בית אפרים יורה דעה קעט

שנדון כאשה וממילא פסול לכל הדברים שצריכים איש ולזה כתבו דהג"ש להחמיר כו' משום דלולי הג"ש מפשטא דקרא הוה אמרינן דעבד פטור מכל המצות שבתורה כמו עכו"ם דהתורה לישראל נאמרה ומ"מ מידי דממעטינן מאיש גם הוא בכלל איש ואתי הג"ש לחייב העבד במצות שהם חובה על האשה ולענין מצות שאין האשה חייבת הוא פטור ממיל' דמה"ת לחייבו דאי מאשה ילפית דיו כאשה ולענין מה שנקרא איש ג"כ כדקאי קאי דמנין לנו לתת עליו שם אשה שהרי בלא הג"ש שהיינו אומרים שהוא פטור מכל המצות הי' שם איש עליו ובשביל שלמדנו מג"ש לתת עליו עול מצות שאשה חייבת בהם לא פקע שם איש מיני' והנך רבוותא שהקשו על התוס' אגב שיטפייהו רהיט להו וסברי דמ"ש התוס' היינו להחמיר על העבד ר"ל להחמיר אבל לא להקל ולכך קשיא להו מהא דחגיגה וליתא דודאי כוונת התוס' דהג"ש אתי להטיל עליו עול מצות שלא הי' מחויב בהם לולי הג"ש אבל לא לגרעו מאיש דודאי איש מקרי ולא גרע מעכו"ם דמיקרי איש ומ"ש להחמיר על העבד היינו כמו דאסברה הגאון נ"ב ז"ל דחומר' דחויב מצות גמרינן מיני' ולא קולא דפטור מצות שזה א"צ ללמוד מאשה דממילא פטור בלא הג"ש שאם הי' מחויב מצד הסברא רק שהיינו פוטרין אותו מחמת הג"ש היינו צריכים לפסול אותו גם לדברים שהאשה פסולה אבל באמת ז"א שהפטור ממיל' מחמת שאינו ישראל רק החיוב של מצות שהאשה חייבת הוא מג"ש ובשביל זה לא ילבש גבר שמלת אשה לענין הכשר ופסול למעטו מכלל איש וההוא דחגיגה א"ש כפשטא דהתם לענין מידי דמצוה פשיט' שכל מצוה שאשה פטורה בין מה שהוא מחמת מ"ע שהז"ג או מה שנתמעטה מדכתיב איש או זכר גם העבד פטור שהרי אין חיוב כלל על העבד מצד הסברא ואי אפשר לנו לחייבו יותר ממה שנתחייבת האשה מחמת הג"ש אבל מה שהיא פטורה יהי' מאיזה טעם שיהי' גם העבד פטור ומה שאמרו בחגיגה מכדי כל מצוה כו' דגמר לה לה מאשה פשיטא שאין הכוונה לומר דמג"ש ילפינן הפטור רק עיקר הכוונה לומר כיון דעיקר חיוב' דעבד משם גמרינן ממילא דמה שאין האשה חייבת גם העבד פטור ובכלל דברי הגאון ז"ל דברי אלא שהרחבתי הביאור יותר והוא אמת נכון בכוונת התוס' ז"ל: שוב מצאתי בתוס' זבחים דף ק"ג שהקשו הא דמצריך תרי קראי גבי עדות לנשים ועבדים וי"ל דגבי מצות הוא דילפי מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכא דגלי גלי עכ"ל ושמחתי בראותי כי כוונתי ת"ל בהשקפה ראשונה שכוונת התוס' לחלק בין מצות התורה לענין זה ילפינן לה אבל לא לענין עדות אלא שסוף דבריהם מ"ש שאין תלוי בנאמנות צ"ע בכוונתם ונראה שדעתם דודאי אי הוה דרשינן טעמא דקרא לפסול נשים לעדות משום שאיש נאמן בעדותו שלא יעיד שקר ולא אשה הי' מקום לומר שע"י הג"ש מתמעט גם עבד דגם עבדים פסולים מהאי טעמא דלית הימנותא בעבדי אבל באמת לא בתורת טעמא אתינן עלה דהא אפי' משה ואהרן כו' רק בתורת גזרת הכתוב וא"כ הכי קאמרינן שגזרה תורה שלא יעיד אלא מי ששמו איש ולא מי שאין שמו איש וא"כ הרי עבד נמי שמו איש וכשר ולא שייך בזה לפסול מחמת לה לה שאין הג"ש ע"מ שעבד יקרא אשה רק לחייבו במצות כאשה ומ"מ מצות שהאשה פטורה אף שנתמעטה מחמת מלת איש או זכר אין לחייב העבד בהם בשביל שקרוי איש כיון שאין מקום לחייב העבד כלל במצות רק משום דיליף לה מאשה דיו כאשה, וכל שהאשה פטורה גם הוא פטור כדברי הגאון ז"ל כפתור ופרח: ומצאתי בספר טורי אבן בחגיגה שם שהקשה דהא לה לה בשפחה כתיב ודלמא עבד חייב בכל המצות כשאר זכרי' כו' וי"ל דודאי אי לא רבי רחמנא לחייב עבד ושפחה במצות מסתמא הוי פטורין דמה"ת לחיובינהו הא לאו בכלל ישראל נינהו אלא מג"ש לה נ"ל לחייבן במצות ויש מקום עיון בדבריו ז"ל וכעת אין הזמן מוכשר ומ"ש נכון לענ"ד דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות ספר תורה שאלה סא שאלה ס"ת שנפל דיו על אות יו"ד משם הקדוש ב ד' אותיות ולא הי' ניכר כלל אות היו"ד והובא הדבר לפני המורה הוא כבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי מו' נפתלי הירץ נ"י וצוה ומחקו את אות היו"ד בכדי לתקן כמבואר בי"ד סי' רע"ז והסופר כשהתחיל להעביר הדיו מאות היו"ד נתקלף הדיו משם ונתגלה האות ונקרא לכל יו"ד ועתה נסתפק הרב הנ"ל כדת מה לעשות שלהניחו כך הוה חק תוכות כאשר כתב בא"ח סי' ל"ב ובאה"ע סי' קכ"ה ואם למחוק אות היו"ד ולכתוב אחרת יש לחוש לדעת הכל בו וסמ"ק שהביא הב"י דאחר שנגמר האות אם נפל דיו אין לחוש וכיון שלדעתם כשר הוא ה"ז מוחק השם וגם דלדעת הר"י אכסנדרני שהביא בב"י סי' רע"ו בכרעא דה"א שנוגע קצת כיון שהעולם קורין אותו ה"א אף שנפסל נראה כמוחק השם וא"כ אף היכא שנפסל מחמת חק תוכות דמי למוחק השם ועדיף מנגיעת הה"א דכאן אין שינוי כלל והס"ת הוא מעשה ידי אומן מפואר מאד וספרא דיוקנא כתבי' ואם יוחלק היריעה יוכתב אחרת במקומ' לא ימצא סופר שיכתב כתב מיושר ומהודר כזה ומנוי הספר הוא שיהי' הכל בכתיבה א' שוה ולזאת בעל הספר נפשו בשאלתו להמציא תקנה להכשיר הספר כמות שהוא ולא יוחלף ולא ימיר תמורתו קודש ביריעה אחרת כלל עכ"ד הרב הנ"ל וביקש ממני לעיין בדבר ולחוות דעי בזה: תשובה דבר גדול דבר בזה הרב הה"ג הנ"ל והדבר צריך לפנים דודאי מי שלנו ירום ראש להקל נגד דעת הסמ"ק והכלבו וכן מבואר לענ"ד מדברי הרשב"א בחידושיו לשבת דף ק"ד שכתב וז"ל מהא דאמרינן הב"ע כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין מוכח דכה"ג לא מיקרי חק תוכות שאין זה אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש שאינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו עכ"ל הרי דבכה"ג דמעביר הדיו מעל האות פשיטא ליה דכשר: אמנם הר"ן שם במסכת שבת הביא דברי הרשב"א וכתב וז"ל ול"נ דאין מכאן ראי דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות דכל דהוי מלאכת מחשבת מחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ. לכתוב חייב אבל מידי דבעינן כתובה בכה"ג אין לנו עכ"ל ומ"מ משמע דלא פליג אמ"ש הרשב"א בפשיטות להכשיר בדיו שנפל ע"ג אות דכשר רק על מ"ש בנטל לגגו של חי"ת או לגגו של דל"ת דהתם האות נכתב מתחלה בפסול ובא להכשירה ע"י חקיקה זו משא"כ אם האות נכתב בהכשר אין הדיו פוסלו וכמו אם נטף שעוה על אות מסלקו וחוזר להכשר וזהו דעת הלבוש שכתב שאין לפסול כ"א כשנפלה על הדיו בעודה לחה שנתערב הדיו יחד אבל אם לאחר שנתייבש היטב נפלה טיפת דיו ונטל הדיו מעל האות דכשר והב"ש בשם ר"מ השיא דברי הלבוש לכוונה אחרת ולא נהירא אלא הלבוש דעתו כדעת הפוסקים הנ"ל וכ"כ הב"ח שדברי הלבוש א"ש לדעת הסמ"ק אבל רבינו ברוך פסיל לי' והדין עמו בזה דודאי אין להקל נגד דעת ר"ב בעל סה"ת ודעימי' אבל מ"מ פשיטא שאין להקל לענין מחיקה כיון דלדעת גדולים אלו השם הזה בקדושתי' קאי: וראיתי בט"ז באה"ע שהביא דברי הלבוש וכתב ע"ז דבטור וש"ע משמע דאין תקנה לפסול ההוא שהיה בזמן שאינה ניכרת וההיכר שבא אחר הגלוי הוא חק תוכות ודמות ראי' נראה להביא מבור דחייבי' רחמנא ואם כסהו פטור כיון דכיסה נתבטל הבור כאילו לא היה ה"נ נתבטל הכתב אות שהי' קודם הכסוי כו' ע"ש ודבריו צ"ע דא"כ גם אם נטף. שעוה וסילקה נימא דהוה חק תוכות וז"א כמ"ש המ"א בסי'