בית אפרים יורה דעה קנט

טהרתיו שייך כאן דהא פסול להקוות עליו כמות שהן אך מ"ש לדחות דהתם טעמא משום תערובות זה א"ש) מ"מ אם נאמר דהוא סתימה מעלי' הרי יש כאן פסול מחמת טבילה בתוך כלי שאף אם נאמר שהמים שבתוכו הם טהורי' ע"י השקה מ"מ הרי זה כמו גשמי' שירדו לתוך כלי וטבל בהם שלא עלתה לו טבילה מה"ת ויש להחמיר בספיקו: ולפ"ז בנ"ד שבשעת טבילה כבר נסתם הנקב שהשיקו על ידו בפקק וסתימה מעלי' הוא רק שנסמוך מחמת הנקב הראשון שסתמוה בלבינה ואם נאמר שהוא סתימה מעליא א"כ אין כאן טבילה מדאורייתא אלא שלפי משמעות לשון הרמב"ם דכל שהוא בסיד ובבנין אכתי אין עליו תורת כלי וא"כ י"ל דגם סתימה בלבינה לכלי עץ דרך בנין הוא מ"מ לפי מה שמפרשים המפרשים הר"ש והרשב"א והרא"ש נראה דלאו מטעם דרך בנין אתו עלה אלא דס"ל דכה"ג דסיד וצרורות לאו סתימה מעליא הוא שסופו ליסתר משא"כ בסיד וגפסות דהוי סתימה מעליא ולפ"ז פשיטא דאם סתמו בלבינה דהוי סתימה מעליא חזר שם כלי עליו ואפילו לפסול את המקוה וא"כ אפילו תימא דמחמת חשש שאובין מהני השקה כדברי הרא"ש וגם לענין שיהי' חוזר עליו שם שאובין מחמת הסתימה דפקק של עץ סמכינן אנקב הראשון ואמרינן דסתימה של לבינה דהוא כבנין אינו סתימה ובס' שאובין אזלינן להקל (ובאמת שגם זה אינו דהא הכא הוי ספק שאובה כולה דמחמירינן בי' כדעת רוב הפוסקים וכמבואר בטור וש"ע) מ"מ יש כאן ס' דאורייתא מחמת טבילה בכלים וספיקו להחמיר ועיין בש"ך שמבואר שבענין סיד וגפסות יש להר"ש והרשב"א והרא"ש שיטה אחרת כמ"ש סעיף מ"ב ונראה שכוונתו כמ"ש שאינהו מטעם סתימה אתי עלה וא"כ הא חזינן דהסתימא בלבינה סתימ' מעלייתא היא והנה הראב"ד שם השיג על הרמב"ם לענין לטבול בתוכה דלא מהני הנקב לטהרה ודוקא כשפ"ה כו' ולדבריו י"ל דגם הסתימה דבסיד ובנין אינו רק לענין שלא לפסול המקוה אבל לא לענין לטבול בתוכה כיון דהתוספתא לא מיירי רק לענין לפסול והנה בדברי הרמב"ם יש לו לפרש דמ"ש בסיד ובבנין ר"ל ששקעו בתוך בנין וכדמשמע התם במ"ש עד שיקבענו בארץ או יבנה ואתי כההוא דתנינן פ' ך' דכלי' לענין כופת שקבוע בנדבק קבע ולא בנה עליו כו' וה"נ דכוותי' מ"ש ובבנין לאו אסתימה קאי אלא ר"ל שסתמו בסיד והכניסו בבנין ואע"ג דבכלי חרס לא מהני שיקבענו בארץ ובבנין וכמ"ש בתוספתא וכתבו הרמב"ם היינו בכלי שלם אבל נשבר בכדי טהרתו וכיון שהוא רוצה שיכול המים בכדי שיטבול בו הוא קובעו בארץ אינו חוזר להיות תורת כלי וכן כשעושה כן ע"י סתימה בסיד ושקיעה בבנין ובזה י"ל מה שהקשו על הרמב"ם והואיל וא"א ל מהא לדינא קצרתי: והנה מ"ש הש"ך בס"ק ך"ו בשם הב"ח דנקב בשולי' כשפ"ה נתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי וכ"כ בס"ק כ"ז על דברי המרדכי בשם ר"י וצ"ע שכ' כן בפשיטות וכבר הבאתי לעיל דברי הד"מ מ"ש על דברי ר"י והרי מבואר שהב"י סובר בדעת הרא"ש דלא מהני כשפ"ה וכבר כתבתי שאין ראי' מהירושלמי דיומא (ועיין בקרבן העדה שם ותמהני שבודאי שתיבת שבדרום הוא ט"ס וצ"ל שוורי' וגם מ"ש לענין הכיור לענ"ד ז"א וקצרתי) ועיין בריטב"א דמכות והביאו הב"י שכ' שיטות הרא"ה לחלק בין מקוה למעיין וכ' בסוף שגם בנקב כמוציא רמון אין להתיר בכל מקום משום גזרה (וע"ש בריטב"א גופיה שכ' שי"מ דבכלי גופי' אין טובל אדם ודוקא בטבילת כלים הקילו והב"י השמיט זה לפי שהריטב"א כ' שאין זה מחוור) ובט"ז סי' קצ"ח ס"ק ל"א הביא דברי הר"ש והרא"ש ומ"ש בפירוש דברי הרא"ש אין נלענ"ד אלא י"ל כענין שכ' לחלק גבי שידה ותיבה לפי שהים מקיפן כו' וע"ש בתוס' הרא"ש דמסכת מקוואות מ"ש מעריבה מלאה כלי' ועיין מ"ש הב"י בשם הרשב"א בשער המים פעמים שמותר לטבול בתוך כלי' כו' ובקבועים בקרקע מחמיר משום גזירת מרחצאות ונראה שהוא עפ"י דברי הר"ש מ"ש בטעמא דלא יטבול ע"ג ספסל: סיומא דפסקא דאם באנו לעשות מקוה כזו צריכין אנו לסמוך על מ"ש הרא"ש דהשקה מהני אף שנסתם אח"כ וע"ז יש חולקין וכבר כתבתי שזה תלוי בפלוגתא דהפוסקים לענין מעין אם נפסל בשאיבה ואף שכ' שם דאם יש טורח גדול כו' לענ"ד התם ה"ט כמ"ש מהרי"ק בארוכה דשאובה גופא דעת פוסקים שהוא דרבנן אפילו שאובה כולה ומכ"ש שאובה דג' לוגין שהוא מדרבנן לכ"ע אבל בגוף הפלוגתא אם מעין הי' כמקוה אין להכריע כולי האי ושפיר יש לחוש להנך דס"ל דאין להכשיר השקה מטעם זריעה ולכן ס"ל כיון דמעין כ"ש אין טובלין בו רק כלים ולא אדם השאיבה פוסלת ולדידהו אם נסתם אחר ההשקה אין להכשיר ואפשר שיש לחוש לדבריהם אף בדיעבד דנתבטלה ההשקה וחזר להיות שאובין כבתחלה וגם דאפילו תימא שדברי הרא"ש הם עיקר בזה מ"מ הרי צריך שיהא ידיהם בין עיניהם שתהי' התיבה מלאה מים מ"ם סאה בשעת השקה וגם אח"כ לא יתחסר ממנה שאם יתחסר ממ"ם סאה ויפול בתוכה ג' לוגין שאובין פסולה בלא השקה מחדש ואצ"ל שיהי' עיניהם פקוחות שלא יתחסר ממ"ם סאה בשעת טבילה ואף גם זאת א"א להקל משום שהרי נעשו שאובין מחדש מחמת הסתימה בפקק של עץ אחר ההשקה והרבה פוסקים סוברים דשאובה כולה פסול מדאורייתא וגם פסול מדאורייתא לפי שהוא בכלי ולא בקרקע דומיא דמעין וע"כ שנצטרך לסמוך על הנקב שנסתם בלבינה על דעת הרמב"ם דס"ל דסתימה דרך בנין אינו עושה כלי ולדעת גדולי הפוסקים נראה שכל שהיא סתימה מעליא חוזר להיות דין כלי ולדידהו נראה שיש כאן פסול דאורייתא מלבד פסול שאובין פסול משום טבילה בכלים וגם כי בדברי הרמב"ם אין מבואר כוונתו מ"ש בסיד ובבנין רק דנקט לשון התוספתא בזה ואיכא לפרושי בגוונא אחריתי וכיון דאיכא במילתא ספיקי טובא ויש בזה חששות דאורייתא אין בידי להקל בזה ופוק חזי מה עמא דבר כשעושין תיבה לתוך המקוה נוקבין אותה בשולי' נקב כשפ"ה עם ברזא ארוכה ובכל פעם שטובלין פותחין הברזא ואז הוא בטל מתורת כלי וגם המים הם מושקין למי המקוה ובזה פלטינן מכל החששות ואע"ג שאין הנקב כמוציא רמון מ"מ ודאי דבטל מתורת כלי כיון שהיא כלי מיוחדת למשקין דאפילו בכונס משקה יצא מתורת כלי אך דמ"מ צריך כשפ"ה שתועיל ההשקה ומ"מ יש להחמיר לעשות הנקב כמוציא רמון וכמ"ש בד"מ ונראה שאין לגזור בזה כמ"ש הר"ש והרא"ש כיון שבשעה שהוא קובעו ומחברו למקוה אין עליו שם כלי כלל ועיין בב"י ובש"ך על דברי הרמב"ם וגם כי מתוך שלא התרת כ"א ע"י פתיחת הברזא בכל פעם לא אתי למיטעי להתיר בלא חיבור כשפ"ה אבל שיהא הברזא סתומה בשעת טבילה ולסמוך על נקב אחר סתום בסיד לא ידעתי היתר כעת: והנה במאי דכתיבנא שאעפ"י שבש"ע נקט בפשיטות כדעת הרא"ש דכל שהשיקו פ"א אף שנסתם הנקב כשר מ"מ יש לחוש לדעת החולקין שהביא רבינו ירוחם ולכאורה דברי הרמב"ם פרק ך"ב מהל' שבת מסייע לדעת החולקין שכ' וז"ל שתי מטהרות זו ע"ג זו נוטל את הפקק מבינתים ומשקין ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים כו' וה"ה כ' שהוא מהתוספתא דעירובין והכ"מ שם ובב"י סי' ש"ך כ' בטעמו שאין לחוש שידחוק הפקק בנקב כשמחזירו דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דא"כ תפסיק השקתן והיינו דקאמר שהרי דעתו שיצאו המים כו' ע"ש ולפי"ז מוכח דס"ל דאם סותם הנקב היטב עד שנפסקה ההשקה בטלה השקתו וא"ל דמיירי היכא שאין בכל מטהרת כשיעור שצריך להשיקן שיהיו כשיעור מ"ם סאה דבהא גם הרא"ש מודה דאם נסתם הנקב בטלה ההשקה כמש"ל ז"א דא"כ כיון שמחזיר הפקק למקומו מה בכך שאינו ממלא כל הנקב דמ"מ בטלה ההשקה כיון שלהשקה זו להכשיר מקוה חסר צריך שיהי' הנקב כשפ"ה בשעת טבילה ממש אע"כ דלענין השקה להכשיר מקוה שאוב ע"י השקה במקוה כשר מיירי דאז בשאובה דרבנן מקילינן בהשקה כשערה וכמ"ש הר"ש וכיון שדעת הרמב"ם