בית אפרים יורה דעה קסג

ישכח ויכנס בטומאה לטבול יטמא הכלי ולכך עשאום פתוחי' כרמונים להנצל גם מחשש זה: ותבנא לדינא שלענ"ד אין חשש אם יסתום בברזא של עץ ומ"מ חוששני לדברי הגאון ז"ל שאנו מחבבי' בכל יום דבריו להלכה וגם בשו"ת מאיר נתיבים ראיתי שחושש לזה לכן שפיר דמי לעשות נקב אחד גדול כמוציא רמון ולסותמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה יהא סתום ועוד יעשו נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבא לטבול ולסתום אח"כ ולא יהדק הסתימה גם בחול ואז יש היתר טפי ולפתוח ולסתום בשבת ומ"מ בחול אין קפידא כולי האי אך בשבת יש להקפיד וכמדומה שע"ד זה ג"כ כ' בשו"ת מאיר נתיבים ולא הי' לי פנאי לעיין כראוי אך לענ"ד בזה נסתלקו כל החששות כיון שכבר יש נקב כמוציא רמון שהיא בכדי טהרתו ויצאו דברינו בטהרה דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות שבועות שאלה נד שאלה מי שנשבע שלא ישבע שלא יאכל בשר ועבר ע"ז ונשבע שלא יאכל בשר אם השבוע שני' חלה עליו ואסור לאכול בשר אם לאו: תשובה לכאורה יש מקום לומר דהשבועה שני' לא חלה כלל דהא קי"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני. ולכאורה דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים בדין מי שנשבע שלא למכור איזה דבר ועבר ומכרו אי מהני המכירה כמבואר בח"מ סי' ר"ח ובאחרוני' שם ועיין בט"ז סי' ט"ז ואמנם צריך אני להעתיק מה שהשבתי זה איזה שנים לק"ק לוצק לש"ב החריף מו' יצחק נ"י בדבר שוחטים שנשבעו שלא ישחוט א' בלא חבירו ועברו ע"ז והשואל פלפל בדין כל מלתא דא"ר ל"ת והארכתי בתשובתי ושם כתבתי וז"ל ואשר הבאת מדברי בד"ז הגאון נ"י בסי' חוות דעת לחלק בין שוחט בשבת לשוחט על החמץ דבריו מרפסין איגרי שהדבר ברור דל"ש לומר אי עביד לא מהני בעוש' מעש' עביר' שהי' לשעתה ואין לה משך זמן ודוקא כגון אונס שגירש ומימר ושינוי קונה וכה"ג אינך דמייתי התם בתמורה כגון אם תאמר דאונס שגירש מהני הגירושין וא"צ להחזיר א"כ אנו מבטלין ד"ת ומקיימין מעשיו שהרי לא תהיה אשתו מן הוא והלאה והתורה הקפידה ע"ז וכן באינך ובזה יש לנו לומר דד"ת קיימין ומעשיו בטלים משא"כ שוחט בשב' או שוחט על החמץ שאין ענין העבירה נמשכת להבא רק על העבר ובין אי מהני ובין אי לא מהני איסורא דעבד עבד משום דעבר אמימרא דרחמנ' ואחר זה אין מקום לדין בו דהוא מלת' דא"ר ל"ת שאין כאן ענין המקיימו להאיסור שאסרה תורה ול"ש לומר בזה אי עביד ל"מ שמה שאנו מתירין באכילה שחיטת שבת או הפסח הנשחט על החמץ אין בזה עקירת ד"ת ומה שעלה על דעת הגאון נ"י לומר שבזה שנאמר שהשחיטה על החמץ הוא כמו נחירה אנו מקיימין ד"ת לא נהירא כלל דהא עכ"פ בשעת שחיטה ודאי שעבר על ד"ת דאפילו באונס שגירש ומימר אמרינן דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנ' ואין לנו לתפוס החבל בשני ראשין שאם תאמר שבכדי לבטל העבירה אנו חושבין השחיטה כמאן דלית' א"כ למה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא שהרי בשביל זה בטלת השחיטה כדי לבטל מעשה העבירה ואם תאמר דודאי לענין זה שהוא עבר עבירה וחייב מלקות השחיטה ראויה היא רק שאין לנו לקיים הכשר השחיטה לענין שיהא הקרבן כשר הא ליתא דמה"ת לנו לבטל הכשר השחיטה ולפסול הקרבן דהא לא אשכחן דקפיד רחמנ' בהכי רק בשעת שחיטה אמרה התור' שלא לשחוט על החמץ ואז עבר אמימרא דרחמנ' ועל הכשר הקרבן מכאן ולהבא לא אמר רחמנ' כלל והדבר ברור שהתוס' שהקשו משוחט פסח על החמץ לא עלה על דעתם להקשות שיהא נחשב כנחירה דמה"ת לומר כן כיון דעשה בה מעשה שחיטה בסימני' ובסכין בשר ודאי דשחיטה היא ולא נחירה ובהכי חייבי' רחמנא רק דקשי' להו דנימא דל"מ הך מעשה למה שכיון בה לצאת י"ח פסח כי בדבר אשר זדה עליו אית לן למימר דל"מ כמו מימר ואונס שגירש וכיוצא בהם דהתוס' לא ס"ל הך סבר' דמה דאמרינן ל"מ היא בכדי לקיים ד"ת ולבטל מעשיו דל"ש בזה ביטול מעשה שנעשה בפועל אלא דל"מ מעשיו לקיים מחשבתו אשר זמם לעשות להקריב פסח כהלכתו ויש לנו לפסול הקרבן ולדידהו יש להקשות גם משוחט בשבת (ואפשר דס"ל דגבי שבת ילפינן מדכתיב כי קודש הוא כו' כדאמרינן גבי מבשל וכ"כ בשער המלך): אך לפמ"ש ליכא לאקשויי לא משוחט בשבת ולא משוחט על החמץ דבתרווייהו העבירה כבר עברה וכן בצורם אוזן בכור דמה"ת לאסור שלא לאכול על מום זה שע"ז לא אמר רחמנ' רק שהקפיד' תור' שלא יטיל מום בקדשים וזה כבר הטיל ובמה שנאסר אכילתו על מום זה אין זה תיקן שיהא עי"ז דברי תור' קיימין ומעשיו בטילים דבפועל המעשה עצמה עבר על ד"ת ואין ענין היתר אכילה למעשה שעבר ולפי דברי הח"ד שרוצה להעריס סבר' זו גם לשיטות התו' אני אומר צא ופרנס דברי התו' שהקשו מצורם אוזן דהתם אין איסור אכילת הבכור על מום זה מוציאתו מידי עבירה דמטיל מום בקדשים אע"כ דהתוס' לא ס"ל הך סברא כלל: ואמנם אף בלא שיטת התוס' לא נהירא הך סברא שכתב דבשוחט על החמץ איכא תיקון לאיסור אי נימא דל"מ דהוי כנוחר דכיון דעשה מעשה שחיטה אין אחר המעשה כלום וא"א לנו לשוות שחיטה לנחירה רק להיות מתפיס באיסור אינו זבוח אבל לא שנדון אותו כנעשה נחירה בפועל וכמש"ל ובהכי א"ש דלא תיקשו מכל הקדשים דאמרינן המחשב בקדשים לוקה ואפילו מ"ד אינו לוקה היינו משום לאו שאין בו מעשה ואפ"ה, קי"ל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואמאי נימא דאי עביד ל"מ ולמה הקשו משוחט על החמץ וצ"ל דבזבחים איכא קרא להכשיר כמבואר בריש זבחים שם אבל לפי דברי הח"ד דאם מתקן הלאו אם נימא דהוי כנחירה אמרינן דל"מ והוי כנחירה א"כ קשה בפסח וחטאת דבעינן לשמו לעכובא או בכל הקרבנות שחשב בהם בשעת שחיטה מחשבת זמן או מחשבת מקום נימא דהוי כנחירה ומתקן האיסור ונ"מ לענין שהוא טמא טומאת נבילה ופשיטא שז"א דהא פיגול אינו אלא ראשון לטומאה מדרבנן בלבד אלא ודאי דלענין שחיטה בעבירה לא אמרינן דהוי כנחירה וגם בלא"ה לא א"ש מ"ש דזה הוי תיקון לעבירה דהוה כנוחר ומעקר על החמץ דאם נימא ששחיטה זו נחירה היא א"כ הרי הטלת עליו עבירה אחרת דפשיטא דאסור לנחור בהמת קדשים או משום דהוי מטיל מום בקדשים או משום דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם ועיין בע"ז דף י"ג וא"כ לית לן למיזל בתר איפכא לומר דהאי שחיטה הוי נחירה דס"ס מידי עבירה לא פלט ושבקי' שיהא השחיטה כשירה ואין כאן הטלת מום ובאיסורא דשוחט על החמץ קאי וגם קשה לסברתו דהרי משנה מפורשת בשוחט או"ב שניהם חולין בחוץ שניהם כשרים ונימא דהאחרון הוי נחירה ופקע איסורא דאו"ב. ולכאורה י"ל בטעמא דאו"ב כדאמרינן בחולין דף קט"ו לענין כל שתעבתי כו' מדאסר רחמנא מח"ז לגבוה כו' ובתו' שם פירשו מדאמרינן בדף פ"א שניתקו הכתוב ללאו דאו"ב לעשה ודברי התוס' צ"ע לענ"ד דהת' לא קאי אאו"ב לחוד אלא אכל מח"ז ויליף מיני' לאו"ב ג"כ וא"כ איך תידוק מיניה לענין או"ב להדיוט דאפשר דאיסורא איכא משום כל שתיעבתי ועל או"ב לא צריך קרא לאסור רק על שאר מח"ז דלית בי' משום תועבה ועיין במ"ל פ"ב מהלכות איסורי מזבח הביא דברי הפר"ח בי"ד ותמה עליו וכתב והנכון כדברי התוס' ולענ"ד גם דברי התוס' צ"ע כמ"ש. ואמנם מ"ש במ"ל שם בכוונת הש"ס מהא דאמרינן מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין כו' ול"ל קרא ת"ל משום דלא הוי ממשקה ישראל לכאורה א"ש: אך דאכתי קשה דהא ממשקה ישראל לא מיתסר אלא משום דלא הוי מכלל עשה ובלאו הבא מכלל עשה ל"א כל שתעבתי