בית אפרים יורה דעה קעב

לך מה בכך כיון שבכל שנה עשו חשבון והוחלף השט"ח ונרשם ונכתב בתוכו שייך לצדקה פשיטא דלא גרע מאילו נעשה בהדיוט וכתב לי' שטרא על שמי' ומה כתיבה ומסירה צריך בזה שנותן שט"ח ע"ש הצדקה ואף מחילה אין מועיל בכה"ג. ואמנם בלא"ה בנ"ד דהוא שט"ח סתם לכל מי שמוציאו א"צ כתיבה ומ"ש בשם מכתב חזיון א' ומה שהשיב הרב עליו על שניהם אני תמה ואין הפנאי מסכים עמדי מחמת הנחיצה לבאר היטב רק את זה אגיד דמ"ש המשיב כיון דהוא מצד התקנה הוא דוקא להדיוט ז"א דהא גם תקנת מעמד שלשתן שהוא הלכתא בלא טעמא ולא נתקנה אלא בשביל תקנת סוחרים וכמבואר בהרא"ש ובפוסקים ואפ"ה מועיל אף בהקדש כמבואר בב"ק בעובדא דחנן בישא וגם כי מ"ש הב"ח שאינו מן הדין היינו בנותן חתימתו חלק או היכא שזה טוען שכחתי חתימתי חלק ואתה כתבת עלי' הא לא"ה אם זה מודה שכך נתן השט"ח והיה כתוב בו משמעות שט"ח פשיטא דלא גרע משאר כתב יד שכתב בו לכל המוציאו ויכול למוסרו למי שירצה וגם על המשיב יש לתמוה דמה ענין כגבוי לכאן דזה דוקא לענין מוחזק משא"כ בזה דטעמא דליתא בעין אף אם נחשב כגבוי אין מועיל דהשטר גופי' אין מוקדש בלא כתיבה ויש ליישב זה שכוונתו כמ"ש כיון שנכתב סתם בלא שם הלוה א"צ כתיבה ואין להאריך כי בנ"ד שנתן שט"ח ע"ש ההקדש א"צ לכל זה וגם דבנידון דידן שמשמעות הלשון שאמתת הענין שהיה בהיותו ש"מ מבואר בסי' רנ"ג דאף בהדיוט א"צ כתיבה ואף דהש"ך סי' ס"ו כתב דאין הכרח מרמב"ם וגם דהרשב"א ס"ל דהקדיש שטר בפרטות צ"ל בפיו קני לך כו' מ"מ מאן לימא דבאמת לא אמר הכי או שאר אופן המועיל וגם נראה דכיון שכתוב בו שייך לצדקה הוי לשון הודאה שמודה שזה שייך לצדקה ואין אנו אחראין לידע באיזה אופן הוקנה לצדקה וכעובדא דאיסור גיורא ואף בהדיוט אמרינן בגיטין האומר נתתי שדה פלוני כו' כמבואר בסי' סמ"ך וסי' רמ"ה ולשון שייך נראה ברור שהוא לשון הודאה לשעבר שכבר הוא של הצדקה ובסי' ס' ס"ק ל"ב מבואר ששם משום שהשטרות נכתבו על שם לוי לכך לא הי' נאמן בהודאתו משא"כ בזה שלא נכתב שם המלוה כלל וא"כ בהודאה מהני אפי' אם היה תח"י וכמש"ל דלא אמרינן בהקדש שלא להשביע ומכ"ש ביוצא מתחת יד אחר וכ"ז לא כתבתי אלא להתלמד במקום אחר דבנ"ד פשיטא שאין לזה ענין כתיבה ומסירה כלל כיון שמתחלה כתבו ע"ש הקדש הצדקה: ומעתה נבא לטענת יורשי שמעון שטוענים שהם גבאים על המעות לחלק למי שירצו והבל יפצה פיהו דאטו משום שלוה מעות צדקה נעשה גבאי עליו והלא אם רוצה זה להוציא המעות מידו ולהפקידם ביד אחר רשאי ודין זה מבואר בשו"ת מהר"מ ד' פראג בשו"ת הקטנות סי' נ"ח ובב"ה בי"ד סי' רנ"ה הביא זה בשם סוף תשובת הרשב"א וע"ש דכתב דלא קי"ל הכי אף בהלוה לזמן קצוב דמתעסק שמת המלוה מוציא מיד היורשים ועיין בסמ"ע סי' קע"ו סעי' ט"ז שמחלק בין ההיא דהניח להן אביהם פרה כו' והיא הראיה דמייתי בתשו' מהר"ם וכן בי"ד סי' קס"ט והיינו לענין שיכול להוציאו תוך הזמן אבל בזמן הכתוב בשט"ח פשיטא שיש יכולת ביד נותן זה שהוא מפקח בעסק צדקה זו להוציא מידו ולהשליש תח"י אחר ומכ"ש מיורשים ובעובדא דמהר"ם משמע שראובן היה מחלק הצדקה ג"כ ואפ"ה כתב שמוציאה מידו ומכ"ש בזה שאין זכר לדבר שיהיה הלוה בידו לחלק הצדקה והמעות היה אצלו למחצית שכר לבד וכשאר לוה דמי ואפי' אם היו הכתבים שבידם אמת נכון שאביהם יש לו נאמנות כל אשר יאמר כי הוא זה שמגיע ממנו אין זה ענין להיות נעשה גזבר לחלק רק שעל אמונתו של זה הלוהו וכענין דאיתא בח"מ סי' ע"א מלוה שהאמין ללוה כו' אבל לא בשביל זה נאמר שבידו לחלק כאוות נפשו ובפרט כי כפי השאלה אין בכתבים אלו כ"א כזבים ואין בהם ממש ואם היה יד ב"ד תקופה ראוי להוציא מהם ככל הכתוב בשט"ח וגם שלענ"ד אף אם היה לוי המקדיש נותן כתב כזה לשמעון אין בו מועיל דמי נתן לו כח לגרוע כח הצדקה דגם המקדיש גופיה אין לו כח בצדקה אחר שיצאה מתחת ידו טפי מאחרינא ויש לי להאריך הרבה בזה אלא דבלא"ה כיון דהאי שטרא זיופא הוא לכן קצרתי ועכ"פ אין להם דין חלוקת הצדקה ובאמת אף שכתבתי שזה נעשה גזבר לפי שעה להיות גובה בשביל עניים מ"מ אין לו זכי' לחלק דממי נתמנה לחלק ואף מי שנקרא גבאי היינו לגבות ולא לחלק וכדאמר ר' יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה וגם בב"ב אמרינן צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה כו' ע"ש שאין ענין ממונה לגבות ולהיות שומר המעות להיות מחלק ואמנם אם הי' נותנן כדי שאביהם יהיה ממונא לחלק צ"ע קצת לפי המבואר בתשו' מהר"ם הביאה בש"ע סי' פ"ז ובסמ"ע שם ס"ק צ"ט שאם הבע"ד טוען ברי אין יכולים להוציא ממון א"כ יש להסתפק אם טובת הנאה ממון להורישו לבניו ועיין בח"מ סי' רע"ו ובש"ך שם ובתשו' אחת לענין חמץ שעה"פ כתבתי שם מה שצ"ע על דברי מהרי"ק בתשו' דבמהר"ם שבמרדכי לא משמע הכי ע"ש ויש לי אריכות דברים בזה אלא שלענ"ד בכאן אין הנדון כו' וגם דלענ"ד דאף בכה"ג מ"מ בנ"ד יש להב"ד וטובי העיר או הגזברים הקבועים שבעיר להוציא מידו ולחלק כפי ראות עיניהם דכל דאתי אדעתא דידהו קאתי ויש לי ראיות רבות אלא לפי שהרבני מוביל שאילתא דנא אץ לאמר כלה מעשיך כי הדרך ירט לנגדי גם כי איני מדבר על אוזן שאינה שומעת וטלית שעליו כמרדעת כ"א לפני עשיר בדעת לבנות ולסתור לעקור ולטעת לכן קצרתי ועליתי כפי זמן המוכשר והעת כ"ד המדבר בצדקה זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד יום שהוכפל בו כי טוב י"ג שבט ישרי לב לפ"ק: שאלה נו שאלה מי שהיה חולה ונפל למשכב ומעת היצר לו וידור נדר וצוה לבני ביתו ליתן את בגדיו לפלוני עני קרובו שדירתו במקום פלוני ואחר שחזר לבריאותו נמלך להחזיק הבגדים לעצמו ורוצה לשלוח לעני דמי שיווי הבגדים והאי גברא איתי' בשאלה אי אריך למעבד הכי דשמא אין העני מרוצה בכך: תשובה לכאורה יש ללמוד דבר זה מהא דתנן בגיטין אם אמר ע"מ שתתני לי איצטליתי כו' דרבנן ס"ל דלא מהני נתינת דמים ואע"ג דטעמ' דרבנן התם אינו אלא משום דלצעורה קא מכוון כו' מ"מ הרי גם רשב"ג דלית ליה הך סבר' דלצעורי אפ"ה קאמר התם ע"כ לא אמר רשב"ג אלא היכא דליתא בעיני' כו' ובנ"ד כיון דהבגדים איתנייהו בעינייהו לא יצא בנתינת דמים תמורתם אך בש"ע ח"מ סי' רמ"א בהג"ה כתב המתנה עם חבירו ליתן לו חפץ יכול ליתן לו דמיו משמע דאפי' איתי' בעיניה וכן מבואר באה"ע סי' כ"ח לענין מקדש בטבעת שאולה ומקורו משו"ת הרא"ש בכלל ל"ה ובפסקיו בכמה דוכתי שהאריך בזה ולכאורה היה אפשר לומר דהרא"ש בזה לשיטתו שכ' בגיטין שם ויראה שאם קבלם מדעתו הוי גט א"כ לדידי' הסוגי' איירי לענין ליתן הדמים בעל כרחו ובהא הוא דקאמר ע"כ לא קאמר רשב"ג כו' ומ"ש הרא"ש דחזרת דמים הוי חזרה היינו כשקבלם מדעתו אלא דלפ"ז לא הי' צריך הרא"ש בתשובה ובפסקיו לחלק בין ההיא דגיטין לההיא דטבעת שאולה משום דבגיטין שייך לצעורה דתיפוק לי' דאפי' בגיטין אם קבלם מדעתו מהני ובלא"ה יש מקום תימ' על הרא"ש דס"ל דמדעתו הוי גט אפי' לרבנן דהא בגיטין דף ע"מ שתחזירי לי הנייר אמר ר"ח הא מני רשב"ג היא כו' אפשר דמפייסה לה בדמי ולפי מ"ש הרא"ש אפי' כרבנן נמי אתי דהא לדידי' גם לרבנן מהני פיוס בדמי ובהאי לישנא קאמר ג"כ לעיל בבעיא דרב אשי ע"ש ותימה על המפורשים שלא נתעוררו בזה ובמ"א הארכתי ליישב זה וגם קושית הב"ח וב"ש בשם רש"ל ואין כאן מקומו: ועכ"פ דברי הרא"ש לענין טבעת שאולה וכן דעת עוד פוסקי' בטור אה"ע צריך ישוב ונלענ"ד דהיינו טעמ' דהרא"ש