בית אפרים יורה דעה קעה

סיפרה לו האשה שעד עכשיו מתו בני' ועוד דודאי כשהביאה לפניו הילד הרך בודאי הרגיש שבדעתה לשאלו אם למולו אם לאו ובודאי שהגידה לו המאורע ודוחק גדול לומר שכסבור היה שנסתפקה האשה מחמת שהוא ירוק או אדום שהרי משמע שאז נתחדשה הלכה זו והיה לו להעלות על לב שמסתמא איתרע בה מלתא שעי"ז נפשה לשאול הגיע אם למולו ואין להאריך כי עין רואה תשורנו שהדברים פשוטים בסוגיא שידע שהוחזקה להיות מתים בני' מחמת מילה ואעפ"כ צוה למול את זה לפי שראה אותו אדום או ירוק תלה מיתת בני' בזה שהי' ג"כ כן ואף כי הוחזקה זו באדומים או בירוקים מ"מ בבריאים מי הוחזקה ולכן צוה להמתין עד שיבלע או יפול בו דמו ושפיר דמי לממהלי' וא"כ ממילא דלק"מ למה לא ביארו ברמב"ם וטור וש"ע האי דינא דבאמת לא משכחת לה השתא לדידן דקי"ל האי ינוקא דסומק או ירוק ליתחרו לי' עד דאיבלע בי' דמא או דנפיל בי' דמא וכדאיתא בשבת שם ואפי' בפעם ראשון הדין כן כדאיתא ברמב"ם וטור וש"ע וכמ"ש להדיא בהגהת מיימוני' דאפילו לא מת לה בן מעולם יש להמתין מלמול וא"כ לא משכחת להאי דינא כלל והאי איתתא דאתיא לקמי' דר"נ שמלה בני' שגגה היתה בידם שעדיין לא נתחדשה להם הלכה זו שצריך להמתין עד שיבלע בו דמו ולכן השמיטו הרמב"ם וש"ע ודאי עבר ומל לא קתני ועוד דס"ל דזה מלתא דפשיט' בלא"ה דאעפ"י שהוחזק' שימותו בני' כשהם נימולים בעודם אדומים או ירוקים בבריאים לא הוחזקה והדבר מבואר בתו' דר"נ ידע שמתו בני' שהרי כתבו בד"ה שלישית נראה דסבר דבתרי זימני הוה חזקה כרבי מדאמר לה המתיני עכ"ל הרי מבואר שר"נ ידע שמתו בני' וע"ש שכתב אא"ז מהרש"א ז"ל דמקשים על התוס' דלמא מש"ה אמר לה המתיני לפי שראה אותו ירוק או אדום וכדאמר אביי שם ותירץ דא"כ למה הזכיר בזה שמלה ב' ומתו אלא ע"כ דאכתי לא קים לי' שלא למול ינוקא דסומק אלא משום דמתו כבר ב' בני' שהיו אדומים אמר לה שלא למול משום דבב' זימני הוה חזקה ואחר שנבלע הדם אמר למול אותו דלא הוחזקו אלא באדומים כו' ולענ"ד משום הא לא אריא דבאמת י"ל מה שהזכיר ר"נ שמלה ב' ומתו כוונתו שזה הי' טעמה של האשה שבאתה לשאול פיו אם למול אותו כיון דכבר הוחזקה סכנתא בב' זימני וע"ז אמר הצצתי בו שהי' אדום ואפשר שאם לא היה אדום היה מצוה למולו מיד כרשב"ג דלא הוה חזקה בב' זימני או אפשר שהיה חושש שמא הראשונים אדומים היו ולכך מתו ומחמת זה אין למנוע מלמול את זה אחר שיבלע דמו וכן משמע מהתוס' חולין דף ד' ד"ה שמתו מחמת מילה שנימולו כשהם גדולים ומתו דאי בשמיני דלמא משום דלא נבלע בהם הדם א"נ אפילו בשמיני כגון שהציצו וראו שנבלע בהם דמן עכ"ל מבואר מזה דמספיקא מהלינן לי' כל כמה דלא ידעינן בבירור שמיתת הראשונים היה מחמת מילה אעפ"י שהיה דמם בלוע בהם תלינן דמתו מחמת שלא נבלע דמן אך באמת צ"ע דמנ"ל להתוס' הך דינא דאדרבא מסברא י"ל דספק נפשות להקל ודוקא היכא שידוע שמלו אותם כשהם אדומים או ירוקים משא"כ כשלא נודע לא נמהל מספיקא ונראה דהתוס' יליף לה מדחזינן דר"נ צוה למול אותו אחר שיבלע דמו ואעפ"י שלא היה ידוע לו בבירור שהראשונים מתו בשביל האדמומית שהיה בהם ודחיקא להו לומר שסמיך על דברת האשה שהגידה לו שגם הם היו אדומים כזה שהרי לא נזכר זה כלל בדברי ר"נ וכל כי האי מלתא הו"ל לר"נ להזכיר בדבריו ואעפ"י שיש מקום לומר שלפי שראה התינוק האדום הזה שפיר תלה שגם הראשונים אדומים היו ולכך מתו הא לא"ה מה"ת לתלות שהיו אדומים ס"ל להתוס' דהא ליתא דאטו בשביל שזה מראהו אדום נחזיק כן הראשונים אלא ודאי כיון דחזינין דמתו מחמת מילה שלא כדרך רוב העולם תלינן טפי בדבר המצוי בתולדה שלא נבלע בהם דמן ומזה למדו התוס' לומר דדוקא כשהציצו וראו שנבלע בהם דמן הא לא"ה מחויב למול: ומ"מ צ"ע לענ"ד מ"ש התוס' שיש לתלות שמתו מפני שלא נבלע בהם דמן דכיון דדינא הוא דליתחרו לי' עד דאיבלע בי' דמו אית לן למימר דודאי כתורה עשו וכיון שמלו אותם ודאי שהציצו וראו שנבלע בהם דמן ושאני בהך דר"נ שעדיין לא נתחדשה הלכה שצריך להמתין ולכך מלו אותם כשהם אדומים משא"כ אחר דנקטינן להא דר"נ כל שידוע שמתו אחיו מחמת מילה ממילא דאינו מומר לערלות דכיון שמלו הראשונים בודאי היו בריאים כראוי ואפ"ה מתו וצ"ל דס"ל דזימנין דלא מינכר האדמימות אלא אחר ההסתכלות וההשגחה היטב שפיר תלינן שמא לא נבלע בהם הדם ולא אסקו אדעתייהו ומלו אותם ולכך מתו והלכך היה מחויב למול וזהו שדקדקו התוס' וכתבו שהציצו וראו שנבלע בהם דמן דהיינו שהציצו בכוונה ע"ז שאם לא השגיחו בכוונה אפשר שלא נבלע הדם ולא מינכר וצ"ע דלשון הש"ס האי ינוקא דסומק כו' משמע דכל כמה דלא חזינין כי האי סימנא לית לן למיחש דכיון שאינו אדמוני ודאי שנבלע דמו וראיתי בפרי תואר סי' ב' ס"ק יו"ד שכתב וז"ל ומסתברא לי דאפילו מתו אחיו כשהם קטנים לדעת הרמב"ם במומר לד"א צריך לבדוק לו סכין יודה בכה"ג דתלינן דמרתת פן ימות וכו' וזה דלא כהתוספת ומצאתי כדבריו בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב על מ"ש התוס' דמיירי שמתו כשהם גדולים דליתא מדנקט לה תלמודא סתם והטעם דכל מתו אחיו מחמת מילה מקום יראה הוא לכל אדם ואפילו מקטנים לגדולים שאין להם שיעור וכל שיש שם צד יראה ופחד אינו נידון כמומר כלל עכ"ל וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ן והרשב"א ביבמות פ' הערל בשם ר"ת שהוא מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה א"נ שמת א' מאחיו מחמת מילה והיינו דאמרינן לקמן בפ' נושאין דף ק' דערל נפיש אונסי' ומ"מ בר מימהל הוא כו' ע"ש ולפי"ז משמע ג"כ דאין זה מומר לערלות וע"ש בחידושי הרשב"א שכתב לפירש"י שם דבערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי בר מימהל הוא דאף הוא לכשיתחזק כחו ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול כמעשה דר"נ כו' משמע מדבריו דלא מפרש כהתו' דהערל שמתו אחיו והיינו כשהם גדולים דאל"כ יש לתלות לפי שלא נבלע דמיהם בם והוא כיון שהוא גדול ודאי שנבלע דמו כבר אלא משמע דזימנין אף שהוא גדול עדיין לא נבלע והלכך לא מהיל מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו שנימולו ומתו מחמת שלא נבלעו דמיהם בם ולכשיתחזק כוחו ויבלע דמו שפיר מהיל: ודאתאן עלה במ"ש לעיל שהתוס' בחולין כתבו דאתיא הך דר"נ כרבי. אמנם ברי"ף איתא הגירסא רביעי הביאותיו לפני ובאשר"י הגרסא גבי אדומה רביעי וגבי ירוק שלישי ועיין במעדני מלך מ"ש בזה דברי"ף ורא"ש בשבת הגרסא כמו בש"ס שלפנינו ובאמת שכן הוא הגרסא לפנינו בתוספתא דשבת ע"ש אמנם בירושלמי דיבמות ס"פ הבע"י הובא מימרא זו כלשון האמור בתוספתא רק שהגרסא שם רביעי הביאו לפני גם אין שם הגרסא ראיתיו שהוא ירוק ובתוספתא איתא כגרסת רש"י בשבת ומדרש רבה שיר השירים בפסוק מה יפו פעמיך איתא ג"כ הך עובדא דר"נ ושם איתא רביעי הביאתו לפני וראיתי בשרו ירוק אמרו לי מה אנן מלין אותו אמרתי להם המתינו והניחו אותו עד שיבא לו דם ברית דתנינן תמן הקטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא הניחו אותו כו' וקצת משמע שמחמת שראה אותו ירוק צוה להמתין כמ"ש המהרש"א ולכך אמר דתנינן תמן כו' אך לפי מה דאיתא שם רביעי הביאתו כו' ובכה"ג הוי חזקה לכ"ע והלכך אמר שצריך להמתין שאולי הראשונים היו להם ג"כ חולי זה ולכך מתו ועיין בקרבן העדה ביבמות שם שכתב הניחוהו לאחר זמן כו' ודמו של זה היה נבלע בין עור לבשר כו' ובין אדום לירוק נתחלף לו שרש"י בחולין כ"כ על אדום המתיני עד שיהא דמו נבלע בבשרו שהיה דמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם כו' עכ"ל רש"י וכ"כ הר"ן ז"ל וצ"ע ששינו את לשונם בשבת דף קל"ד שכתב רש"י ד"ה לא איבלע בי' דמיה בבשרו דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכשמוהלים אותו יוצא כל דמו וכ"כ הר"ן שם ועיין ביש"ש סי' ל"ט דנראה דגרס באשר"י גם גבי ירוק רביעי הביאתו לפני וגם לא הזכיר