בית אפרים יורה דעה קפז

דדוקא בדבר שהוא לפי סדר קביעת השנים כמבואר בסי' תקנ"ט גבי מילה בט"ב והר"ן בשבת פרק תולין הביא בשם הרשב"א שהקשה ע"ז מהא דשבת לגבי כשותא בכרמא אמרינן דלמא אתי למסרך והר"ן ז"ל תירץ דהתם נמי אי שרינן בכשותא איכא למיחש דעביד הכי בכל שתא ושתא משא"כ במילה בט"ב או ביה"כ דלא מתרמי כולי האי ע"ש: ולפ"ז בנ"ד דפשיטא דלא שכיח דמתרמי לא חיישינן כלל דאתי למסרך ודמי להא דכשותא בכרמא דאי לאו דבכל שנה שכיח למזרע הכי הוה שרינן לי' לזרוע ע"י תינוק ישראל אלא דלפ"ז צ"ע בהא דקי"ל דקטן הבא לכבות אומרים לו אל תכבה ואע"ג דמוקמינן לה בעושה ע"ד אביו מ"מ הא כבוי אינו רק מדרבנן ואפי' בידים ספינן לי' לדעת הרשב"א והר"ן כתב דאפי' לדעת הרשב"א ביבמות דוקא בדבר שעושה לצורך עצמו אבל בדבר שאין בו צורך התינוק לא וזה צ"ע דהא מהך דכשותא מוכח דאפי' אין בו צורך עצמו שרי אי לאו משום דאתי למסרך ולדעת התוס' שכתבתי בדבר שאין בו קביעות השנים לא שייך אתי למסרך וא"כ אין טעם לאסור גבי כבוי ואמנם ראיתי שהרשב"א בחידושיו שם גבי כיבוי כתב ג"כ דאע"ג דאיסור דרבנן הוא מ"מ כיון שעושה לצורך אביו אסור אמנם הרשב"א לטעמא דמוכיח מהך דכשותא דאף בדבר שאין בו קביעות השנים חיישינן דאתי למסרך וא"כ א"ש נמי גבי כיבוי דאסור מהאי טעמא אבל לפי מ"ש הר"ן לדחות דהך דכשותא נמי כקביעת השנים דמי אבל בלא"ה לא חיישינן דלמא אתי למסרך אף במה שעושין לצרכינו א"כ צריך טעמא למה אסור גבי כבוי דמה בכך שעושה ע"ד אביו הא לא גרע ממאכילו בידים דמותר באיסור דרבנן אך אפשר לומר דהר"ן שכ' ליישב הא דקשי' על התו' מהא דכשותא לשיטת התו' קאמ' ולי' לא ס"ל וכמו שסיים שם בפרק תולין דהגאונים כתבו דלא מברכינן אכסא כו' ע"ש אבל מ"מ נראה שהר"ן סובר כהרשב"א שבר"פ מי שהחשיך כ' אהא דאמרינן לקטן יהיב לי' ומסתברא דה"מ דיהיב לי' כשהוא מהלך כו' דהוי דרבנן וכתב הרשב"א דמכאן ראי' דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים ואע"ג דכל היכא דעביד לי' מחמת גדול אפי' בדרבנן אסור משום דלמא אתי למסרך דהא כבוי דליקה דרבנן הוא לר"ש כו' שאני הכא דאיכא למגזר אי לא שרית לי' אתי למעבד איסור דאוריי' כו' ע"ש והן הן דברי הרשב"א ג"כ בחידושיו שם ועיין בר"ן מסכת יומא ר"פ יוה"כ שכתב ג"כ דאפי' הגיע לחינוך ספינן לי' בידים איסורא דרבנן כל שהוא לצרכו של תינוק דלית בי' משום אתי למסרך ע"ש ולפי"ז לפי מה דקי"ל בא"ח סי' תקנ"ט דמברכין במילה בט"ב על הכוס ומטעימו לתינוק והיינו מטעם דלא קביע בכל שתא לא חיישינן דאתי למסרך עי"כ לומר דגם איסורא דרבנן ספינן לינוקא בכה"ג אף שעושין לצרכינו וההיא דכבוי צ"ל דאתי אליבא דר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב או בצריך לפחמין וכמ"ש התוס' שם דאל"כ בלא"ה קשיא להו בס"ד דש"ס דאין עושה ע"ד אביו מה בכך דאוכל נבלות מצוון להפרישו הא בדרבנן לכ"ע אין מצוון להפרישו ע"ש. וא"כ בדבר דלא קביע בכל שתא והוא דרבנן שפיר מאכילין אפי' בידים וצ"ע על הש"ע דבסי' שמ"ג כתב כדברי הרמב"ם דלהאכילו בידים אסור אפי' בדבר שאיסורו מד"ס משמע דאף בלא קביע אסור וא"כ איך כתב בסי' תקנ"ט כדעת התוס' והטור שם. ואפשר דס"ל לחלק דכל היכא שהוא אסור מצד עצמו מדרבנן דומי' דנבלה אז יש לאסור לגמרי כדעת הרמב"ם אבל אם המאכל מצד עצמו מותר רק שהוא בזמן האסור כגון ההוא דכוס בט"ב בזה הדבר תלוי אי קבוע בכל שתא ועיין במ"א סי' רס"ט שכתב ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ונראה שר"ל דבזה גם הרמב"ם מודה דספינן לי' בידים דאילו להרשב"א משמע דבכל גווני ספינן לי' אפי' באכילת איסור כמבואר מדבריו ביבמות שהביא מהא דעירובין דאין מערבין בטבל טבול מדרבנן ע"ש: ועכ"פ למדנו מכל זה שלדעת הרשב"א מותר להאכילו בידים איסור דרבנן ואע"פ שבתשובה כתב שאומר להלכה ולא למעשה כתב המ"א סי' שמ"ג שהר"ן תפס דבריו אף למעשה ואף שאין לסמוך ע"ז לבד כמ"ש הריב"ש בתשובה סי' למי שסמך על דברי הרשב"א בזה שהי' ראוי להעלים ההיתר ולא לגלותו מ"מ הרי כבר פשט המנהג להטעים כוס של קידוש בבה"כ לתינוקת וע"כ או דנהגינן כהרשב"א או הטעם כמ"ש הב"י שם סי' רס"ט וע"כ הטעם כמ"ש הב"י שם דכיון דיש מתירין אפי' לגדולים אע"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרין מ"מ לא חשיב איסור כולי האי שיאסר להשקותו לקטנים א"נ כיון דאי לא שתי קטנים הוי ברכה לבטלה שרינן איסור שתי' לקטנים שלא במקום סעודה שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ"ל: והמ"א העתיק בקצרה לפי שא"א בע"א וכן בסי' תקנ"ט קי"ל דמותר להטעים לתינוקת ועיין בשו"ת מהר"א בן חיים סי' קי"א ובמשנה למלך סוף הל' מ"א ולקצר אני צריך ולא באתי רק ללמוד מענינו דבנ"ד אפי' תימא דיש חשש איסור דרבנן בגרם מחיקה זו לדעת קצת פוסקים מ"מ כיון דעכ"פ לדעת הרבה פוסקים אף לגדולים שרי לגרום מחיקה זו וגם מיקרי קצת א"א בענין אחר ואתי למסרך לא שייך כאן כמש"ל מוטב לעשות גרם מחיקה זו ע"י קטן ומכ"ש אם לא הגיע לחינוך דודאי שרי ובפרט לפי מה שאמר לי הסופר שיש ספק ביו"ד זו אם צורתה קיימת לפי שבמקצוע ימין שלה קפצה הדיו וא"א להבחין הטיב אם נשאר עדיין קצת צבע הדיו קיים או אין שם רק רושם אדמימות א"כ פשיטא שיש להקל לעשות כמ"ש וכל טצדקי דאפשר למעבד שלא לגנוז היריעה שלימה שיש בה כמה שמות שנכתבו בכשרות עבדינן ועיין במרדכי סוף הקומץ ודוקא דיו שנטפה כו' דהא כבר נתקדש השם כשנטפה עליו הדיו ומצוה הוא לתקנו כו' וכ"ש כאן שהמכתב מכתב מהודר מעשה ידי אומן מופלא וא"א למצוא כזה נראין שאין לפקפק להתיר ע"פ הדרך אשר כתבתי זה הנלענ"ד: זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה סב זאת אשר השבתי שנית להרב הנ"ל אודות הס"ת הנ"ל. הנה כבר הארכתי לברר היתר התיקון למחוק היו"ד כדי לתקן. ובכדי לצאת מכל ספק כתבתי לעשות מחיקה זו בגרמא בלבד וע"י קטן. ומכ"ת גמגם באיזה דברים. ועתה באתי לערוך מערכה שני' ולברר כי דברי כנים ואמתים בעזה"י ובאפס הפנאי לא אאריך בענין הנוגע לפלפל רק במה שנוגע לעיקר הדין ובמה דסיים אפתח: הנה מ"ש מעכ"ת לפקפק על היתר דגרמא ע"י קטן כיון דקי"ל בכל התורה אמירה לנכרי שבות וע"י קטן נמי יש לאסור כמו ע"י עכו"ם ואפי' שבות דשבות יש לאסור ונפלאתי שהרי יסוד דברי בנוים על דברי הרשב"א שהתיר להדיא אפי' להאכיל בידים לקטן איסור דרבנן ואצ"ל אמירה לקטן באיסור דרבנן ומ"ש מכ"ת לחלק בין מידי דאכילה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הדבר תמוה שהרי הרשב"א יהיב טעמא למלתי' דכיון דלמ"ד בשל תורה מצווים להפרישו בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר אפי' לומר לו לאכול כו' ע"ש וממילא משמע דאין חילוק בין מידי דאכילה או לא דהא בכל איסורין אף שאינו מידי דאכילה מיירי התם בש"ס דיבמות דעלה קאי הרשב"א התם וקאמר דנחתינן בי' דרגא למספי לי' בידים איסור דרבנן ואם הי' הרשב"א סובר דבמידי דאכילה אכתי אסור משום שבו' פשיט דכל כי האי ה"ל לפרושי אך באמת א"צ ללמוד זה מכלל דבפירוש אתמר בדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות שם וז"ל ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת רב משרשיא יהב פרוטה כו' ומאי קושי' כיון דגדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרינן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטנים ואע"ג דאסיקנ' התם דאסור משום דאתי למסרך ל"ש האי טעמא אלא בדבר שאינו לצורך התינוק כו' ולצרכו לא חיישינן לסרוכי אבל לצורך עצמינו כההיא דכשותא א"נ