בית אפרים יורה דעה קס

ג"כ דהשקה דרבנן שפיר מהני מה שאינו ממלא כל הנקב ועדיין המים יוצאין קצת: ואמנם בתוספתא פרק בתרא דעירובין ראיתי שם שתי מטהרות כו' ומחזיר את הפקק למקומו ר"ש בן מנסיא אומר שתי בריכות אחת של חמין ואחת של צונן נוטל את הפקק מבינתים כדי שירדו חמין לתוך הצונן וצונן לתוך החמין ובלבד שלא יחזיר את הפקק למקומו ולא עוד אלא שנוטל את הפקק כדי שיצאו המים וילכו להם ואם בשביל שתנגב אסור כו' ע"ש ומשמע לי דהכי קאמר דלא מבעיא דשרי ליטול הפקק שיצאו החמין לתוך הצונן אלא אפי' ליטול הפקק שיצאו המים ילכו להם לגמרי נמי שרי אפי' ליטול הפקק להדיא ולאפוקי בצנור שעלו בו קוצים כו' שאמר שם אח"כ דורסן ברגל בצנעה כדי שיצאו המים וילכו להם ואם בשביל שתנגב ר"ל שלוקח הפקק כדי לנגבו מן המים אסור דחיישינן דילמא אתי לידי סחיטה ועכ"פ מבואר דהא דקאמר כדי שיצאו המים לאו אהך מילתא דהשקה קאמר הכי אלא הוא ענין אחר ונראה שהרמב"ם היה לו נוסחא אחרת בתוספתא זו ובלא"ה לכאורה משבשתא הוא הא דקאמר ר"ש בן מנסיא שתי בריכות כו' וצונן לתוך החמין ובשבת דף מ"ב מבואר דר"ש בן מנסיא ס"ל באמבטי צונן לתוך חמין ודאי אסור. או אפשר דהרמב"ם טעמיה דנפשיה קאמר דלכך שרינן כשמחזיר הפקק אחר השקה דלא חיישינן לסחיטה כיון שדעתו שיצאו המים. אך לענ"ד פירוש הב"י בדברי הרמב"ם צ"ע ואפשר לפרש דמיירי בבא להשיק מקוה חסר ולאו השקה ממש אלא ר"ל שבא למלאות החסירה ולכן אף עפ"י שאתה הוא מחזיר הפקק למקומו הוא מחזירו בריווח שיוכלו המים לצאת למלאות החסר ולהכשירו אף אם יצטרך אח"כ לטבילה וגם שאם יצטרך לטבול יוכל ליטלו בריווח וכאן שעכ"פ אין דעתו שהמים יעמדו שם לעד לעולם רק יהיו מוכשרין לצאת לעת הצורך אין לחוש לסחיטה דכל כה"ג אינו מהדק בחזקה וגם י"ל דכל שהיה השקה מתחלה כשפופרת הנוד שוב אף שעתה אין שם כשפופרת הנוד כיון שהחזיר הפקק למקומו מהני דהוי טופח להטפיח חיבור ואף דאמרינן דאפילו בריית המים ממעט בנקב משיעור שפ"ה היינו כשלא היה שם השקה כלל מתחלתו כשיעור שפ"ה אז לא מהני מה דהוי טופח להטפיח אבל כיון שהיה השקה כשפ"ה ונטהר אלא בכדי שלא יחזיר לתחילתו לזה מהני חיבור דטופח להטפיח. ובזה יש ליישב מ"ש התוספות ביבמות וחגיגה מהא דטופח להטפיח וע"ש מ"ש לתרץ בשם הר"י דההוא לענין השקה ולפי מ"ש א"ש אך צ"ע בדברי הש"ס והפוסקים בענין זה: אחר כותבי מצאתי בשו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא סי' קמ"ב שכתב דאם סותם בברזא של עץ לא נתבטל החביות מתורת כלי ואף בעת הסרת הברזא מקרי כלי כמבואר בא"ח סי' קנ"ט סעיף דשם בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אז אין הברזא בחביות ואפ"ה תורת כלי עליו כיון ששוב יחזור הברזא לתוכו ולכן אם בעת שעושה הנקב בחביות תיכף היה בדעתו לסתמו בברזא לא נתבטל שם כלי מהחביות כלל אפילו קודם שתיקן הברזא כו' ואף שיש לחלק בין דעתו ליתנו בתלוש שאז ודאי מקרי כלי אבל אם דעתו שלא יקבע בו ברזא עד שיקבענו בארץ שוב אין סתימת הברזא יכול להחשיבו כלי כיון שכבר הוא קבוע ומחובר לקרקע מ"מ נלענ"ד להחמיר כיון שכבר היתה כלי קודם הנקיבה אין אנו יכולין להוציאה מתורת כלי להקל כ"א בראיה ברורה והרי אין לנו ראיה להקל כו' ע"ש ולענ"ד הוא דבר תימה לומר דכלי שעשה בו נקב המטהרתו יהיה דין כלי עלי' בשביל שבדעתו לתקן לו סתימה ואפילו בדעתו לסתמו סתימה גמורה כגון כלי חרס שמנקבו ודעתו לחזור ולסותמה בזפת וכבר תיקן הזפת לסותמה כל כמה דלא סתמו ודאי דאין שם כלי עלי' ואין מחשבת התיקן מוציאה מידי מעשה הנקב אעפ"י שהיה מקלקל ע"מ לתקן ומכ"ש אם אין דעתו לסתמו סתימה גמורה רק תיקן לו ברזא שאין הקלקול ע"מ לתקן לגמרי רק שיהיה מתוקן בעת התיקון ובעת הקלקול דהיינו כל עוד שלא יתן בו הברזא או כאשר יוסר ממנו יהא עומד בקלקולו ולא יהיה ראוי לקבל א"כ מה"ת לתת עליו תורת כלי בשביל העץ אשר הכין לו לסתמו בעת שירצה לתת בו הברזא ולדון בו דין כלי וממ"נ אם בתר מחשבתו אזלינן הרי הוא מחשב שבעת שלא יהא בו הברזא שמה לא יצא מידי קלקולו שיש בו נקב מפולש עד שיתוקן ולמה נטיל עליו חומר המחשב' שבדעתו לסתמו ולדון אותו כסתום אף בעת פתוח ונבטל מחשבתו אשר חשב שלא יהא כלי בעת ההוא ולא יהא עומד לתשמיש כלל: אך באמת לענ"ד אף בעושה נקב וחשב עליו בשעת מעשה לסתמו סתימה גמורה נמי לא מהני כלל כ"ז שלא נסתם כיון שאותה שעה שהוא נקוב הוא בטל מתשמיש כלל. ומ"ש ראיה מסי' קנ"ט נפלאתי דהתם כיון דדרך תשמישו בכך להוציא ולקבל דרך הנקב ההוא מה שצריך לו ולהוציא מהכלי ודאי שלא נתבטל מתורת כלי מחמת זה שהרי נקב זה הוא משמש לו בדרך תשמיש הכלי ואטו כלי שיש לו כיסוי והופך הכלי עם שולי' למעלה ומסיר הכיסוי מתחת ונוטל מהכלי דרך שם פשיטא שאין כאן ביטל מתורת כלי כלל. וה"נ אם תשמיש הכלי הוא לפתוח בתחתיות הכלי ולחשוף שולים והוא יהיה לו לפה להוציא את הנתון בכלי פשיט' שאין לחשבו כמשתמש בכלים שבורים כלל וגדולה מזו מצאנו בתוספתא הביאה הר"ש במסכת ידים והרשב"א בתה"א הפקיע את המולייר דהיינו שעשה סדק בשולי' ויצאו המים כו' ע"ש דמשמע אף שהנקב כשיעור כונס משקה ולא הוי כלי מכאן ולהבא מ"מ כיון דהשתא מיהו עשה נקב זה לקבל מתוכו דרך שם אין זה נקב המטהרו לע"ע דלפתחא קא מכווין ואם חזר וסתמו וקיבל בתוכו וחזר ופתחו אפילו כמה פעמים מחשב כלי לנט"י כמו ברזא אבל מ"מ בעודו פתוח טרם יסתמנו פשיטא שאין המחשבה לסותמו מועלת כלל ודבר פשוט לענ"ד בכלי שיש בו ברזא ונטל הברזא מתוכו אבל לא נטל ידיו דרך הנקב רק יצק מים על ידיו דרך פי הכלי דלא מהני דבעת שהוא פתוח בטל ממנו תורת כלי ואין היתר רק להיות נוטל ידיו דרך נקב הברזא וא"כ אדרבא מוכח דהא דנוטל מכלי שיש בו ברזא הוי טעמא משום שנוטל ידיו דרך הנקב ואין זה מבטלו מתורת כלי שהרי נקב זה הוא עשוי מתחלתו ע"ש זה שיקבל מהכלי דרך שם אבל אם מניח הנקב פתוח ואינו מקבל דרך שם רק דרך פיו הרי הנקב מבטלו מתורת כלי אע"פ שנעשה מתחלתו שלא לשם ביטול מדין כלי רק לקבלה ומכ"ש אם הנקב לא נעשה מתחלתו לקבלה רק לשם ביטול מתורת כלי פשיטא דבטל מתורת כלי אעפ"י שבדעתו לסותמו ע"י ברזא או סתימה אחרת גמורה: ונלענ"ד ראיה ברורה מדאמרינן בזבחים דף צ"ה כ"ח שיצא חוץ לקלעים ונטמא נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש כלי נחושת פוחתו ונכנס ופריך כלי אמר רחמנא והא לאו כלי הוא שניקב בשורש קטן כלי נחושת פוחתו והא לאו כלי הוא דרציף ליה מרציף ופירש"י אחר שפוחתו מכין עליו בקורנס ומחברו וחזר שם כלי עליו ע"ש הרי מבואר דאף בכה"ג שדעתו לתקנו מיד מ"מ בשעת קלקולו בטל ממנו תורת כלי שהרי התם מה שנוקבו הוא לטהרו מטומאתו בכדי שיוכל להכניסו למקום קדוש ולתקנו להיות כלי לקיים בו מצות מריקה ושטיפה דמקום קדוש ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' מעה"ק וכן כלי מתכות כו' נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומחדדו עד שיסתום הפחת ויחזור כתבנית הכלים ואח"כ מורקו ושוטפו כו' והוא כפירש"י שם אע"פ שהתוספת פירשו בענין אחר דרצפינהו היינו שהופך כו' היינו משום דקשי' להו דא"כ גבי מעיל נמי לישני הכי שחוזר ותופרו אע"כ דחשיב בגד חדש וכלי חדש אבל לא קשיא להו דהך נקיבה לאו כלום הוא כיון שבדעתו לתקן דפשיטא דבעת שמנקבו נקב המטהרו פרח טומאה מיניה אף על פי שבדעתו לתקנו וכשמתקנו פנים חדשות בא לכאן וכן מהא דאמרינן בשבת דף ט"ז מעשה בשל ציון המלכה כו' ושברתו ונתנתן לצורף וחיתכן כו' והחזירו לטומאתם ישנה ופירש"י וחותכן שמחבר