בית אפרים יורה דעה קעד

מפ' מי שאחזו כו' נענ"ד אין זה דקדוק די"ל דכל מילי הוי פשיטא ליה מהך דמי שאחזו אלא דבשכר פעולה הוה מספקא לי' דשמא כיון דלא בעי קנין קנה גוף החפץ ובכה"ג לא מהני נתינת דמים לכ"ע דהוה כחמסן וכמש"ל על הפמ"א וגם בגוף הדין שלו צ"ע דהרי מבואר שם מדבריו הקודמין דכבר נעשה החילוף וזכה כ"א בשל חבירו שהרי כתב דמחילת שמעון לא מהני דכבר זכה כו' וא"כ איך יכול זה לומר דמים אני נותן הלא אין אחר קנין כלום וכי המקנה לחברו חפץ בק"ס יכול לומר אח"כ לא כי דמים אני נותן אתמהה ועכ"פ אין ראי' מהך דמי שאחזו דלענין תנאו איירי התם ועוד יש דברים בגו ובין הרמ"א דחולק אריב"ש ואין להאריך: אמנם כל הנ"ל היינו דוקא היכא שאמר אתן כוס זה לצדקה וכה"ג ועתה רוצה ליתן דמים אם יוצא ידי נדרו בזה באנו למחלוקת רשב"ג הנ"ל: אמנם בנ"ד ודהשב"י דקא מתפיס בחפיציו שבגדיו יתנו לפלוני עני לכאורה אי אמרינן בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ נקנה גוף החפץ לעני וא"כ הוי כחמסן ול"ש מה לי הן מה לי דמיהן ואע"ג דבעל המאור פ' שור שנגח ד' וה' הביא תשובת רב האי גאון דלענין צדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה כו' וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג דיכול לחזור בו כ"ז שלא קנה בא' מדרכי הקנאה שזה יכול לעשות מה שירצה אע"פ שבאמת מדיני שמים ע"כ גם הרשב"א מודה וכדעת הגאון ז"ל דאמרינן בפיך זו צדקה וכדברי הירושלמי בב"מ אלא דאין ב"ד יורדין לנכסיו גם לכאורה יש מקום ליישב את תשובת הרשב"א שנראין כסותרים כמבואר בתשוב' מהר"ם אשכנזי סי' ט"ו די"ל דהיכא דאמר לעניים אלו גם הרשב"א ס"ל דהוי כמסירה ודמי למכירי כהונה דאמרינן בסוף כל הגט דהוי כמאן דאתי לידי' וצ"ע במרדכי ובהג"א שם בשם מהר"ם דהיכא שנדר למצוה כו' ע"ש אבל לעניים סתמא ס"ל דל"ה כמסירה והלכך בהאי דסי' תרנ"ו שפירש דלעניי קהל פלוני הוא מקדיש שפיר כתב דל"מ חזירתו וא"כ בנ"ד גם הרשב"א מודה איברא די"ל באופן אחר דגם הרשב"א לא קאמר אלא היכא שהחפץ עדיין ברשותו דבכה"ג אמרינן דאפי' מדינא רשאי לשנותה ואין עליו עון אשר חטא כלל וכיון דרשאי לשנותן אין הב"ד יכולין לירד לנכסיו דהא מצי לאשתמוטי מעניים אלו לאחרים וכה"ג אבל היכא שהחפץ מופקד ביד אחר דבכה"ג שוב אין רשאי לשנותה אע"פ שלא בא ליד הגבאי כמבואר בשיטה מקובצת בב"ק בשם הרא"ה ז"ל ואיכא למימר דגם הרשב"א ס"ל הכי א"כ אסוחי מיסח דעתי' מיני' לגמרי ושפיר יכולין לירד לנכסיו אלא שאעפ"כ יכול לשאול עליו ובהכי ניחא ההיא דסי' תרנ"ו שהיתה תיבתו מופקדת ביד אחרים שפיר קאמר דלא מהני אלא שאח"כ הוסיף דבעובדא דהתם אפי' שאלה לא מהני דנתן להם אדעתא שיזכו לעניים כמבואר שם אלא שאין זה מחוור דהרי בהרשב"א בחידושיו לנדרים דף ך"ט מבואר דס"ל דצדקה הוי כמסירה להדיוט ע"ש ולפמש"ל י"ל דגם התם מיירי שאמר לעניים אילו ועיין בבדק הבית סי' רנ"ט בדיני צדקה לר' ירוחם אמנם אין לי להכניס בין הרים גדולים ועכ"פ דעת הרא"ה והריטב"א דצדקה הוי כמסירה באופן המועיל וכן דעת הרבה מן הראשונים ואי אמרינן דהוי כמסירה י"ל דלא מהני נתינת דמים דהרי מבואר במרדכי בשם מהר"מ דהך דאמירה לגבוה כו' הוי פירושו כהך דדברי ש"מ כו' ומבואר בהגה"ת מרדכי סוף ב"ב בשם ריב"א דמטעם דברי ש"מ כו' אפי' מכרו היורשים כו' לא עשו כלום ואם הוא בעין יטלנו כו' ע"ש והביאו רמ"א בהג"ה סי' רנ"ב ע"ש וא"כ גם כאן לא מהני חזרת דמים ויש קצת להביא ראיה מהירושלמי שהביאו הרי"ף ושאר פוסקים בפרק הזהב רב מפקיד לשמשי' אי אמינא הב מתנה לבר נש כו' ע"ש ואם איתא אף בעני הי' לו לאמלוכי תניינות פן ירצה לעכב החפץ וליתן דמיו אע"כ דלא מהני גם בשלטי גיבורים פ"ק דב"ב כתב דאין פדיון לצדקה אם לא מדעת הזוכים בהם כמ"ש הר"ן בפירקין וכ"מ מהרשב"א סי' תרי"ז כו' עכ"ל ומ"ש מהרשב"א סי' תרי"ז אין ראי' ע"ש עוד היה בכאן מקום להחמיר מטעם שאמרו בב"מ דע"ה דלא לימרו פלניא אמר למיתב לעניא לבושא ולא יהיב ליה וא"ל דדוקא העני אין יכול לעשות כן בלא דעת בעה"ב משום דאתו למחשדי' לבעה"ב אבל הבעה"ב עצמו אם רוצה לעשות מותר ז"א דהרי איתא בהגהת מרדכי פ"ב סי' רצ"ה כתב שם וז"ל וכי תימא איכא למיחש כו' דלמא אתי למחשדי' כו' הכא ליכא למיחש בה דבשוק מזדבנינן כו' הרי להדיא דאסור אע"פ דהתם מיירי שהבעה"ב רוצה לעשות כן וע"כ צריך לעשות כן הלכך אין כאן חשש דקלא אית ליה כמ"ש המפרשים שהביא ע"ש בשי"מ בשם הריטב"א דהך דאת' למחשדי' יש בה משום נעילת דלת לעניים ע"ש אך לזה יש תקנה לשום אותם בפני ג' בקיאין בשומא כמו דמסיק שם בהגהת מרדכי וכ"כ בהג"ה סי' רנ"ט ע"ש: אמנם בלא"ה יש לתמוה על הגמ"ר בזה דהא האי דקאמר התם דלמא אתי למחשדי' כו' הוא רק דחי' בעלמא בש"ס שם ובאמת לא קי"ל כן כמבואר ברי"ף ורא"ש שם וכ"פ בא"ח סי' תרצ"ד וכ"כ בשי"מ בשם הריטב"א הנ"ל ע"ש וכ"מ במרדכי פ"ק דב"ב בשם ר' שמחה לענין פרעון חוב מצדקה דלא קי"ל כהך דר"מ דהנותן דינר כו' ואף ראבי"ה מודה לזה אלא שחולק על ר"ש מטעם אחר וכן בהגמ"ר שם כתב טעם אחר דאין לפרוע מצדקה ע"ש ואע"ג דבמרדכי פרק המקבל והטור א"ח סי' תרצ"ד פסקו כהאי דאין העני רשאי ליקח רצועה כו' ואע"ג דליתא לדר"מ בהך דסבר כל המעביר כו' כמבואר בטור ח"מ סי' שנ"ו ובדוכתא טובא ע"כ לומר דבההיא קי"ל כדחיא קמייתא דאדעתא דפורים יהיב לי' כו' וס"ל דהיינו טעמא דר"ע בזה אבל בהך דהנותן דינר לעני כו' גם אינהו מודו כיון דלפי מה דמסיק ע"כ ר"מ ל"ל הך סברא דאל"כ ל"ל טעמא מפני שמעביר כו' תיפוק ליה משום חשד וא"כ מה"ת נאמר דרבנן פליגי עלי' בהא והנה מבואר בהגמ"ר שם דדוקא לדבר מצוה יכול למכור הבגדים ולחלק הדמים הא לא"ה לא ותימא על רמ"א סי' רנ"ט שסתם הדברים וכתב דיכול למוכרם ולא הזכיר דבעינן דוקא לדבר מצוה והאריכות אך למותר בזה דברי זעירא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות מילה שאלה נז שאלה לבאר מי שמתו אחיו מחמת מילה אם יש לסמוך למולו כשהוא ירוק או אדום אחר ההמתנה שיבלע בו . דמו או יפול בו דמו: תשובה בשבת פרק ר"א דמילה אמרינן תניא ר"נ אמר פעם א' הלכתי לכרכי הים באתה אשה לפני שמלה בנה א' מת ב' ומת ג' הביאתו לפני ראיתי שהוא אדום אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו המתינה לו ומלה אותו וחי' כו' שוב פ"א כו' שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו כו' והנה הרמב"ם וש"ע השמיטו הדין דאם בני' החזיקו למות ורואין בוולד הנולד עתה שהוא אדום או ירוק מלין אותו אחר שיבלע או יפול בו דמו כמו שהורה ר"נ וצריך טעם למה וראיתי בפליתי סי' ל"ח שכתב להוכיח מזה דס"ל להפוסקים דכיון שהוחזקו למות שוב אין לסמוך על האדמימות או ירקות שיש בזה ור"נ לא ידע שכבר הוחזק אבל אם ידע לא היה סומך בספק סכנה וא"כ גם בריאה היכא דאיכא ריעותא כגון מכה בדופן לא סמכינן למיתלי בתולדה עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דהאיך שייך לומר דר"נ לא ידע שכבר הוחזק שהרי הוא בעל המאמר מספר את אשר קרהו באתה אשה א' לפני כו' ובודאי שכך הציעה הדברים לפניו וידע שהוחזקה זו להיות בניה מתים מחמת מילה ולא מסתבר כלל לומר שאחר שציוה אותה למול