בית אפרים יורה דעה קפא

עד שעי"ז תמונת דל"ת עליו וכל שחוזר וחוקקו הוי כאלו לא כתב שם מתחלה רק רי"ש בלבד משא"כ בנתערבו האותיות למעלה שטרם שנעשה אות נתחבר באות הסמוך לו ונתקלקלה צורתו ולא שייך לומר בזה דהוה כנפל טפת דיו שהרי נגיעה זו הוא מצורך האות מצורות האות עצמו כגון שכתב ארצנו ונתחבר הוא"ו להנו"ן כזה מ שגוף הוא"ו נתחבר אל האות הנו"ן ואין כאן נקודה יתירה כלל ולכן אם יתקן ע"י שיגרוד שם הו"ל חק תוכות משא"כ הנקודה של הדל"ת שהיא יתירה ואין בה שייכות לאות רי"ש כנפל טפת דיו דמי כיון שסופה להנטל הוה כאילו לא נכתב שאין עליו כוונה לשם אות כלל וכן נלענ"ד דהיכא שנתערבו האותיות יחד למעלה אבל לא גוף האותיות רק ע"י שריטה ההולך מאות זה לאות שאצלו שפיר דמי לגרוד השריטה ההוא כיון שאין לו שייכות על האות ודינו כטיפת דיו שנפל בין האותיות שחוזר להכשרו ע"י שגורד אותו משם משא"כ כשהנגיעה הוא שגוף האותיות הם נוגעים זה בזה אז ע"י הגרידה הוה חק תוכות כנלענ"ד ליישב שלא יסתרו דברי הרשב"א בזה ולפי שאין הדברים נוגעים לענינינו קצרתי בזה: ונקוט מיהא בידך שהרשב"א סובר באות גמור שנפלה עליו טיפת דיו מסלקו משם ומכשירו ואין זה חק תוכות ומדבריו משמע דאף אם הדיו מהאות לח עדיין הדין כן והלבוש מכריע לחלק בין דיו לח לאם הדיו יבש ועכ"פ בנ"ד שהאות הי' יבש זה ימים כביר אין הדיו שנפל' עליו עתה פסלו ואסור למחוק אותו לפי דברי הפוסקים הללו אלא דלפ"ז צ"ע דא"כ נפל הך דינא דמ"ס דבנפל דיו מותר למחוק ולתקן בבירא כיון שע"י נפילת הדיו לא נתבטלה קדושתו כלל ואות הוא לעולם וגם לדברי הלבוש התינח אם האות לחה משא"כ אם נתיבש האות דס"ל להלבוש דאין זה קלקול באות כלל רק בכסוי בלבד ואיך יהי' מותר למוחקו: ולכאורה אפשר לומר דהך דינא דמותר למחוק אין הכוונ' שימחוק מגוף האות של השם רק הכוונה שימחוק את הדיו שנפל' לבד וישאר כמו שהי' דלא תימא כיון שנפלה שם הדיו הוי נטפל לשם ואין למוחקו משם קמ"ל דמותר למחוק כדי שיתקן האות אבל מגוף האות הכתוב מכבר אין לו למחוק ממנו כלל ולפ"ז תימא על הרב המורה שלפי מה שבא לחוש לדעת הסמ"ק ודעימי' דנפילת דיו אחר שנגמר האות כתיקנו לא מבטל לי' ובקדושתיה קאי א"כ מעיקר' מאי קסבר שהתיר למחוק האות והלא לדעת הפוסקים הללו אין היתר בזה: ואמנם נראה דודאי טב הורה דודאי אין סברא לומר שדין המוזכר בפוסקים למחות כשנפלה דיו קאי רק על הדיו לחוד דלמה לא ניחוש שא"א לצמצם וימחוק ג"כ מן האות ויבטל קדושתו ואף אם מוחק בעוד הדיו לח מ"מ קשה להסירה משם באופן שישאר האות בשלימות וגם לשון הפוסקים משמע דכל שנתקלקל ע"י הדיו מותר למחוק גם גוף האות וע"כ דמפרשי הכי דברי המ"ס ולדברי הפוסקים הנ"ל צ"ל דהיינו דוקא בנפל טרם שנגמר האות וז"א דמדבריהם גופייהו משמע דאף אם נפל אחר שנגמר האות מ"מ מותר למחוק האות רק דס"ל דאפי' אם אינו חוקק רק הדיו משם לא מיקרי חק תוכות אבל מ"מ אם א"א לתקן האות רק ע"י מחיקה לגמרי שפיר דמי והך מלתא טעמא בעי לדידהו דס"ל דאין נפילת הדיו מבטל האות כלל ולכן נלענ"ד דבאמת בגוונא דנפל דיו איכא תרי טעמי להתיר המחיקה חדא כיון שנפילה זו גרם לה שאין שם אות עליו שוב לאו בקדושתיה קאי ומותר למוחקו ועוד י"ל דע"כ לא אסרה תורה אלא כשמוחק ע"מ לקלקל השם אבל אם המחיקה על מנת לתקן שקילקולו זהו תיקונו אם כן מעיקרא אין שם מוחק עליו כלל וזה מבואר בלשון מסכת סופרים פרק וא"ו המוחק אות אחת מהשם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטפה על הכתב מותר למוחקה שלא היה כוונתו אלא לתקן עכ"ל הרי מבואר דלאו מטעם שהאות כבר נפסל אתי עלה רק מטעם שאין זה מחיקה כיון שאין הכוונה רק לתקן וכ"כ להדיא במרדכי פ' הקומץ וז"ל ואומר ר"י שאם הדביק אות של שם שיכול אפי' למחוק דאזהר' למוחק השם מלא תעשון כן הא תיקון הוא ושרי וראיה ממ"ס המוחק אות אחת כו' ה"נ כוונתו לתקן ושרי עכ"ל הרי מבואר דמטעם כוונתו לתקן אתי עלה וא"כ א"ש גם לשיטת הסמ"ק ודעימיה דמחיקה זו שריא אעפ"י שעל ידי זה ימחוק גם מהאות והאות לא נתבטלה צורתו מ"מ כיון שפניו מכוסות וא"א להאיר פניה כי אם בדרך זה אין כאן איסור מחיקה שהכוונה כדי לתקן וכן מבואר בשו"ת תשב"ץ סימן ב' וז"ל מיהו אפילו שם הכתוב בס"ת אין איסור אלא כשמתכוין למחוק ולאבד אבל כשמתכוין לתקן מותר וכ"כ בה"ג שאם נפלה טפת דיו כו' ועוד יש להביא ראיה מענין נתיצת המזבח שהוא בלאו וה"ה לסתירת אבן אחד מן ההיכל או מן העזרה ומצינו שמותר לסתור אבנים בהם כדי לתקן ואפילו לסתור ההיכל כולו כדאשכחן לבבא בן בוטא כו' וה"ה נמי למחיקת השם שאם הוא מתכוין לתקן שהוא מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל מחד לאו נפקי מלא תעשון כו' עכ"ל והטעם פשוט דהא התורה לא אסרה רק באופן שבא הצווי לעשות כן לע"א כמ"ש מזבחותם תתוצון ועל זה באה האזהרה לא תעשון כן לה' אלקיכם ופשיט' דנתיצה דע"א הוא דרך השחתה דוקא ואם סותר ע"מ לבנות הך סתיר' בנין מקרי וחייב עליו משום שבת דלא מיקרא מקלקל כיון שעושה ע"מ לבנות וכתב הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות שבת הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור וכיון דבע"א החיוב לעשות דרך השחתה דוקא כדאמרינן שוחק וזורה לרוח כו' ממילא דבכה"ג הוא דאסרה תורה לעשות כן בדברים שהם קדשי שמים וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' יסודי התורה הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או מן העזרה לוקה שנאמר כו' וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן כו' ולענ"ד שכן דעת התוספות גם כן דהך דהשורף עצי הקדש הוא דרך השחתה דוקא שהרי התוספות בפסחים דף כ"ח ד"ה אין פודין הקשו דאכתי נמעול דלכשישרוף ויעשה אפר יכול לפדותו כו' ולכאורה מאי קושיא דהא גם הגזבר לא מצי שריף ליה שהרי יתחייב עליו משום שורף עצי הקדש כדאיתא במכות דף כ"ב אלא ע"כ דכל דלאו דרך השחתה שרי וכיון דהתם קאי למ"ד אין פודין וכמות שהוא עכשיו לא שוי מידי הך שריפה לאו דרך השחתה הוא ושפיר מצי שריף ליה כדי לעשותו דמים ע"י פדיון ומה שהקשה הפ"י שם דהא חמץ מהנקברין למאי דקי"ל כחכמים לק"מ דדוקא בהדיוט שחמצו אסור עליו אז אפרו גם כן אסור לאחר זמן משא"כ בחמץ של הקדש שפיר ההקדש יכול לשורפו וההדיוט נהנה ממנו דהוה כחרכו כו' וכן נלענ"ד בעכו"ם ששרף את חמצו רשאי ישראל להנות מאפרו אך בלא"ה דבריו תמוהים דהתם קאי אליבא דריה"ג דס"ל דאפילו גוף החמץ מותר בהנאה אלא שאין פודין כו' וא"כ שפיר מקשו התוספות דמצי להנות מאפרו ועכ"פ מבואר מזה דכל דלאו דרך השחתה ע"ז לא נאמר לא תעשון: ולעד"נ עוד ראיה מהא דקי"ל גבי סוטה שמוחקין את השם כדאמרי' שם שנכתב בקדושה ימחה על המים ומייתי לה בתשב"ץ התם וכתב דהותרה מחיקת השם מגזרת הכתוב דכתיב ומחה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו כו' ואין ללמוד מכאן היתר לדברים אחרים דגזה"כ הוא ולכאורה קשה דא"כ בריש יבמות דמפלפל הש"ס מנ"ל דאתי עשה ודחה ל"ת נילף מהכא דדחי וכיוצא בזה הקשו בתוספות שם כמה קושיות ע"ש ולכאורה היה אפשר לומר דמהא ליכא למשמע מיניה וכמ"ש התוספות ביבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז נפקא דמבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך דבע"א א"א לקיים מצותו כמש"ל דלא ילפינן מאשת אח ובאמת צ"ע דלמה נקטי התוספות בגדי כהונה דהו"ל למימר דנילף ממליקה דשרי לכהנים (למאי דלא סלקא אדעתייהו דצורך עבודה שאני)