אמר מקיף את הקטן חייב ורב אדא סובר דאיתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף חייב מקיף נמי מחייב והאי קטן הואיל והוא גופי' לאו בר עונשין הוא מקיף נמי לא מחייב וכתבו התוס' דהש"ס משמע לי' דרב אדא סבר דגדול מותר להקיף הקטן מדקאמר לר"ה לדידך מאן מקיף להו כו' ע"ש וקשה דנהי דמצד לאו דהקפה ס"ל לר"א דעל הקפת קטן לא מחייב דאיתקש לניקף מ"מ אכתי הרי הוא אסור להקיף הקטן כמו דאסור בכל איסורין של תורה למספי לי' בידים מלאו דלא תאכלום כו': ולכן נלענ"ד לפי מה דאמרינן במכות דף ך' דהא דניקף לוקה היינו דוקא במסייע וכן פסק הרמב"ם בהל' עכו"ם והראב"ד שם כתב דמ"מ עובר בלאו והכ"מ כתב ע"ז וז"ל ויותר נ"ל דל"ש לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עביד מעשה כלל ע"ש ולפי"ז נראה דהיינו טעמא דשרי לאשה להקיף הקטן ואפי' אם הקטן מסייע דמה שהקטן מסייע איהו קעביד מנפשי' וקטן אוכל נבלות הוא ומה דקעבדה לי' האשה שהוא ניקף על ידה אין כאן איסור דמצד איסור מקיף אין כאן דאשה לאו בת חיובא היא ומצד שהקטן ניקף אין בו רק איסור דרבנן ואיסור דרבנן אף להאכיל בידים שרי כשיטת הרשב"א שכתבנו: ובהכי א"ש נמי שיטת הרמב"ם שכתב בהל' עכו"ם שהאשה אסור' לגלח אפי' קטן וכתב שם הראב"ד דאיסור דרבנן הוא מדא"ל רב אדא חובה תקברינהו כו' וזה צ"ע דמאי מייתי מדרב אדא לדידן דקי"ל כר"ה והב"י סי' קפ"א כתב דכיון דחזינן דאיענש ר"ה אלמא לית הלכתא כוותיה וגם זה צ"ע והוא גופי' קשי' כיון דר"ה ס"ל דאשה מותרת בהקפה למה לייט רב אדא אטו רב אדא מילט לייט למאן דסבר כר"ה אך לפי מ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתו שסובר שאסור להאכיל בידים אפי' איסור דרבנן ולכך לייט רב אדא דאף לפי סברת ר"ה יש איסור לאשה להקיף הקטן דהא ספת לי' איסור' בידים ולפי"ז צריך ליישב הך דב"מ דהרמב"ם סובר כשיטת הסוברים דבאיסור דרבנן ישלד"ע וכיון שאין בשליחות זה רק למספי לי' לקטן איסור דרבנן שפיר יש שלד"ע ומאן דס"ל דאף באיסו' דרבנן אמרינן אשלד"ע ע"כ דס"ל כדעת הרשב"א דאין איסור כלל להאכיל לקטן בידים איסור דרבנן וכדכתיבנ' ולשיטת הרמב"ם צריך ליישב ג"כ הא דנזיר דא"ר אדא לדידך מאן מגלח להו דמשמע דלדידי' ניח' דשפיר דמי לגלח אע"ג דלדידי' נמי איכ' אסור' דאסור למספי לי' לקטן איסורא ואפשר לומר דה"ק בשלמא לדידי דס"ל דמצד המקיף אין כאן איסור כל היכ' דניקוף לאו בר חיובא הוא א"כ שפיר י"ל שנתגלחו ע"י עכו"ם ואע"ג דאסור לומר לעכו"ם להאכיל לקטן איסור בידים לפי מה דפסקינן האיבעי' דב"מ גבי חסימה לחומר' מ"מ אין זה כ"א באיסור דאוריית' כגון חסימה דאיכא איסור לאו משא"כ לפמ"ש לעיל אין כאן רק איסור דרבנן על הניקוף כמש"ל בשם הכ"מ ושפיר דמי לומר לעכו"ם לעשות כן וכמ"ש לקמן בזה אך לר"ה פריך כיון דסביר' לך מקיף הקטן חייב א"כ אף לומר לעכו"ם אסור דאמירה לעכו"ם שבות בכ"מ איסור וא"ל ר"ה דחובה מקיף שהיא אינה מצוה שלא להקיף וע"ז שפיר קא לייט רב אדא דהא היא מוזהרת של להאכיל בידים אפי' איסור דרבנן לשיטת הרמב"ם ז"ל: ודרך אגב ראיתי שיש לתמוה על מ"ש רמ"א בהג"ה שקטן מותר להיות ניקף ע"י עכו"ם ונרשם מקום מוצאו מהר"ן מסכת מכות וכן מבואר בד"מ ואני תמה שאם כוונתו לומר שהקטן מותר ללכת בעצמו אל העכו"ם שמקיף אותו בלי דעת הגדול מאי רבותי' דהא קטן אוכל נבילות הוא ותליא בדינים המבוארים בסי' שמ"ג ואם ר"ל שישראל מותר לומר לעכו"ם שיקיף את הקטן ז"א דהא קי"ל מקיף את הקטן חייב וא"כ יש לאסור אמירה לעכו"ם שיקיף הקטן כיון דהרמ"א פסק באה"ע גבי בעי' דחסימה לחומר' ומ"ש בשם הר"ן מסכת מכות נראה שכיוון למ"ש הנ"י שם וז"ל והרא"ש כתב הא דאסר ר"ה לאיש להקיף קטן שאני התם דאתי לכלל חיוב אבל גוי מותר להקיפו כו' והבין שר"ל שגוי מותר להקיף קטן ובאמת שז"א שר"ל שישראל מותר להקיף גוי דלא אתי לכלל חיוב דמינה מיירי התם וכמבואר ממה שסיים ולפי"ז ה"ה להקיף אשה שרי ע"ש ודברי הרמ"א בזה צ"ע גדול: ועדיין צ"ע לפי מ"ש בשיטת הרמב"ם דרב אדא פריך לר"ה דלדידי' אף ע"י עכו"ם א"א להקיף דאמירה לעכו"ם שבות גם בשאר איסורין דלפי"ז קשה דהו"ל למפשט מהא איבעי' דב"מ דמבעי' לי' אי אמרינן באיסור לאו אמירה לעכו"ם שבות ואפשר לומר דהרמב"ם סובר כדעת המפורשים דאליב' דרב אדא