בית אפרים יורה דעה קעח

דלעולם כו' אף לזכות וכדאמרי' האי עשה כו' עשה דכבוד תורה עדיפא עיין בתוס' בשבועות דף למ"ד ועוד י"ל דאין הב"ד יכולין לכפות כדי שיזכה שהרי יוכל לומר לאו כל כמינייכי לכופיני לעבור עשה דלעולם כו' דשמא בקרב ימים ישוב וניחם להודות האמת כי הוא עבדי וממילא אהי' מותר להנשא בלי עבירת העשה וע"כ לא אמרו דכופין כו' אלא בגוונא שא"א להתברר משא"כ היכי שיוכל להתברר ודעת לנבון נקל. ולכך ביבמות שהוא ע"י תערובות וא"א להתברר אפשר לומר דהו"ל זכות שניהם וכל שהוא זכות גם לעצמו אין עובר כיון שאין עושה לטובת העבד לפי מ"ש הפוסקי' בההיא דר"ג ששחרר עבדו ובמקום אחר הארכתי: ומה שהקשה על מ"ש שפשע שהי' לו להודות וגם למכור עצמו לו בע"ע לפי מ"ש הרמב"ם דמוכר עצמו אין רבו כו' כבר כתבתי דברי המ"ל דברצון העבד שרי וגם כי מה ענין פסק הרמב"ם להברייתא דהכא דהא פלוגתא דתנאי הוא וברייתא מצי אתי כמ"ד מוכר עצמו רבו מוסר כו' ומ"ש דאף שהוא משוחרר ע"י הודאה הא גר אינו קונה ע"ע הואיל ולא מקני לא קני כו' ז"א דהא להדיא אמרינן התם דשפיר נמסר לגר שאינו קונה ודינו כישראל שאינו עובד את הבן כו' וכן פסק הרמב"ם להדיא שנמכר לגר צדק ע"ש: ומ"ש על מ"ש לישב קושית הת"י דהא עכ"פ לא יוכלו לישא מחמת שאין לנו לכופם שישחררו זא"ז כו' ז"א דמ"מ כיון שאם רצו משחררין זא"ז שפיר הו"ל לאשמעינן דכופין האשה ועוד דאהני שחרור האשה כשיודה א' מהם שהוא עבד יהי' לו תיקון ע"י שימכור א"ע לחבירו אלא שז"א דדלמא סהדי דהאשה אומרי' אמת וא"כ שוב הוה משחרר ואינו נקנה בע"ע דמ"מ נכון כמ"ש דאע"פ שאין צריך להשמיענו שאם רצו משחררין מ"מ הו"ל למתני שאם שחררו כופין גם האשה לשחרר אותם: ומ"ש ליישב קושיית הרשב"א דיכול כ"א ליקח. שפחה ולשחרר אותה כו' ז"א דהא עיקר הקושיא אמאי לא תני תנא תקנתא שיכול לקיים פ"ו אף שיצטרך לעבור בעשה דלעולם כו' וא"כ מה בכך שיש תקנה שישחרר שפחה ס"ס תקנתא ע"י כפי' הוא או שיכופו אותו ליקח שפחה לשחרר או שישחררו זא"ז שהיא תקנה קלה יותר: ועוד דמ"מ קשה מאי פריך בהא דיבמות אי בעי אין כו' דהא יש תקנה בכה"ג ואע"ג דכהן אסור בגיורית מ"מ מנ"ל להגי' במשנה בכדי נימא דאתי כר"ש דס"ל פחותה מבת ג' כשרה לכהונה אלא ע"כ כמ"ש דס"ס לאו ברצון תליא מלתא דהא אף בזה יצטרך לעבור בעשה זו: גם מ"ש דלכך לא מקשי התוס' ביבמות משום דהתם אינו עובר בעשה דבלא"ה אינו יכול להשתעבד כו' ז"א דא"כ גם בגיטין נמי לא מקשי התוס' מידי דנימא מחמת מצות שבת הפקיעו החכמים השעבוד מעל מי שחצי עבד וכמו דאמרינן שם דכופין היורשי' משום מצוה לקיים דברי המת הפקיעו השעבוד ותו ממילא ליכא איסורא וכיוצא בזה תמה בפ"י על התוספ' וכ"כ בטורי אבן בחגיגה ודוחק לומר דהתוס' ס"ל שאין להב"ד להפקיע כדי שיבא לידי שחרור דז"א דהא הב"ד לאו מידי עבדי במה שמפקיעין שעבוד הרב מצד הפקר ב"ד ותו ליכא איסורא וע"כ לומר דודאי מה דאמר רחמנא לעולם תעבודו אין פירושו רו שו שצריך לעבוד בו יומם ולילה רק ר"ל שלא יוציאי' מכלל עבד באופן שיהי' כבוש ת"י כשיצטרך לעבוד בו והלכך בשלמא בההיא דכופין את היורשין א"ש דהתם כיון דמצוה לקיים כו' ותו איכא איסורא עלי' דיורש לעבוד בו הלכך שפיר כופין לשחרר משא"כ בזה נהי דנימא שהחכמי' הפקיעו השעבוד מ"מ איסורא ליכא ואם ימצא טצדקי שיעבוד בו בע"כ של עבד לאו איסורא קעביד ואין כח ביד החכמי' רק להפקר שלא יהי' לו כח לכופו לעבוד בו עבודת עבד וא"כ אין רשאי ליתן לו ג"ש להפקיע מעליו תורת עבדי' לגמרי ולפ"ז לא מיבעיא בההוא דקדושין דשפיר איכא איסור עשה לפי דבריו שזה עבדו ואף שאין לו כח להשתעבד בו מחמת העדי' מ"מ אסור לשחררו בפועל דאם ימצא טצדקי לעבוד בו וכדומה שפיר עביד ומכ"ש שי"ל שזה יודה לו האמת שהוא עבד ויופסל עדיו אלא אפי' בההיא דיבמות דספיקא הוי מ"מ אסור לו מתורת עבדי' שהי' עלי' מתחלה מספק עכ"פ ויש לדין בזה עפ"י הרמב"ם דספיקא דאוריית' מדאוריית' לקולא ואין הפנאי כעת ובחידושי ביארתי בדרך אחר נכון ולא רציתי להאריך פה ומ"ש דההיא דקדושין הוי עדות אחרת משא"כ בזה דהוי בחקירות ודומה לא' אומר יין כו' הנה מדברי הר"ן מבואר דס"ל דגם בההיא דגירושין דינא הוא לומר דהוי כעדות אחת ובטלה ואפ"ה פסק הרמב"ם אף דמשמע דמיירי במכחישין. וע"כ דס"ל כיון שבשעה שהתחיל העדו' לא היה ע"ז אף שהוכחש אח"כ לא איכפת לן וה"נ דכוותי' כיון שבתחלת עדותו אומר פלוני נתקדשה לא הוכחש אע"פ שאח"כ כששואלין אותם למי נתקדשה מכחישין זא"ז אין זה כהכחשה בגוף העדות שבאו להחזיקה בא"א ובתשובה ביארתי בארוכה ופקפקתי בזה ממ"ש הרמב"ם במה הרגו בסייף דרישי' כו' ושם ביארתי כמה סוגיות בש"ס ודברי הרמב"ם וכשיהי' רו"מ עמי במחיצתו אראהו בישע אלקי' מה שנשאתי ונתתי באמונה וחכם מבין זאת כי האי לדרשא נאמרה לחדר התלמידי' ואעפ"כ אמרתי לתת להם מהלכים בין העומדי' דלא לימרי בדותא הוא כמוץ אשר תדפנו רוח ביום קדי' כ"ד עבד לעבדי ה' זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה ס בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק ח"מ סימן י"א תמה על ג' גדולי עולם ששגו בפשט דברי התו' בב"ק דף פ"ח בד"ה יהא עבד כו' ודברי הגאון ז"ל חיים וקיימים ואוסיף מיא אוסיף קמחא בביאור דברי התוס' בזה: הנה בכל דוכתי אמרינן גמר לה מאש' ויש לפנינו שני דרכים או שנאמר שהג"ש נתקבלה לומר שעבד הוא ממש כאשה לכל ענינים שבתורה וגרע מעכו"ם לענין דבר הצריך איש דעכו"ם איש מקרי משא"כ עבד וממילא דבכל ענינים דכתיב בהו איש או זכר אף דלאו מידי דמצוה המוטלת עליו הוא הזאת מי חטאת דכתיב וטבל במים איש להוציא את האשה וכל כיוצא בו נמי פסול וזה הכלל כל ענין שאין האשה כשרה לה אף העבד אינו כשר לה או כלך לדרך זו דודאי לא באה הג"ש לגרוע את העבד משום איש ולדונו כאשה ממש דודאי' שם איש עליו ככל איש ישראל ועכ"פ לא גרע מעכו"ם שאין ממעטין אותו מאיש והג"ש לא נתקבלה אלא לענין מצות שהעבד חייב במצוה שהאשה חייבת אבל מ"מ לא נפיק מכלל שם איש לכל ענינים שבתורה וזה כוונת התוס' דבקושייתם הוה ס"ד כמ"ש בדרך הא' דגמרינן ג"ש דעבד כאשה לכל דבר וא"כ פסול לעדות מהאי טעמא וע"ז כתבו דז"א דג"ש לא אתי רק להחמיר על העבד לחייבו במצות אבל לא לגרעו מאיש ר"ל דבשביל הג"ש לא מגרעינן ליה משם איש לומר דבכל דוכתא דבעינן איש עבד בכלל דודאי שם איש עליו וכשר לעדות דלא גרע מעכו"ם דג"כ שם איש עליו וכמ"ש בדרך הב' וזה מבואר בדברי התוס' וכדי שלא תאמר דבאמת מה"ת לומר כן דהא קמן שעבד דינו כאשה דפטור מכל מצות שהאשה פטורה וכמו שהוא לענין חיוב ופטור במצות חובה כמו כן הוא לעניני הרשות לענין הכשר ופסול שמה שפסול באש' פסול בעבד כיון שהשווה לאשה ממש לפטרו ממצות שהם חובה על כל איש מישראל אלמא דכאשה משוינן לי' וא"כ מה"ת להכשירו בדבר שהאשה פסולה לו וגם יש לדייק בלשון התו' שכתבו וי"ל דכי גמרינן לה מאשה היינו להחמיר על העבד כו' דמה ענין חומרא וקולא לכאן דקול' נמי גמרינן מג"ש לענין מצות שאין האשה חייבת גם הוא פטור ומ"מ לא באה הג"ש לגרוע שם איש מעליו לענין מידי דלאו מצוה שהוטלה עליו חובה דאף במקום שהכתוב מוצא את האשה לפסול שאינה בכלל א"ש מ"מ עבד כשר שהוא בכלל איש אך באמת חדא מתורצת בחברתה שלכך הוצרכו התוס' בתירוצם לומר דהיינו להחמיר על העבד דאל"כ הי' לנו לומר כמו שע"י הג"ש נפטר ממצות שאין האשה חייבת ע"כ