בית אפרים יורה דעה קעג

דכיון דזה קידש האשה במתנה זו שנתנו לו ע"מ להחזיר שפיר מהני חזרת דמים דהא השת' מיהא ליתי' בעיני' דמה דאמרינן דכי אמר רשב"ג היכ' דלית' בעיני' אין פירושו שנאבד מן העולם וכה"ג אלא אפי' נתנו לאחר וכה"ג עכ"פ ליתא בעיני' בידו וכן אם הקדיש השור שנתנו לו ע"מ להחזיר נמי שוב הוי כליתא בעיני' (ובק"א לשו"ת ב"ח החדשות סי' פ' רמזתי קצת מזה) ועיין בשו"ת הרא"ש בתשובה של מו' אביגדור כ"ץ שצ"ע במ"ש אע"פ שאינו יכול לאוכלה ואי משום לקיומי לי' תנאה יחזיר לו דמיו כו' דאין חיבור לדברים אלו ונראים כסותרים וגם לדעת רוב הפוסקים לא מהני חזרת הדמים גבי אתרוג ועוד יש כמה גמגומים בלשון הזה לפמ"ש לעיל מיני' יעו"ש ואי לא מסתפינא הייתי אומר דמלשון ואי משום לקיומי תנאו וכו' עד כמאן דליתא דמי אינו כלל מלשון הר"ר אביגדור דאל"כ למה חזר הרא"ש וכתב דברים אלו בתשובה שאח"ז הלא קדמו בזה הר"ר אביגדור וצ"ע: ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ב שתמה ג"כ על הרא"ש ולענ"ד א"ש כמ"ש ומ"ש שם הפמ"א להקשות על הרא"ש בע"ז לענין שוכר ע"ש יש לתמוה עליו דודאי אם נאמר דהפועל קני להאי חפץ בשכר העבודה בלי משיכה או קנין א"כ ודאי דאין הבעה"ב יכול לעכבו לעצמו וליתן לו הדמים שהרי הפועל קנה החפץ ואם נטלו בע"כ הוי כחמסן דיהיב דמי ואף אם היינו אומרים דיכול ליתן הדמים אף היכא דקני לי' מ"מ י"ל דאסור משום אתנן כיון דעכ"פ נקנה לה אלא דבלא"ה הדבר ברור דבכה"ג אין יכול ליתן בע"כ וא"כ אין מקום לקושיית הגמרא שם ומזה הוכיח הרא"ש דלא קני החפץ כלל רק שנתחייב לו חיוב ע"פ או הדמים או החפץ ושפיר מצי לסלק בדמים דלא עדיף מאם התנה המלוה עם הלוה לפרוע לו בחפץ דיכול לפרוע לו במעות דלו יהא נתן לו מעות על גוף החפץ ממש אינו קונה משום דמחוסר משיכה ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' קס"ה כתב בשם ר"ח כדברי הרא"ש אלו ומה שהשיג ע"ז יש לתמוה דאכתי תיקשי מאי פריך דלמא אתי' כמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכי קי"ל כמבואר בפוסקים (הרי ביררנו דממ"ש הרא"ש והטור אין הוכחה לומר דאפי' איתא בעיני' מהני חזרת הדמים): אמנם מסתימת לשון הרמ"א סי' רס"א משמע דמיירי אפי' איתא לחפץ בעיניה יכול ליתן את דמיו ע"כ צ"ל דס"ל דשאני הכא דלא מכוון רק להרווחה וא"כ הא ודאי אם לא יתן לו החפץ דעתו נוטה לקבל הדמים א"כ מיקרי לא סמכה דעתיה על החפץ שמא לא יבא לידו כלל ולא טרח וזבין ואפי' יהי' בידו אולי זרים יבלעוהו וכה"ג וא"כ מסתמא גמר בדעתו בכל ענין לקבל הדמים משא"כ היכא שנותן לו החפץ במתנה ע"מ להחזיר א"כ הרי נותן לו את זה החפץ עצמו ובודאי דעתו שאם יהיה קיים שיחזרנו לו כמות שהוא דרוצה אדם בקב שלו כו' וכן בהך דאצטלית הרי מיירי באצטלית שלו כדקאמר ע"מ שתתן לי אצטליתי לכך קאמר ה"ס שפיר קאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' כו': שוב ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' פ"ג שנשאל על ענין כההיא דנ"ד והביא שם דברי הרא"ש והריב"ש שנראה שחולק על הרא"ש וכתב לחלק ביניהם כעין מ"ש וגם הרגיש להקשות כמ"ש דהא רשב"ג לא ס"ל לצעורי ואפ"ה מודה באיתא בעיניה וכתב לתרץ דאפילו לרשב"ג אמרינן לצעורה על האיצטלית מכוין רק היכי שנאבד מוחל על צערה כו' הנה אמת שכ"כ ג"כ בחידושי רשב"א שם דרשב"ג ס"ל לצעורה והוכיח כן מדאמרינן דאפי' לרשב"ג במחולין לך אינה מקודשת יע"ש אלא דלפ"ז אדרבא דברי השב"י תמוהים במ"ש דהיכא שנאבד מוחל על צערה דהא ע"כ היכא שמתחלה כיון לצערה לא מהני מה שמוחל אח"כ על צערה דאל"כ אמאי במחולין לך לרשב"ג אינה מגורשת אלא ע"כ דהיכא שמתכווין לצערה בעינן שתתקיים מחשבתו ואם באנו לתרץ כדבריו צ"ל דרשב"ג ס"ל דמתחלה לא כיוון לצעורה על האיצטלית אלא היכא דאיתי' בעיני' מעיקרא לא כיוון לצערה ולענין הרווחה בדמי סגי לה וכן ע"כ צ"ל כן לשיטת הרא"ש דס"ל מדעתו הוי גט וצ"ל דכיון דחזינן השתא דמקבל מדעתו אמרינן דמעיקרא לא כוון לצערה על האיצטלית רק על הדמים ובאמת מלשון רש"י ותוס' בסוגיא משמע להדיא דס"ל לרשב"ג לא אמרינן כלל לצערה רק להרווחה וא"כ צ"ל דהא דפשט לי' אליבא דרשב"ג דמחולין לך לא מהני היינו דכיון שאומר מחולין לך ומתחלה התנה שתתן לו לכך אמרינן דמסתמא מעיקרא כיון לצעורה אלא שעתה חוזר בו ואין רצונו לצערה וזה לא מהני אבל היכא דגם עתה עומד בדיבורו ורוצה שיתקיים תנאו אמרינן דמעולם לא כיוון רק להרווחה וכיון שנותנת הדמים הא קא רווח וכן משמע ממ"ש התוס' דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל ע"ש ולפי שיטת הרשב"א צ"ע ליישב מסקנת הש"ס שם בהא דקאמר ברייתא רשב"ג דמיקל בתנאי ע"ש: ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' ס"ג ובשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ו דמדברי הריב"ש מוכח דחולק על הרא"ש צ"ע דאף אם נאמר כן אכתי תיקשי דהרי היה יכול להקנות לו ע"מ שיחזיר לו דמיו ומ"ש מהר"א ששון דבעובדא דהריב"ש היה צריך לזכות לו ע"י אחר ושמא לא ניחא לי' לנפקד בהכי וחוב הוא לו צ"ע דהרי יכול להקנות שיחזור לו או החפץ או הדמים ומ"ש הפרח מ"א לתרץ זה והביא עלה מעובדא דרב ביבי בר אביי כו' דבריו תמוהים דהיכן מבואר שם דאם אמר ע"מ שתחזיר ליה החפץ או הדמים דלא מהני ועוד דאין זה ענין לכאן כמבואר למעיין ועיין בשו"ת בית יעקב סי' קי"ד הרי הטור שם סי' רמ"ח כתב כן ואפ"ה ס"ל דחזרת דמים מהני סוף דבר אין פירוש מספיק לדברי הריב"ש ז"ל עוד יש בענין זה תימא על הב"ש סי' ך"ט סק"ד במ"ש דבעל העיטור ס"ל דאין יכול ליתן דמים בעד הכלי גבי מתנה עמ"ל ובמחילת כבודו אשתמיט מיני' דברי הרא"ש פ' לולב הגזול שכ' להדיא בשם בעה"ע דחזרת דמים בכ"מ הוי חזרה לבד מאתרוג או בגט ע"ש מיהו באמת גם על הרא"ש בתשובה ובפסקיו פ"ק דקידושין יש לתמוה מי הכריחו לומר דחזרת דמים הוי חזרה ולהביא ראיות ע"ז ת"ל אפי' אם נאמר בכל דוכתא דצריך להחזיר החפץ הכא אין צריך דהרי באופן המועיל נתן לו א"כ אם נאמר דחזרת דמים לא הוי חזרה ע"כ לומר שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר או הדמים או החפץ אם תתרצה האשה להחזירו בעד דמים כיון דליכא אופן אחר המועיל וכיוצא בזה משמע מלשון הרא"ש פרק יש נוחלין והרי אף אם לא החזיר הדמים כלל מסתפק הח"מ והב"ש דשמא לטעם הא' שכתב הרא"ש מהני הן אמת כל דבריהם תמוהים בזה כמ"ש במ"א ואין כאן להאריך אבל עכ"פ אם החזיר הדמים י"ל דמהני דנתן לו באופן המועיל שישלם דמיו כמו דאיתא במועד קטן גבי השאלני חלוקך וא"כ אין כאן ראיה מהמנהג שנוהגין לקדש בטבעת שאולה די"ל שהוא מטעם הנ"ל וניחא השתא מה שחששו קצת להחמיר השבו"י ומהר"א ששון מחמת האי דריב"ש: ולכאורה קשה דהא מקילין לענין קידושין ומכ"ש בשאר ענינים ולפי הנ"ל ניחא דע"כ גם הרא"ש לא כ"כ אלא לרווחא דמלתא ובשו"ת שבות יעקב בסופו כתב הרי יכול ליתן לו החפץ לעני לקיים נדרו ויחזור וימכרנו לו ומי ימחה בידו אך דלעיקרא דמלתא נראה שהרמ"א והפ"מ והשב"י לא ראו דברי מהרא"י בתה"ד סי' שי"א שהאריך בדין זה ומבואר שם בהדי' דהיכא שהחפץ בעין צריך ליתן גוף החפץ שהרי על החפץ התנה ולא על הדמים אם לא היכא דחזינן דלא נחתי אדעתא דחפצים כלל רק לברר מי שיש לו נכסים מרובים כמבואר שם ואף בזה כתב דהדבר שקול לכאן ולכאן והרמ"א בח"מ סי' ר"נ בהג"ה הביא דברי התה"ד וסתם לומר דכ"א יעמוד בשלו רק יתן המותר וצ"ע שהרי התה"ד לא הכריע בדבר גם מבואר שם בתה"ד להדיא דגם לענין נדר לצדקה היכא דאיתא בעיני' צריך לתת לו ולא מצי לסלקו בדמים ומה שמדקדק שם כן מאשר"י דע"ז דהא כיון דאין כוונת הפועל רק להרווחה מאי ארי' שכר פעולה אפי' כל מילי נמי ואמאי לא מייתי האשר"י