בית אפרים יורה דעה קסו

דמצד דחי' אתינן עלה משא"כ פ"נ דמותר לחלל וא"צ למיהדר בתר היתרא והוא ברור לענ"ד: ואחרי שבררנו כ"ז א"כ יש לדון דקרא דלהרע או להטיב דאתי לאורויי דנשבע לבטל המצוה פטור למה לי ת"ל דא"א לומר דמחויב לקיים השבועה ולעבור העבירה דא"כ מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא לשבע שבועה כזו והו"ל מילתא דא"ר ל"ת ואי עבד ונשבע ל"מ ומכ"ש דקשה אהא דבאמת קי"ל דחלה השבועה בכולל או במצוה דרבנן וכן נדרים חלין על דבר מצוה ולמה לא נימא כיון דא"ר ל"ת שבועה או נדר כזה ל"מ: ולכן נלענ"ד דע"כ לא אמרינן אי עביד ל"מ אלא אם קיומו של הך מילתא דעביד לא נקבע עליו חובה רק רשות כגון אונס שגירש ומימר ואינך דהתם שהמעשה שעשה אין קביעתו חובה ואדרבא איסורא איכא בקביעות דידי' וגם בלא מימרא דרחמנא ל"ת אין חובה עליו לקיים עשי' זו עכ"פ ולכן אנו אומרים שהמעשה בטל וד"ת קיימין אבל אם נשבע לגרש אשתו אנוסה או הנשבע להמיר קרבן שלו וכל כיוצא בו שנשבע לבטל המצוה אי לאו דילפינן מקראי דלהרע או להטיב דנשבע לבטל המצוה פטור שפיר אית לן למימר דמחויב לקיים שבועתו וא"ל בזה אי עבוד לא מהני כיון דמחמת מעשה השבועה שנשבע עכשיו יש חובה עליו ומימרא דרחמנא לקיים שבועתו ומאי חזית לבטולי הא מקמי הא אי לאו משום דכתיב קרא למעוטי נשבע לבטל המצוה ולכן היכא דהשבועה בכולל או בנדרים דשפיר חייל לא אמרינן ביה אי עביד ל"מ דאעפ"י שאסור לו לעשות שבועה כזו מ"מ אם עשה א"א לו לבטל מימרא דרחמנא דאמר עביד והצריכה אותו שלא יחל דברו ואין כח בידינו לבטל מעשה זו בכדי לקיים ד"ת ולתקנם שלא יהא עבירה בידו ועוד אני צריך לעיין בדבר כי הפסיקוני באמצע הפרק וכ"ת חכם ומבין מדעתו בנפה שלו יבור דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות צדקה שאלה נח בעזה"י להרב ה"ה כו' מו' העשיל ז"ל האב"ד דק"ק יוזפעף שאלה על דברת בני אדם המדיינים זה עם זה על אודות השט"ח שנמצא ת"י שליש בחת"י שמעון ונכתב בתוכו שהוא שייך לצדקה והשט"ח הזה השלישו לוי ת"י השליש וכפי קול הברה אשר בעיר הי' לוי המקדיש בהיותו ש"מ זה לפני כמה שנים מסר סך ת"ק זהו' ליד שמעון לצורך הצדקה ואח"כ עמד לוי מחוליו וחי אח"כ שנים רבות ועשה בכל שנה חשבון עם שמעון וזקפו רווחא לקרנא ועשו שט"ח חדש עד שעלה לסך מסוים כאשר הוא עתה לפנינו ובשט"ח נרשם ששייך לצדקה כפי הכתב שת"י שמעון בעל החתום ועתה מתו גם שניהם שמעון ולוי ויורשי שמעון הוציאו כתב בח"י לוי נזכר בתוכו ששייך לצדקה וגם שמעון יש לו נאמנות כל אשר יאמר עליו כי הוא זה שמגיע ממנו אף שהשט"ח יעלה יותר. ואמנם אינם יכולים לקיים חתימת לוי ולפי ראות עיני הב"ד הכ"י מזויף והנה יורשי שמעון אומרים שאין מגיע מהם רק סך ת"ק זהו' כי כך צוה להם אביהם לפני מותו וגם טוענים שעל הסך ת"ק זהו' הם גזברים לחלק למי שירצו באמרם כי אביהם הי' גזבר על המעות שתחת ידו והם יורשים זכותו ויורשי לוי רוצים לזכות במעות לעצמם באמרם שההקדש הנעשה בהיותו ש"מ דינא הוא דאם עמד חוזר וגם כי ירדו מנכסיהם ויותר ראוי ליתן להם מליתן לאחרים ושכמ"ה: תשובה אם אמנם אני איני כדאי להכריע אולם כי נכמרו רחמי והמו מעי. לעניים האומללים ישוועו ואין מושיע. הם המדברים ומלבם יוציאו מילים להביע. לזאת אצריח אף אריע. דכאי רוח להושיע. להוציא כנוגה צדקת הצדקה לאור עמים ארגיע. ואת מעשי לא אפריע. אם אמנם לקוצר הזמן איני בא בארוכה כי אין הקומץ משביע. ולכן לא אבא בפלפולים כ"א לחוות דעי הלכה להצניע. ואען ואומר כי טענת יורשי שמעון ולוי שניהם יסודם נופל ובנינם רעוע. ומתחלה נדון בטענת הבא מחמת ירושה דקא טעין טענת דמים אליו יגיעי ירושה היא להם מאבותיהם כידוע. ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה על טענת יורשי שמעון כי קצתו פרוע אף דלא נכתב עלי' תברא ואינו קרוע. וגם קול דברים הברה לחלק יצאו כגזברים הנאמנים תאותם להמניע. אומר עם קני את אשר מן השמים יורוני לאוזן שומעת אשמיע. והשומע ישמע קול מבשר ישועה משמיע. אשרי המכחה ויגיע: הנה קול צעקת בני לוי מידי מששא אית בי' קוטפים מלוח עלי שיח כמוץ אשר תדפנו רוח. אפי' שמע מעוף הפורח. אין בזה לא טעם ולא ריח. כי אפי' אם הי' ידוע זה בעדים כשרים שכך אמתת הדברים כאשר באו ברוב ענין בלשון השאלה ששט"ח זה נעשה מעסק המעות אשר נדר אביהם בהיותו ש"מ מ"מ כיון שזה הי' מעשה זמן רב ואח"כ בכל שנה קם הלוה והחליף השט"ח ורשם עליו בכתב אמת שהוא שייך לצדקה האיך יעלה על הדעת לדון בזה דין חזרת ש"מ ודבר זה א"צ לפנים כלל ואע"ג דקי"ל דש"מ שעמד נתבטלה המתנה ממילא וכן בהקדש מ"מ הדבר פשוט בזה שניכר מתוך מעשיו שחידש השט"ח עם הלוה בכל פעם לטובת הצדקה ונכתב כן בשט"ח פשוט דכהקדישו שנית כשהבריא דמינינן לי' שהרי עמד בו טעמו וריחו לא נמר. ומוצא שפתיו שמר. אשר גמר אומר. ונדר בעת צרה. ותו ליתיה בחזרה. דהא קמן שחידשו השט"ח ומחידוש ילפינן ומיני' תסתיים. שאף לאחרי שובו לבריאתו רצה שיהיו מוקדשים לשמים. ובפרט שאין ידוע בבירור באיזה אופן הקדיש דשמא הקדיש ע"י הודאה או התנה בפירוש שלא יהא יכול לחזור בו אף אם יעמוד ואע"ג דבסימן ר"צ סעיף ב' פסק רמ"א דהמתנה להדיוט כה"ג אפי' התנה מ"מ אם עמד חוזר ובסעיף ג' נתבאר דדין ההקדש כדין המתנ' מ"מ פשוט לענ"ד דלענין זה חלוק דין הקדש מדין מתנה להדיוט דזיל בתר טעמא דלא מהני תנאה משום דלא תיקנו חז"ל שיהיו ככתובי' ומסורין אלא לענין אם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו משא"כ על התנאי שלא יוכל לחזור אם יעמוד ע"ז לא היתה תקנת חז"ל וכמבואר ברשב"א והביאו הסמ"ע וכן מבואר באורך בריב"ש סי' ר"ז: ואמנם זה ניחא לענין הדיוט משא"כ בהקדש דבלא"ה הוא יכול להקדיש ולנדור ואין אנו צריכין בזה לתיקון חז"ל גבי ש"מ אלא דמ"מ אם עמד חוזר (לדעת הפוסקים דס"ל הכי) משום דאמדינן דעתיה שלא גמר להקנותו אלא אם ימות משא"כ היכא שהותנה בפירוש שיתקיים ההקדש אף אם יעמוד הדבר ברור דהויא כהקדישו כשהוא בריא ואין יכול לחזור והלכך מדלא חזר אית לן למתלי שמתחלה הקדיש באופן זה ומה נפשך לומר שלא היה הקדשו באופן זה א"כ ע"כ שנתרצה והקדיש מחדש שהרי גם אחר שהבריא היה עודנו מחזיק בתומו והיה מפקח על עסק זה בשם הצדקה ואין מקום לערער ולומר דהתם היינו טעמא משום דלאו כ"ע דינא גמירי וכסבור היה כשעמד שאינו יכול לחזור ולפיכך היה מחזקין זה בתורת הקדש ואילו היה יודע שש"מ שהקדיש אם עמד חוזר באמת הי' חוזר בו וא"כ מה שהיה עוסק ומפקח בעסק זה וכתב בשט"ח ששייך לצדקה היה הכל בטעות והקדש טעות אינו הקדש גם זה אינו דמאין הרגלים לומר דמיטעי טעי ואפילו אי איהו גופיה הוה טעין הכי לא הוה מהימנינן לי' דאם כן בטלת כל ההקדשות בטענה גרועה דטעיתי שאף בהדיוט אינו נאמן אם לא במיגו וליתמי פשיטא דלא טענינן ואין לחלק ולומר דדוקא טענת טעיתי בהודאתי או בחשבוני הוי טענה גמורה שאין כאן אמתלא טובה משא"כ אם היה טוען טעיתי בדין כי לאו גמר וסבר אנא אפשר דאי טעין הכי טענתיה טענה דאמתלא טובה היא וכיוצא בזה כתב הפ"י פרק א"נ אהא דקאמרינן התם זביני והכא הלואה כו' אלא שהלוה טועה שסבור כיון שאמר