בית אפרים יורה דעה קפב

ולשנויה עלה משום דמצותו בכך ובמנחות דף מ"ה אמרינן דאיצטרך למימר נבילה וטרפה לא יאכלו הכהנים דסד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו וכתבו התוס' אע"ג דלעיל פרכינן שכך מצותו בכך וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא מ"מ אתי לאוריי לן דלא נטעי למילף מיניה עכ"ל ור"ל דודאי השתא דגלי לן קרא דאע"ג דמליקה שריא מ"מ נבילה וטרפה אסורה להו שפיר ידעינן דטעמא משום דמצותו בכך ולכן גם בכלאים אמרינן הכי דאע"ג דבגדי כהונה אשתרי להו דמצותו בכך שאר כלאים לא אשתרי משא"כ אי לא גלי לן קרא גבי נבלה וטרפה באמת הוה אמרינן דלאו משום מצותו הוא רק דקל הוא שהקילה תורה בנבלה וכלאים לגבי כהנים: איברא שלענ"ד נראה לישב קושיות התוספות בפשיטות דהא ודאי הא דאמרינן שם במנחות דף ג' שכן מצותה בכך פירושו שדרך המצוה היא דוקא בכך ולא באופן אחר דאם היה מותר בין בשחיטה ובין במליקה שפיר הוה ילפינן מיניה דמליקה אשתרי לגבוה משא"כ השתא דחזינן דדוקא מליקה הותרה ולא שחיטה א"כ אין לתלות ההיתר לומר דמליקה אשתרי בדרך היתר לבד דא"כ למה נאסרה השחיטה דכלפי ליא אלא ע"כ שאין זה מטעם שהותר בכך אלא משום שכן דרך עבודתה ומצותה וא"כ אין ללמוד משם היתר למקום אחר: ולפי"ז לק"מ דלעיל בדף ה' דבעי למילף טרפה בק"ו מבעל מום שאסור להדיוט ומותר לגבוה וקאמר עלה מליקה תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה שפיר קאמר מה למליקה שדרך מצותה בכך דהא אם שוחט עוף הוא אסורה לגבוה וא"כ ע"כ לאו מטעם שהותרה מליקה אתינן עלה שהרי השחיטה נאסרה בזה משא"כ כאן דלא מיירי לענין העבודה רק לענין אכילת כהנים שהם מותרים לאכול ממליקה שפיר היינו יכולים לטעות דנבלה וטרפה נמי אשתרי דהא שהתירה התורה לכהנים לאכול המליקה אין הטעם שכך הוא המצוה שיאכלו המליקה דמה"ת נאמר כן אלא הטעם משום דכהנים מותרים בנבלה דליכא למפרך שכן מצותו בכך שהרי אין מותרים לאכול רק מליקה ולא שחיטה דמאן לימא לן שלא היו מותרים לאכול בשחיטה ג"כ אילו היה עבודתה דרך שחיטה רק לפי שדרך עבודתה ומצותה למלוק לכך הן אוכלין במליקה דוקא וא"כ אף שיש מקום לומר שמה שאוכלין מליקה היינו משום שמצותה ג"כ בכך שמשלחן גבוה קא זכו מ"מ ליכא הוכחה לזה וע"כ לא פרכינן הכי אלא היכא שיש הוכחה שלא הותרה רק בכך דוקא ובמותר להדיא נאסרו ע"כ שכן דרך המצוה בכך ולכך א"ש דבכלאי' הכהנים אסורים בלא קרא דליכא למימר הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לגבי בגדי כהונה דשם איכא הוכחה דטעם ההיתר משום שמצותו בכך ואין זה מטעם היתר כלאים לכהני' דהא חזינן דמן המותר להדיוט אסור ובעי כלאים דוקא ואם האבנט של בוץ אסור וכן הא מאי דפריך התם מה למנחת העומר שכן מצותו בכך פירושו כך כמבואר ברש"י שם והוא נכון מאוד לענ"ד: ועכ"פ נראה בההיא דמחיקת שם גבי סוטה ליכא למילף מיניה דעשה שצותה תורה גבי סוטה דוחה ל"ת דלא תעשון משום דמצותה בכך שהרי אם אינו מוחק השם המגילה פסולה. אמנם אחר העיון ז"א דא"כ גבי מצורע דכתיב וגלח כל שערו את ראשו כו' וילפינן מיניה התם דעשה דוחה ל"ת נמי נימא דהתם מצותו בכך שהרי אם אין מגלח לא יצא וראיתי שהתוספות שם ביבמות דף ג' ד"ה ל"ת שיש בה כרת כו' הרגישו בזה וכתבו לחלק בין אשת אח דמצותו בכך דאל"כ בטלה מצות יבום אבל בכלאים בציצית שפיר ילפינן בעלמא דאי לא מקיימת בפשתן מקיימא בצמר, ואפ"ה דחי וכן וגלח כל שערו דמצורע מקיום בשער דהיתר דכל שערו קרינן ביה כמו כל מלאכה דשבת כו' א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו וכן כל הני דמייתי מיקיימו בדוכתי אחריתי עכ"ל ולפי"ז שפיר הוה מתקיים ומחה אל המים חוץ מתיבת השם הקדוש (אמנם באמת סברת התוס' בזה צ"ע דמה בכך שמגלח שער דהיתר כיון שתגלחת הראש מעכבת הרי מיקרי דמצותו בכך דאל"כ בטלה מצות גילוח וה"נ דכוותיה לענין מחיקה דכיון דמצרכינן למוחקה כולה עם תיבת השם ע"כ דהכי משמעותיה דקרא ובלא זה לא קרינו ביה ומחה כו' א"כ גם זה הוי כמצותו בכך) או אם נמחק השם שבמגילה מעצמו שוב יכול למחוק השאר וכעין שכתבו התוס' בנמרטו שער ראשו כו' וא"כ הדק"ל דלמה לא קאמר הש"ס דילפינן דעשה דחי ל"ת ממה שהתירה התורה למחוק השם גבי סוטה וא"ל דשאני התם דמעיקרא הוא נכתבת ע"ד למוחקה וכמ"ש לקמן סברא כזו בשם הירושלמי ז"א דאדרבה הא הוי בזוי טפי שכותבין מגילה מעיקרא עם השם כדי למוחקו ואפ"ה עשה זו דומחה דוחה הל"ת אלא ע"כ כמ"ש דעיקר איסור דמחיקת השם אינו אלא אם הוא דרך השחתה דוגמא מה שהצריכה התורה לעשות לע"ז וכל שאין כוונתו ע"ד זה אין כאן איסור לאו כלל וא"כ א"ש דליכא למשמע מהא דעשה דוחה ל"ת דבאמת לאו מהאי טעמא אתינן עלה אלא כיון שצותה תורה למחוק השם והוא עושה כן לקיים מימרא דרחמנא אזלא ליה איסור לאו שבו לגמרי שהרי אינו עושה דרך השחתה שהוא ח"ו להמרות עיני כבודו אלא אדרבה שליחותי' דרחמנא קעביד ואין עליו עון אשר חטא כלל משא"כ בעלמא שפיר איכא איסור לאו רק דאתי עשה ודחי ליה והיינו דמייתי מציצית וכלאים וכל הני: ומצאתי בשו"ת אא"ז רמ"א סימן ק' אות יו"ד שם שכתב בפירוש תשובת רב האי הביאה המרדכי בשבועות ואי קשיא גבי סוטה דכתיב וכתב ומחה אמרה תורה כו' הא לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי איסורא ופירש הרמ"א שר"ל שאין זה בכלל מחיקת השם שאנו לומדים מואבדתם דדוקא דרך מחיקה ואבידה אבל לצורך תיקון שרי כמו דאיתא בהלכות ס"ת ותפילין אם נפל דיו כו' ע"ש ושמחתי שת"ל כוונתי לדעתו: איברא שמ"ש בשם התוספות שכתבו דגבי כלאים בציצית לא מיקרי מצותו בכך דשפיר מתקיימת בצמר הדברים סותרים למ"ש במנחות דף ד"ה מה כלאים שכן מצותו בכך ואע"ג דאפשר לקיים בטלית של צמר מ"מ בסדין פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך עכ"ל אמנם רש"י שם פי' הא דקאמר מה לכלאים שכן מצותו בכך אכלאי' דבגדי כהונה קאי אבל התוספות רצו לתקן דלא תיקשי לפי מה דקאמר התם דציצית לא מיקרי צורך הדיוט דמצוה הוא ולענ"ד דברי הש"ס הם מתפרשין באופן אחר ודוקא לענין הותר מכללו אצל הדיוט קאמר דז"א וכבר קדמוני בשו"ת שאגת ארי' וגם אין כאן מקומו: ונלענ"ד עוד ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכו' כלי המקדש הקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שקרען דרך השחתה לוקה וכתב המ"ל שם בשם קרבן חגיגה דדוק' בשאר בגדי כהונה אינו לוקה אלא דרך השחתה אבל מעיל לוקה שלא בדרך השחתה ומטי בה ממ"ש רבינו פ"ז. מהל' מעה"ק ור"ל דשם כתב הרמב"ם מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא והרי הקורע אותה לוקה כיצד הוא עושה מכניסו כו' וכתב המ"ל שם בשם הקרבן חגיגה דדוקא במעיל הוצרכו לתיקון זה משא"כ בשאר בגדי כהונה יכול לקורעם שלא כדרך השחתה עכ"ל הרי מבואר דלפי שקורע לצורך כיבוס ואינו דרך השחתה שפיר דמי לקורעו ועיין בכ"מ שם שזה נלמד מהא דהנותץ אבן מעל המזבח ופשיטא דחד דינא אית להו איברא דהמ"ל בהלכות כלי המקדש כתב על דברי בעל ק"ח ולדידי ליתנייהו להני מילי עכ"ל וסתם הדברים ולא פירש מאיזה טעם ובהלכות מעה"ק הביא דברי הק"ח בסתם ולא אמר עלה ולא מידי ולכאורה נראה דס"ל דבגדי כהונה ממעיל ילפינן להו דאזהרה דלא יקרע לאו דוקא במעיל אלא ה"ה לכל בגדי כהונה וא"כ גם במעיל דוקא דרך השחתה בעינן אבל לענ"ד צ"ע דמה"ת ללמוד כל הבגדי כהונה ממעיל וגם במעיל גופא ליתיה רק הקורע פי המעיל וכן הרמב"ם במנין המצות ל"ת פ"ח כתב הזהירנו מקרוע פי מעיל כה"ג אבל יהי' ארוג כמו שהוגבל כו' וכן בהלכות