בית אפרים יורה דעה קסה

בקדשים כיון שאיסור גיד מוכן לחול אין הזריק' מתרת איסור קדשים ולא פקע ולכך לא מצי לאוקמי בשאר קדשי' דמוקדשי' נוהג בגיד מבעי' לי' והוצרך לאוקמי במבכרת ולפ"ז א"ש מה שהקשו התו' דאיך חל גיד על אמ"ה די"ל דבאמ' מתלי תלי וקאי (דלפמ"ש א"צ לתי' התו' דבעינן שיחול מהיום דקושית התו' בלא"ה שפיר כדכתיבנ') וכי פקע אמ"ה חייל גיד ולענין אמ"ה לא שייך לא פקע דבחיותא תליא מילתא ולפי שאכ"מ קצרתי: ולכן אף אם נאמר שהשחיטה כמאן דלית' היינו שאינו מועיל מתורת היתר שחיטה אבל מ"מ הועילה מתורת מיתה בעלמ' כמו אם הית' נוחרה או עוקרה וא"כ אף אם תאמר ששחיטתו פסול' אכתי הוי תיקון להוציא מידי אמ"ה ואמנם כן גם לענין פסול שחיטה לא מסתבר כלל לומר דהוי כנוחר ומעקר דהא הכי אגמרי' רחמנא למשה דבהמה שסימני' שחוטי' בסכין כשרה היא טהורה מידי נבילה וכיון דאיתעבד בה משעה זו כהוגן במה תבטל מעשה זו לומר שאינו שחוט רק נחור שהרי שחיטה לפניך וא"כ גם לענין שוחט על החמץ אף דנימא שהקרבן פסול מ"מ איסורא דעבד ששחט על החמץ לא פקע וא"ל דאין זו שחיטה רק נחירה שבמה נפקע ממנה מעשה השחיטה שנעשית כתיקונו וטהרה מידי נבילה ומה לי לענין אמ"ה כיון דאיתעבד בה מעשה מיתה שא"א לומר שהוא אמ"ה ומה לי בזה שאתה בא לשנות שם לומר שאין זה מעשה שחיטה רק נחירה ולקמן אבאר עוד בזה: ועתה נבא אל ענין שאלתינו במי שנשבע שלא ישבע שלא יאכל בשר ועבר ונשבע הוא מלתא דתליא בסברות שכתבנו דלפום הך סברא דכתיבנא דכל שלא הקפידה תורה על משך זמן העבירה רק הוא מלתא דתליא במעשה עצמו ומיד כשחלף המעשה לא מצאה העבירה מקום לנוח וכגון צורם אוזן בכור דמיד שעשה המעשה עבר העבירה ושוב אין בזה הקפדת התורה אם יהי' מותר עי"ז או אסור או כגון שוחט פסח על החמץ וכיוצא בו וסברא זו הוא דעת מהרי"ט ג"כ א"כ גם בזה כיון שכבר נשבע ועבר על שבועתו שוב אין כאן הקפדת התורה אם יקיים שבועתו השני' שלא יאכל ובין יאכל או לא יאכל העבירה עשוי' ונגמרא ואין לה משך זמן אח"כ ולפי סברא החדד והוא סברת מהריט"ץ דכל שאם נאמר שאין המעשה כלו יש בזה תיקון העבירה מבטלינן המעשה וחשביני' כאלו לא נעשה כלל א"כ גם בזה י"ל דמעשה השבועה השני' בטלה ונתקן האיסור בזה וא"כ שבועה שני' לא חלה כלל ואמרינן בה דל"מ בכדי לתקן שלא יהא כאן עבירה דכיון שנשבע רחמנא אמר לא תעביד אי עביד ל"מ ואע"פ שהשבועה בטלה מ"מ לקי משום דמ"מ עבר אמימרא דרחמנא אבל גוף השבועה לא חלה בכדי לתקן שלא יהא נגד מימרא דרחמנא: ואמנם לולא דמסתפינא לחדש דבר שלא נמצא בזה בראשונים הוי אמינא דכה"ג דנ"ד דהעבירה שעובר הוא ע"י שבועה ל"ש בזה אי עביד לא מהני ומתחלה אבאר בהא דקי"ל דנשבע לבטל המצוה פטור מדכתיב להרע או להיטב מה הטבה רשות אף הרעה רשות ואי לאו האי קרא הוי סלקא דעתיך דאף שנשבע לבטל המצוה חייב לקיים שבועתו ואם לא קיים חייב משום שבועות בטוי והיכא שנשבע לבטל המצוה בכולל באמת חייב לקיים השבועה אלא שיש סוברים דדוקא בנשבע לבטל המצוה בכולל היינו בשב ואל תעשה כגון שבועה שלא אוכל מצה אבל בקום ועשה כגון שבועה שאוכל נבילות ל"מ אף בכולל ויש סוברים דאף בקום ועשה חיילא שפיר כמבואר בדברי התו' בשבועות דף ך"ד ע"ש אבל עכ"פ בין למר ובין למר חיילא בכולל לבטל מצוה וכן אפילו בלא כולל שפיר חיילא לבטל מ"ע דרבנן והכי קי"ל ביו"ד סי' רל"ט ע"ש וכן בנדרים חלים אפילו על דבר מצוה כמבואר בסי' רט"ו ומעתה יש להסתפק ולשאול אם העובר על המצו' מחמ' השבועה יש לחייבו עונש כדין עובר על המצוה או לא ולכאורה י"ל שאין עליו עונש כלל דעל השבועה לא אשכחן שהזהירה התורה שלא ישבע לבטל המצוה ועל מעשה העבירה עצמה אין כאן עון אשר חטא דהרי אנוס הוא לקיים שבועתו ואונס רחמנא פטרי' אבל באמת תרווייהו ליתנייהו דודאי על העבירה עצמה אין מקום לפוטרו מטעם אונס דאין אונס אלא דבר הבא במקרה אבל לא אם הוא מסבב וגורם האונס לעצמו כמבואר בשו"ת המכונות להרמב"ן סי' והביאו הח"מ באה"ע סי' נ"ג וכן מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ג ולכן אם היינו אומרים דהנשבע לאכול נבילות השבועה חלה וכן אם נשבע בכולל למ"ד דמהני אף לבטל מצות ל"ת מ"מ כשאוכל הוא מתחייב משום אוכל נבילה וכן מבואר ג"כ ממ"ש בטעם דעות הסוברים אם נשבע לבטל מצות ל"ת בכולל כגון שלא אוכל נבלות ושחוטות לא חל משום שאין אומרי' לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך ויש סיוע לדברי' מדאמרינן במנחות דף מ"ה עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן וכן אמרינן התם עמוד וחטא בשבת בשביל שתזכה בחול לא אמרינן ע"ש וה"נ עמוד וחטא בנבלה בשביל שתזכה בשבועה ל"א ועיין ש"ך סי' רל"ו הא קמן שאף אם השבועה חלה חוטא הוי באכילת נבילה דאל"כ נימא איפכא דבכולל השבועה חלה ואין כאן עמוד וחטא כיון שאנוס הוא מחמת השבועה א"ו דז"א דאם צריך לקיים השבועה מ"מ מידי עבירה לא יצא וכן אם נשבע על מצות עשה בכולל או על מצוה דרבנן דחיילא ואסור לקיים העשה מ"מ עובר על מ"ע מיקרי אלא שאין אומרים לו קום ועשה לעבור על השבועה תדע דאל"כ נתת מקום לצדוקים לרדות שכל הרוצה לפרוק עול מצות מצי למיעבד טצדקי למיפטר נפשי ממצות דרבנן ע"י שבועה או ממצות דאורייתא ע"י שבועה בכולל או נדר וח"ו לומר כן דודאי אין השבועה או הנדר מוציאתו מידי עובר על ד"ת (ועיין ש"ך סי' רל"ט בנשבע לעבור על מצות דרבנן או דאורייתא בכולל שאין מניחין אותו לעבור אלא כופין אותו שישאל על שבועתו): ואחרי הודיע כל זאת דעת לנבון נקל שאין מקום לומר שאין אזהרה ע"ז שלא ישבע לבטל את המצוה בכולל או במצוה דרבנן כיון שאם ישבע יצטרך לעבור על המצוה וא"ל דאעפ"י שהשבועה גורמת שיבא מחמת זה לעבור המצוה מ"מ גרמא בעלמא הוא ואין על השבועה עצמה איסור זה לא יעלה על לב אדם מעולם ופשיטא דאסור מדאורייתא לעשות דבר המביאו בהכרח לידי עבירה שהרי אפילו לגרום לחבירו לעשות איסור אסרה התורה כגון מושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה. לב"נ שאסור משום לפני עור כו' ואף שאפשר שזה לא יעשה האיסור וק"ו בן בנו של ק"ו שאסור ליתן לפני עצמו מכשול ודאי שיבא בהכרח לידי עבירה דאורייתא או דרבנן: וקצת צ"ע בש"ע א"ח סי' רמ"ח והוא מדברי הריב"ש לענין לצאת בשיירא שיצטרך לחלל שבת אח"כ דקודם ג' ימים מותר ומשמע דגם הא דאסור אחר ג' היינו מדרבנן בעלמא ולפמ"ש צ"ע דהא אעפ"י שמה שמחלל אח"כ בהיתרא עביד משום פקוח נפש מ"מ איך יהא הוא הגורם ומסבב לעצמו שיצטרך לחלל שבת ונראה דמה"ט ס"ל להריב"ש והרדב"ז שהביא המג"א שאם יודע שבודאי יצטרך לחלל שבת אסור אפילו קודם ג' ואף להריב"ש נראה דסובר דשאני פקוח נפש דחילול שבת שיצטרך לעשות מחמתו היתר גמור הוא ואפילו חיובא איכא מורין בהם ולכן אף שהוא המסבב וגורם לעצמו הרי אין גורם לעצמו דבר איסור רק דבר היתר והיינו דדייק וכ' שאין לו להמנע לצאת מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו מפני פקוח נפש מותר הוא ואין כאן חילול ע"ש משא"כ כה"ג דנשבע לבטל המצוה דאף במקום שהשבועה חלה מ"מ לא ניתנה המצוה לדחות אצלו דרך היתר רק דרך דחיי' דמוטב למיעבד האי איסורא מלמיעבד האי איסורא ועכ"פ שם איסור לא פקע ממנו וא"כ כל שהוא מכניס עצמו לזה שיצטרך לעבור האיסור הוא מתחייב על האיסור וממילא דאיכא איסורא דאורייתא על השבועה עצמה שמביאתו לידי עבירה בהכרח ואפילו במקום שהעשה דוחה הל"ת אמרינן אם יכול לקיים שניהם מוטב משום