בית אפרים יורה דעה קנו

ולטמא בגדים וחומרא אף הוא לא חלקת בין מגעו למשכבו לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא כך הוא הגירס' לפנינו ור"ל שמגע' שוה למשכבו וכמו דמשכבו אינו מטמ' רק טומאה קלה דאוכלין ומשקין א"כ גם מגעו אינו מטמא רק אוכלין ומשקין אבל אדם או בגדים וה"ה שאר כלים לא מטמא ואהא משני עליו להטעינו משמע ולפרש"י צ"ע דבאמת ל"ל למיפרך דנימא מחמת דלא חלקת דלא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דטפי הו"ל לאקשויי דאפי' אדם לחוד או בגדים לחוד לא מטמא כיון שהוא שוה למשכבו שאין לו רק טומאה קלה דאוכלין ומשקין לחוד אלא ע"כ דקוש' ר' יעקב באמת כך הוא ואהא משני דעליו להטעינו משמע דהיינו להחמיר ולא להקל ואמטי להכא ס"ל להר"ש דאע"ג דעליו אתי להטעינו חומרת נדה לענין טומאת אדם או בגדים מ"מ דלמא חומרא זו דלטמא אדם לטמא בגדים אינו עליו דבועל נדה כמו שניתקו הכתוב לבועל נדה מנדה לענין משכב כיון דמה דבנדה מגעה מטמא אדם לטמא בגדים אתי בק"ו ממשכבה כמ"ש רש"י והוא מהת"כ הביאו הר"ש א"כ מסתבר לכאורה דבבועל נדה דמשכבו אינו רק לטומאה קלה בלבד די לנו שנותנין עליו חומרי נדה לטומאה חמורה לטמא אדם וכלים אבל לא לטמא אדם לטמא בגדים וזה דעת רבינו ישעי' ראשון וסייעתו ג"כ ויותר מזה מבואר ג"כ בתוס' דנדה דף ע"א ד"ה מערה בחד תירוצא שם דבועל נדה אינו מטמא במשא כיון דקיל מנדה שאינו מטמ' משכ' התחתון אלא כעליון של זב דהיינו טומא' קלה לבד והמשנה למלך פ"ג מהל' משכב הביא דברי התוס' אילו בקצרה והקשה להרמב"ם איך תיתישב התוספת' שהביאו התוס' ואף לתירוץ הר"י שם צ"ל דבועל נדה קיל מנדה דהא נדה מטמא בהיסט כגון שנושא הטהור כמו זב ובועל נדה אינו מטמא כמבואר בתוספתא וא"כ פשיטא דאף במגע י"ל דאינו מטמא אדם לטמא בגדים ועליו להטעינו היינו דמטמא אדם או בגדים ואפילו כ"ח שאינו מטמא כשנושא נבילה אע"ג דמטמא שאר בגדים שעלי' מ"מ בזה דמיירי בנגיעת הבועל נדה עצמו בכלי מסתב' לי' להש"ס דלענין זה אין לחולקו מנדה אבל מ"מ מה שנדה מטמאה אדם במגעה לטמא בגדים בזה בועל נדה קיל מנדה כיון דחזינן לענין משכב דניתקו הכתוב וכמש"ל וראיית הר"ש ברורים מהת"כ דקאמר דמגע בועל נדה מטמא א' ופוסל א' ומבואר בפ"ה דזבים דכל שהוא מטמא אדם לטמא בגדים א"כ ע"כ שדינו כאב הטומאה קודם שפירש ממטמאיו א"כ ממילא דמטמא שנים ופוסל א' כדין כל אב הטומאה ע"ש בכל הפרק ובדברי הר"ש שם וכיון דבת"כ איתא דמגע בועל נדה אינו מטמא רק א' ופוסל א' א"כ ע"כ שאינו מטמא אדם לטמא בגדים ודיינו לרבו' שדינו כנדה לטמא אדם או בגדים וכ"ח ובקרבן אהרן כ' דמ"ש בת"כ משכבו כמגעו היינו מגעו לאחר שפירש ממטמאיו דאז ודאי רק מטמא א' ופסל א' וכן באמת צריך להיות לשיטת רש"י אבל הר"ש ס"ל דוחק לפרש כן לפי שבכל מקום ששנינו כן בסתם מיירי קודם שפירש וכל היכא דמיירי בפירש בהדי' קתני לי' עיין במסכת זבים פרק הנ"ל ובס' משנת חכמים כתב לפ' משכבו כמגעו היינו כמגעו במשכב ע"ש ואין דבריו נכונים גם מ"ש אח"כ שהרמב"ם העתיק דברי הת"כ לענין עליונו של זב דמגעו מטמא א' אף דבמשכב בועל נדה שהוא כעליונו של זב כתב שמגעו מטמא אדם לטמא בגדי' וממיל' דמטמא שני' ופוסל א' כו' ע"ש דבריו תמוהים דהא ודאי שמגע משכב בועל נדה אין מטמא אף אדם לחוד דהא ניתק לטמא' קלה ואצ"ל שאין מטמא אדם לטמא בגדי' ואיך יאמר הרמב"ם כדבר הזה שאין לו שחר ובאמת אדרבא ברמב"ם מבואר להיפך דאין משכב בועל נדה מטמא אדם כלל רק טומא' קלה בלבד כמו שהוא בדברי הש"ס שהוא כעליונו של זב כו' וגם שאר דברי המשנת חכמים שם מ"ש ומשנה ערוכה דזבי' הוא תמוה לא רציתי להאריך בהם ולעד"נ מ"ש בדברי הר"ש הוא ברור ובאמת שדעת הרמב"ם הוא כרש"י וכמ"ש התוס' וכן מבואר ג"כ ברמב"ם פ"ו מהל' אה"ט הל' י"ב שכל אב הטומאה שמטמא במגע ומשא מטמא אדם לטמא בגדי' לבד מנבילה ומרכב מבואר דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדי' ג"כ וכבר הרגיש בזה המשנה למלך ע"ש הלכות מקואות שאלה נג שאלה בני העיר שיש להם מקוה מים ומחמת הקרירות רוצין לעשות תיבה גדולה תלויה בשלשלאות כדי לשפוך בתוכה המים חמים ולהוציאה מתורת כלי רוצים לנקוב נקב ולסתום אותו בלבונ' ולעשות שוב נקב אחר ולסתום אותו במגופת עץ וליתן לתוכה המים חמים ואח"כ יפתחו המגופה של עץ להשיקם עם מי המקוה ולחזור ולסתום המגופה ולטבול בתוכה ועמד השואל ושאל אם יש היתר בדבר אם לאו: תשובה הנה מי שהמציא דבר זה נראה שרוצה לגבב כמה קולות שהרי אם באנו להתיר לטבול אחר סתימת המגופה ולסמוך על ההשקה הנעש' קודם סתימת המגופה אנו צריכין להשען בזה על דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ב' שכתב דבשני מקוואות שניקבו זה לזה כשפופרת הנוד ונסתם הנקב פקע שם שאובין מינייהו ואין נפסלין עוד מידי דהוי אמים טמאים שהשיקן למקוה דהוו כזרועין ובטולי לגבי מקוה ופרק שם טומאה מינייהו וכ"כ בטור וש"ע: והנה תשובתו בצידו שהרי הב"י וד"מ הביאו דברי רבינו ירוחם שהמפורשים נסתפקו בזה שי"א כיון שנסתם הנקב חוזר לפיסולו כבתחלה קודם שנתערב וי"מ כיון דהוכשר פ"א שוב אינו חוזר לפיסולו והש"ך כתב דיש להחמיר לכתחלה ונלענ"ד דטעם הפלוגתא בזה לפי מ"ש הרא"ש טעמא משום דהו"ל כזרועין ופרח שם שאובין מינייהו כמו דהוי כזרועין ופרח שם טומאה מינייהו ומה"ט כתב הרא"ש בנדה הל' מקוואות ובב"ק דסברא הוא דבמקוה של מ' סאה אפילו שאובין הרבה אין פוסלין דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתם וה"ה להטביל בהם ע"ש וכתב מהרי"ק בסי' נ"ו דמה"ט נמי אף במעין כ"ש דכשר נמי אין ג' לוגין פוסלין אע"ג דהרא"ש ס"ל כהר"י דמעין כ"ש אינו רק לטבילת כלים ולא לאדם מ"מ כיון דשם מקוה על מי המעיין מעטי' לענין טהרות כלים הרי השאובין מטהרים על ידי חיבורם אל מי המעין ולכך מייתי הרא"ש והרשב"א ראיה מההוא דלמעלה מהם מקוה שמימיה מועטין כו' ואותם האומרים דאף במעין יש לחוש לג' לוגין שאובין לא יסברו הך סברא דמטעם זרועה הוא כו' ע"ש ולפ"ז למאן דס"ל דג' לוגין פוסלין במעין דלא ס"ל טעם זרועה אלא ס"ל כיון שהשיקן יחד והם מחוברי' השאובין הם נגררים אחר הכשר המקוה והכל שם מקוה עליו ומש"ה גבי מעין אף שאינו חשוב שאובין לענין טבילת כלים מ"מ כיון דלטבילת אדם מעין שמימיה מועטין פסול א"כ אין מועיל החיבור לומר שחשובין כגוף המעין שהרי המעין עצמו אינו כשר לטבילת אדם. וכמבואר במהרי"ק שם דהנך דפוסלין ג' לוגין במעין ס"ל כשיטות ר"י דמעין רק לכלים ולא לאדם וא"כ אין שם מקוה עלי' לגבי אדם ע"ש המפורשים הסוברי' דהשקה לא מהני רק בשעת חיבור אבל נסתם הנקב חוזר לפיסולו כיון דהשקה לאו מטעם זרועה אתינן עלה ולא פרק שם שאובין מינייהו רק בשעת חיבורם ממש דאז בתר מי מקוה גרירי וחשיבי כמקוה שהיא מחוברת לו אבל כשנפרדה משם חוזר לכמות שהיה ואין לדמות לטומאה דפרח שם טומאה מינה דהא גם מים טמאים שהשיקן למעין שמימיה מועטין ג"כ פרח טומאה מינייהו דהו"ל כזרועין ומ"מ לענין השקה למעין כ"ש לא מהני כיון דס"ל דאפילו ג' לוגין פוסלין במעין ומכ"ש מים מרובי' ממתני' דקתני למעלה מהם מעין כו' מוקי לה לענין כלים כמ"ש מהרי"ק וכן צ"ל במתני' דמעין שהעבירו על השוקת כו' ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לו וכמבואר בש"ע סעיף, ח' דאף שהמים שע"ג שפה מועטי' לגבי מי הכלי הם מעלים המים המרובי') דלא מהני לענין טבילת אדם ולא אמרינן דהו"ל כזרועין ופרח תורת שאובין מינייהו ולא מסתבר לומר דהוי כזרועין לענין