בית אפרים יורה דעה קסח

היינו דוקא במסר לגזבר משא"כ בזה שאינו גזבר העניים ולאו כיד עניים דמי ולכאורה נראה כן דאף בכה"ג שנמסר המעות לידו לצורך הקדש כל שאינו גזבר קבוע לא מיקרי גבאי וראי' מתשובת מהר"מ שבמרדכי פ"ק דב"ב והוא בתשובת מהר"מ דפוס פראג שכתב וז"ל מהאי טעמא כל דלא מטי ליד הגבאי יכול כו' ואפי' לשנותה למצוה אחרת כדאמרינן כו' בירושלמי פרק בני העיר ר"ח בר אבא אזל לתמן יהבו לי' פריטי למיפלג ליתמי ולארמלתא נפק ופלגינהו לרבנן מהו שיהא צריך למפריש אחרים תחתיהם ר' יעקב כו' אמר כל המצות עד שלא יוחזק לגזברין אתה רשאי לשנותן כו' א"כ מבואר מזה דרחב"א לא מיקרי גזבר שלא יהא רשאי לשנות כיון שאינו גזבר קבוע וכן ראיתי כתוב בשם מהריט"ץ בתירוץ הב' דרחב"א לאו גזבר קבוע הוי כו' אלא היה גזברי' קבועים כו' ולכך יכול לשנותם מ"מ נראה דהיינו דוקא לענין שעדיין יכול לשנותם לדבר מצוה אחרת דאם באו ליד גבאי שוב אין לו רשות לשנותן אף לדבר מצוה אחרת משא"כ היכא שלא באו ליד גבאי קבוע אע"פ שהם ביד אחר לצורך הצדקה מ"מ לא אפקינהו מרשותי' שלא יהא לו טובת הנאה זו לשנותן כיון דזה לאו גזבר קבוע הוא והיינו דרחב"א דפלגינהו לרבנן אבל היכא שכבר באו ליד גזבר קבוע כיון דאדעתה דידיה קיהיב שוב אין לבעה"ב שום זכות במעות לשנות מזה לזה אם לא מדעת הגבאים וכמבואר בשו"ת הרשב"א ושאר דוכתי משא"כ לענין לעשות יד עניים לזכות עבורם כל אדם יוכל לעשות ולהיות לפי שעה גזבר עבורם דעניים גופייהו ניחא להו שלא יוכל זה לחזור בו ואין זה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דזה הוי כאפטרופס שכתב הרא"ש בב"מ וכן פסק בטור וש"ע סי' ק"ה דידו כיד הבעלים ויכול לתפוס עבורם וה"נ זה שהוא נעש' לע"ע גזבר לפי שעה להיות זוכה עבורם אע"פ שהוא לא יהי' ממחלקי הצדקה שפיר יכול לתפוס תפיסתו תפיסה והדבר מבואר בספ' המלחמות להרמב"ן בב"ק גבי עובדא דחנן בישא שכתב שם דגם ר"ח מודה דאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו אלא מאחר שקנו עניים במעמד ג' כו' שאם אתה אומר אפי' שלא במעמד ג' קנה ההקדש לא הוצרך רב יוסף לומר יד עניים אנן אלא כיון דאמר לחובל תנהו לעניים והקדשו הקדש שוב אינו יכול לשנותה שהרי זה נעשה גבאי להקדש וה"ה להדיוט שאם היה לו בידו פקדון והקנה בחליפין או בדבור שהוא קונה כגון במתנת ש"מ כיון שקנה הלה אין הנפקד יכול ליתנן לנותן כו' הרי מבואר דאף החובל שאינו גזבר כלל הוא יכול לעשות גזבר בשל עניים ולזכותם וע"כ לא איצטריך התם גבאי קבוע לטעמא דיד עניים אלא משום דלא בא לרשותו מעולם ואינו יכול לזכות בלא מעמד ג' משא"כ בדבר שהוא בעין ביד הנפקד שפיר חל עליו הקדש עניים וזה נעשה כמו גזבר לתפוס עבורם שלא יהיה המקדיש יכול לשנותה ואמנם דברי הרמב"ן הללו לכאורה סותרים לדברי מהריט"ץ הנ"ל דס"ל דאם בא ליד גזבר שאינו קבוע שפיר יכול לשנות ומדברי הרמב"ן הנ"ל לא משמע כן אמנם י"ל דמהריט"ץ לא מיירי אלא לענין לשנות לדבר מצוה אחרת וכעין עובדא דירושלמי משא"כ היכא שזה רוצה ללוות הסלע שהקדיש לעצמו ולהחזיר אח"כ אחר במקומו מודה להרמב"ן דכל שבא ליד אחר אף שאינו גזבר אין רשאי ללוותם לעצמו ולתת אחר תחתיו וגם דבאמת דברי הירושלמי כפי מה שפירשו הם לכאורה תמוה דאע"ג דקי"ל דעד שלא בא ליד הגבאי רשאי לשנותו מ"מ היינו דוקא הבעלים עצמם כיון שלא הוציאו עדיין מתחת ידו אבל בעובדא דירושלמי דיהבי לי' זוזי למפלגינהו ליתמא וארמלתא אע"פ דלא אתי ליד גזבר הקבוע לחלק להם מ"מ אדרבה כיון דלאו אדעתא דידי' קא יהבי האיך הוא רשאי לשנות מדעת הבעלים ויש לי לפרש דברי הירושלמי באופן נאות והארכתי בזה במקום אחר והוכחתי מגרסת הירושלמי שלפנינו דאדרבה רחב"א מיקרי גבאי וכאן קצרתי שלענ"ד פשוט דכ"ע מודו בזה דלענין הא שיכול לתפוס בשביל העניים שלא יוכל זה לחזור תפיסתו תפיסה ואפי' תימא שזה דינו כאינש דעלמא שאינו גזבר מ"מ לא דמי לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהתם אין שם מקום ספק שיש חובה לזה ע"י תפיסתו של זה כגון הנך דאיתא שם כגון בשליח התופס בשביל העבד דרוצה לדמות לתופס לבע"ח או גבי פאה או לענין אם תפסה האשה מטלטלים למזונותיה המבואר באה"ע סי' צ"ג סעיף כ"ג ותופס לבע"ח ממש המבואר בח"מ סי' ק"ה בזה שפיר י"ל דלא קנה משא"כ בזה שאף בלא תפיסתו של זה ספיקא מיהא הוי אם יכול המקדיש לחזור בו או לא וא"כ אין כאן ודאי חב לאחרים דמאי חובה איכא דלמא דינא הוא שלא יהא יכול לחזור הלכך כיון שאין כאן חוב ברור שפיר הוא יכול לתפוס עבורם וסברא זו מצאתי גם באו"ת בקיצור ת"כ ס"ק כ"ו (וע"ש ס"ק קכ"ז מ"ש לענין ספק צדקה ואין פנאי להאריך) ע"ש שכתב כן לתרץ שיטת רמ"א באה"ע סי' ע"ז דתפיסת האב מהני לבתו ע"ש שכתב דהא אפילו היכא דהיא גופא מספקא לן אם תפיסה זו מועלת מדינא או לא לא מפקינן מיני' וכיון שיש ספק אם מחייב לאחריני או לא לא מפקעינן מיני' מאי דתפס ולענ"ד גם הח"מ והב"ש שם יודו לסברא זו אלא דאינהו ס"ל דהא דמהני תפיסה במירדות לא משום ספיקא הוא מחמת בלאות רק משום דמעיקרא הכי איתקן שתפיסה יועיל בזה וכמ"ש הש"ך בספרו ת"כ. אמנם מה שפי' באו"ת שם דברי מהר"מ שבמרדכי בכתובות גבי מורדות לא נהירא וכמבואר למעיין בשו"ת מהר"מ ב"ר ברוך ד' פראג סי' רלמ"ד ע"ש וע"ש בשו"ת רמ"א סי' י"ב ובסוף שו"ת אא"ז שארית יוסף בפסק שחתומים עליו ובראשם הגאון מו' משה לנדא בסוף התשובה שכתבו דבמרדכי סוף פרק אע"פ ובהגהות שם לענין מורדות דתפיסת האב מהני לבתו ע"ש: ועכ"פ בנ"ד נראה דאפי' תימא דהח"מ והב"ש החולקים שם וס"ל דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אינהו ס"ל דאפי' במקום דתפיסה מועיל מחמת ספיקא דדינא הדין כן מ"מ אין מזה הכרח רק לגבי דידי' גופי' דאם עמד ורצה לחזור י"ל דאין תפיסתו של זה מועלת שיש בזה חובה להמקדיש ואף שיאמר התופס מאן לימא לן שהוא חובה דהא בלא"ה ספיקא הוא מ"מ יכול זה לומר קים להו בנפשאי שלא נדרתי אלא על תנאי דאם מתי וכיון שזה טוען ברי שתפיסה זו חובה הוא לו אין התפיסה מועלת משא"כ לגבי היורשים שאין ידוע להם אם על דעת כן נדר דשמא באמת הקדיש לחלוטין אף אם יקום והתהלך בחוץ ואין יכולים לטעון ברי שתפיסה זו חובה להם שפיר מועיל תפיסתו של זה וא"כ בנ"ד שפיר יכול זה לתפוס בשביל העניים ונעשה שליח שלהם לזכות עבורם ואין מוציאין מידו: ועוד נראה דע"כ לא אמרי הנך דס"ל דאם עמד חוזר מספק אלא משום דכיון שהמקדיש הוא מוחזק בנכסים א"א להוציא מידם כ"א בראי' ברורה וכיון דהוא איבעי' דלא איפשטא אין מוציאין מידו ותקיפה אחר שנולד הספק לא מהני משא"כ בנ"ד אפי' תימא שזה הוי כתופס לבע"ח ואינו יכול לתפוס בשביל העניים מ"מ עכ"פ בשעה שנולד הספק לא הי' המקדיש מוחזק בהם וא"כ חזר הדבר להיות ככל ספק איסורא דאזלינן לחומרא וע"כ לא כתב מהרי"ט בתשובה וש"ך ביו"ד סי' רנ"ט דגם בספק צדקה אזלינן לקולא ככל ספק דממונא אלא דוקא היכא שהמקדיש מוחזק בנכסים בשעה שנולד הספק משא"כ היכא שאין המקדיש מוחזק אפי' תימא דהאי גברא לאו גזבר הוא אלא אינש דעלמא וא"כ גם ההקדש אינו מוחזק מ"מ הוי ככל ספק איסורא דאורייתא דלחומרא ודוקא היכא שהמקדיש יש לו חזקת ממון נגד ספק זה אזלינן בתר חזקה וזה מבואר למעיין בתשובת מהרי"ט ובלשון הש"ך סי' הנ"ל שהביא בשם תשו' הרשב"א שכתב להדיא היכא שיש חזקת ממון כנגדו וחזקת מרא קמא אין מועיל בזה שהרי עכ"פ קרא עליו שם הקדש והוציאו מחזקתו וכמו שאבאר אי"ה: והנה ראיתי במכתב הרב המשיב ראשונה כתב דטענינן ליורשי הנותן כמבואר בתשובת רמ"א דיורשים נקראו מוחזקים נגד ההקדש כו' הנה כבר ביארתי דכאן אין ליורשים אפילו כדי בית אחיזה לבטל ההקדש וגם כי אינם מוחזקים ובעובדא דרמ"א ע"כ מיירי שהיורשים היו מוחזקים בממון ואעפ"י