בית אפרים יורה דעה קעו

מגירסת הרי"ף והרא"ש בשבת וכתב ביש"ש שם דלגירסת הרי"ף צ"ל שלא הביאה לפניו בפעם ג' ור"ל דלעולם ר"נ מצי סבר כרבי רק דמעשה שהי' כך היה ובני קפוטקיא שמלו בפעם ג' באמת הורו כרשב"ג ודלא כהלכתא וכ"כ בקרבן העדה ג"כ ולכאורה כן מוכרח לפי הגרסא שלפנינו ברא"ש דגבי אדום גריס רביעי וגבי ירוק גריס שלישי אלמא דמעשה שהיה כך היה ואמנם י"ל דבאמת סבר כרשב"ג וכמ"ש מהרש"א דל"ל להזכיר כל זה וכ"כ בפירוש פני משה בירושלמי דיבמות והלכך גבי אדום אי לאו דכבר אתחזק בתלת זימני לא היה מצוה להמתין דאכתי לא הוה קי"ל שאין למול סומק כמ"ש המהרש"א אך אחר שכבר הודע אליו ממעשה דאדומים דכיון שהי' הדם נבלע בין עור לבשר הוי כמי שאין לו דם ועלול למות במיתה קלה וכפירש"י כאן בחולין ממילא נלמד ממנו לירוק דכיון שאין לו דמים צריך להמתין עד שיפול בו דמו ולפיכך אע"ג דלא אתחזק מ"מ צוה להמתין ובכאן ליכא לאקשויי למה לו להזכיר זה דפשיטא דבלא"ה צ"ל דאיירי דנקט ברישא עובדא היכא הוי נקט נמי בסיפא ואף לפירש"י בשבת דאדום הוי טעמא שכשמוהלים אותם יוצא כל דמו א"כ לכאורה אין ללמוד ממנו ירוק כלל דאע"ג דגבי ירוק אכתי לא נפל בי' דמו מ"מ מלתא דפשיטא הוא שיותר יש חשש סכנה לזה שיש בו דמו רק שיזוב ממנו ע"י שימולו אותו מהירוק שעדיין לא בא בו הדם מ"מ י"ל דירוק שאני דאיכא בו תרי טעמי כמ"ש רש"י בשבת דאין כאן גם קיום המצוה כתיקנה דהטפת דם ברית מצוה היא ועוד שחלוש ומסוכן הוא כיון שלא נוצר בו הדם והלכך סמך להמתין עד שיפול בו הדם דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות עבדים שאלה נח שאלה יוריני ויאיר עיני בדברי המהרש"א ז"ל בגיטין דף מ"א שכ' דהא דע"ע רבו מוסר לו שפחה כנענית היינו שפחה דידי' אבל שפחה של אחרים אסורה לו שזה סותר למ"ש הש"ס בתמורה דף כ"ט הילך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי ומוקי לה בע"ע ופריך שפחה לע"ע משרי שרי ע"ש ותימה על מהרש"א שכתב בפשיטות לאיפוך: תשובה כדבריך כן הוא כי הוא תימה גדולה על אא"ז מהרש"א ז"ל שיהא דבריו נגד ש"ס ערוך וזה שנים רבות שמעתי שעמד על תמיה זו הגאון האמיתי מהר"י לנדא ז"ל ועתה באו הדברים בדפוס בשו"ת נו"ב מהדורא תנינא. וגם הלום ראיתי בשער המלך הלכות עבדים שהביא בשם מהרח"ש שנסתפק בזה והביא ג"כ מהרש"א הנ"ל ותמה ג"כ מש"ס הנ"ל ולחומר הנושא אען ואומר דהנה רש"י שם פירש טעמא דרבי דס"ל דלא הוי אתנן משום דס"ל דאף אם אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית והרמב"ם בפי' המשנה כתב הטעם משום שהותר מכללו בש"כ והר"ע ברטנורא הביא פירש"י וגם פי' הרמב"ם ולכאורה נראה דמסתברא כפי' הרמב"ם דלפירש"י צ"ע דאדמיפלגי באתנן הו"ל לאפלוגי בהדיא בהך מילתא היכא דלית ליה אשה ובני' אם רבו מוסר לו ש"כ אם לאו דפשיטא דהא בהא תליא ולפירוש הרמב"ם א"ש דפליגו בסברא לגבי אתנן דר"מ סבר אעפ"י שעבד זה אסור בשפחה מ"מ כיון שהותר מכללו היכא דאית ליה אשה לא הוי ביאת זנות שיחול ע"ז שם אתנן ורבנן פליגי עלי' וס"ל כיון דעבד זה אין לו היתר בשפחה שפיר הוי ביאת זנות ולפי זה י"ל דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בין ר"מ לרבנן וע"כ לא פליגי עלי' דר"מ אלא היכא שאין לאותו עבד צד היתר כלל בשפחה כיון שאין לו אשה אבל היכא שיש לו אשה או למ"ד שאף שאין לו אשה רבו מוסר לו שלאותו עבד עצמו יש היתר מכללו לגבי שפחה אחרת וגם רבנן מודו בהך סברא דהיכא דהותר מכללא לא הוי אתנן כיון שזה העבד גופיה יש לו היתר בביאת שפחה עכ"פ וזה היתה סברת המקשה שהקשה שפחה לעבד משרי שרי ור"ל דאע"ג דשפחה זו שאינה של רבו לא הותרה מ"מ כיון דעכ"פ זה הע"ע יש לו היתר בשפחה ומ"ט דרבנן ודחיקה ליה מילתא דרבנן יחלקו בזה עם ר"מ ולכן מוקי בדלית ליה אשה ובנים וא"כ לגבי עבד זה לא הותרה לו ביאת השפחה כלל ואפ"ה פליג ר"מ וס"ל דגם בכה"ג נמי חשיב הותר מכללו כיון שאם היה לו אשה היה מותר או דס"ל דאף באין לו אשה רבו מוסר לו ש"כ כפירש"י: ועוד הלענ"ד דלכאורה בלא"ה צריך להבין עיקר החילוק בין שפחה של רבו לשל אחרים ויבן בזה עפ"י המבואר בלח"מ ומ"ל פ"ג מהלכו' עבדים שהרא"מ פרש' משפטים תמה על רש"י שם שכתב שרשות ביד רבו כו' דמנ"ל שהוא רשות ולא חובה דר' ישמעאל במכלתא קאמר או אינו אלא חובה ת"ל אם בגפו כו' וכיון דרש"י מפרש אם בגפו יחידי נכנס לומר לך יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו כו' אם כן איך כתב שהוא רשות וכן הקשו על הרמב"ם ג"כ ע"ש והנה אם נימא דהא דרבו מוסר לו הוא חובה פשיטא דלא שייך שיטיל עליו הכתוב חובה למסור לו שפחה של אחרים רק על שפחה שלו ומכ"ש לפמ"ש הרא"ם והמ"ל שם הביאו דטעמא שהוא חובה כדי לקיים והתנחלתם א"כ פשיטא דלא שייך זה כ"א בשפחה דידיה וממילא דבשל אחרים דלא שייך גבה חובה באיסור' קיימא וכמו באין לו אשה ובנים דכיון דקרא לא מיירי בהכי כ"א ביש לו א"כ באין לו בחזקת איסור עומדת וה"ה בזה דבשפחה של אחרים אסורה עליו כמו לשאר ישראל משא"כ למ"ד רשות דהיינו שהתור' ניתנה לו רשות למסור לע"ע שלו שפחה וחידוש הוא שחידשה התורה בזה ממילא דאין סברא לחלק בין שפחה שלו לשל אחרים דכל שרבו רוצה יכול למסור לו ש"כ ופקע מיני' איסור שפחה לגמרי ולפ"ז א"ש דבתמורה דמקשה שפחה לע"ע משרי שרי ואכתי לא נחית לחלק בין יש לו אשה או לא והיה סבור דבכל גווני שרי למסור לו ולפי"ז ע"כ קרא דבגפו אתי לאוריי שהוא רשות ממילא דשפחה שרי ליה אף של אחרים משא"כ למאי דמסיק לחלק בין יש לו אשה וזה נלמד מקרא דאם בגפו אם כן היכא שאין לו אשה שרבו מוסר לו הוא חובה וזה לא שייך כ"א בשלו וממילא דאסור בשל אחרים ושפיר נסתפק מהרח"ש בזה: אך שעדיין צ"ע דמאי דוחקי' דש"ס לאוקמי באין לו אשה שהרי אחרי שמוכרח התרצן לומר שיש חילוק בין יש לו אשה א"כ הוא חובה ואסור בשל אחרים אף ביש לו אשה ולכך הוי אתנן ונראה דא"ש לפי מ"ש המ"ל שם דאף אם נאמר דדרש' דאם בגפו למדרש דאם אין לו אשה ובני' כו' מ"מ אין מחמת פשיטות המקרא דאם אדוניו הכרח לומר שהוא חובה דמצינו לשון זה דאם שהוא רשות רק דמצד הסברא הוי אמרינן שהוא חובה כדי לקיים והתנחלתם וכו' ע"ש והנה למ"ד בגיטין דף מ"ג לעולם בהם תעבודו רשות פשיטא דלא שייך לפרש קרא דאם אדוניו שהוא חובה למסור שפחה לקיים והתנחלתם שהרי גוף העבדות אינו חובה רק רשות ומכ"ש דל"ש עליו חיוב למסור שפחה להוליד עבדים לקיים והתנחלתם וכ"כ בשער המלך וע"כ דאי בעינן למימר שהוא חובה צ"ל דס"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו חובה והשתא א"ש בתמורה דאף דהתרצן שם מחלק בין יש לו אשה כו' מ"מ לא בעי לשנויי דהאיסור משום שפחה של אחרים ומשום דחובה הוא למסור שפחה וזה ל"ש כ"א בשפח' שלו דא"כ הוי צריך לאוקמי מילתייהו דרבנן בפלוגתא דר"י ור"ע אם לעולם בהם תעבודו הוי רשות או חובה ולכן עדיפא ליה לשנויי בדלית ליה אשה דלא נייד בזה מסברת המקשן דסובר אם אדוניו כו' הוא רשות והוי היתר אף בשפחה של אחרים ואפ"ה א"ש דמיירי בדלית ליה אשה ובנים משא"כ מהרש"א בגיטין שפיר כתב אליבא דהלכתא דקי"ל למידרש אם בגפו כמ"ד דאם יש לו אשה ובנים כו' וא"כ מצד הסברא מפרשינן דאם אדוניו ואחובה כיון דקי"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו חובה וכיון שהוא חובה ממילא שאין זה רק בשפחה שלו אבל שפחה של אחרים אסורה עליו א