בית אפרים יורה דעה קנה

שבא מקודם וחייב חטאת ולפ"ז מוכח שהתו' מפרשים דטהרותי' תלויות מספק תורה דאל"כ מעיקר' מאי קא קשי' להו דהא כמו לבר פדא לא אמרינן לספוק דלמא הדם בא ברגע הבדיקה כמו כן לר"א רק דר"א ס"ל דבטהרות איכ' הוכחה גמורה שבא ברגע הבדיקה ובר פדא ס"ל שאין זה הוכחה כלל וע"כ לא פליגי אלא בטהרו' דאיכ' הוכחה זו משא"כ בתשמיש דגם ר"א מודה וכדקאמר להדי' דאמרינן שמש עכבי' וממילא דמסתמא בא קודם ודוחק לומר דמלישנא דקאמר אימא שמש עכבי' משמע דספיק' הוי אי בא מקודם או לא ולכך קשי' להו שפיר דא"כ אמאי בחטאת דז"א דמנ"ל להש"ס גופא למימר הכי דמה"ת נאמר שיפלוג עם בר פדא וכמו דלבר פדא ודאי בא מקודם אף היכ' דליכא עכבת שמש כן לדידי' היכא דאיכ' עכבת שמש אלא ודאי דהתוס' ס"ל דטהרותי' תליות מספק תורה וא"כ ע"כ דהך הוכחה דמאן עכבי' לאו בירור גמור הוא דהשת' אתי וא"כ א"ל דס"ל בהא כמו בר פדא דמחזיקין לי' ודאי שבא מקודם דא"כ לא הי' לו לתלות בשביל סבר' זו דמאן עכבי' שאינו בירור גמור אלא איהו סובר דגם הא דמחזיקינן שבא מקודם אינו חזקה גמור' ויכול להיות שבא אח"כ וכיון דאיכא סברא דמאן עכבי' טהרותי' תלויות ולהכי קשי' להו אמאי בחטאת וע"ז תירצו דנהי שאין זה חזקה גמורה שבא קודם מ"מ רוב פעמים בא קודם הלכך יש לחלק בין יש דבר המעכב או לא דכשאין דבר המעכב איתרע לה רובא אך לכאורה יש לעיין בהא דבר פדא דהיכא מיירי אי בהרגשה פשיט' ואף ר"א לא פליג בהא כיון שהרגישה בשעת עסקה בטהרות ואי דלא הרגישה א"כ ע"כ דדם לא אתי מעיקר' ואי משום דגם עכשיו לא הרגישה ז"א דכסבורה הרגשת עד הוא ומה"ט ס"ל לשמאי דדייה שעתה משום דאשה מרגשת בעצמה ואף הלל לא פליג אלא משום חומר' דקדשים וטהרות תלויות משום גזרת מעל"ע אבל אין כאן טומאה ודאי ומכ"ש דקשה לפי מה שכתב רש"י דבר פדא סביר' ליה כשמאי ואם כן קשה להך אקומתא דמוקי התם טעמא דשמאי משום דאשה מרגשת ואפשר לומר דס"ל כיון שראתה בתוך שיעור ווסת רגלים לדבר שבא קודם זמן מה וארגשה ולאו אדעתה משא"כ לטמאה מעל"ע למפרע לא תלינן בזה דארגשה ולאו אדעתה ושרינן לה מטעמא דאשה מרגשת בעצמה וכן מוכח מדר"א דקאמר בשלמא התם אימור שמש עכבי' כו' וקשה דבלא האי טעמא הוי מצי לפלוגי בפשיטות דבשלמ' התם אמרינן דארגשה וכסבורה הרגשת שמש הוא אבל הכא גבי טהרות אם איתא דמעקר' אתי הו"ל להרגיש והא דלא הרגישה עכשיו כשבדקה כסבורה הרגשת עד הוא אלא ע"כ דשפיר מצינן למימר דארגשה ולאו אדעתה והי' לנו לתלו' בכך כיון שהוא תוך שיעור ווסת רק דכיון די"ל מאן עכבי' ע"כ דהשתא קאתי ומ"מ ס"ל דטהרות תלויות משום דילמא ארגשה ולאו אדעתה: ולפי"ז י"ל דבשלמא לבר פדא דס"ל דתוך ווסת הוא מופת חותך שבא קודם ולא משגיחינן בסברא דמאן עכבי' ממיל' דאמרי' דארגשה ולאו אדעתה אבל לר' אושעי' דס"ל דרוב בא מקודם והיכא דאיכא סברא דמאן עכבי' איתרע לי' רובא ואיכ' ספיק' דילמא השת' אתי מה"ת לתלות דארגשה ולאו אדעתה וא"ל כיון שרוב ימי' בהרגשה ז"א דאדרבה אמרינן כיון שרוב ימיה בהרגשה השתא הוא דאתי וכסבורה הרגשת עד הוא משא"כ אם נאמר דמעיקר' אתי אין כאן הרגשה ומ"מ טהרותי' תלויו' משו' מעל"ע דרבנן דאמרינן כסבורה הרגשת מ"ר הוא אבל לומר דאתי בשעת עסקה בטהרות סבורה הרגשת מ"ר הוא זה לא אמרינן בזמן מועט כמ"ש התוס' משא"כ לחייב אש"ת שפיר מספקינן דילמ' אתי בשעת תשמיש וכסבורה הרגשת שמש הוא ולבר פדא שפיר אמרינן כל שבעלה באש"ת טהרותי' תלויות כיון דלדידי' ע"כ בא מקודם אלא שיש לספק בקודם דקודם א"כ ס"ס אין כאן הרגשה ולכך טהרותי' תלויות דכיון דרוב ימיה בהרגשה דילמא ארגשה ולאו אדעתה וא"ל דא"כ אמאי בעל' באש"ת דהא אית לן למיתלי בקודם דקוד' שהי' בשעת תשמיש וכסבורה הרגשת שמש כיון דרוב ימיה בהרגשה ז"א דאיכ' קצת סברא דמאן עכבי' אלא דבתוך, שיעור ווסת שעשתה טהרות ע"כ לא משגחינן בסברא דמאן עכבי' כיון דלבר פדא הוי דבר ברור שבא קודם וע"כ שכותלי בית הרחם העמידהו: ולכאורה יש לעיין ברמ"ת שאם נמצא בצדדין טהור והרי עיקר הטעם דאמרין שקבעה ווסת לראות מחמת תשמיש וא"כ נימא שהוחזקה לראות תיכף בכניסת השמש ואז הוא שופע ויורד מן המקור לצדדים ומתעכב שם ע"י השמש כדאמרינן בדף ס' לר' אושעיא דשמש עכבי' וא"כ אף שבשפופרת נמצא בצדדים מ"מ כל, עיקרו של הדם הוא מן המקור וא"ל דכיון שנמצא בצדדין הא קמן שיש שם דם ומה"ת נאמר שבא מן המקור דז"א דא"כ מעיקר' מנ"ל לומר שבא מן המקור דילמא מן הצדדים הוא וע"כ לומר לפי שרוב דמים מן המקור א"כ השתא נמי ניחוש לה ונימא דכך הוא קביעות ווסתה של זו להוריד הדם בכניסת השמש ואע"ג דדם מ"ת לא שכיח מ"מ הא גם מן הצדדין לא שכיח וא"כ טפי יש לתלות במקור והנה בענין רואה מ"ת הארכתי בכמה תשובות משם תדרשנו דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה נב ראיתי לעמוד על דברי הר"ש פ"ק דכלים משנה ג' וצריך לדקדק בבועל נדה כו' ומיהו מגע בועל נדה תניא בהדיא (בת"כ) נמצאת אומר משכבו כמגעו כו' ואם נאמר דה"ה הנושאו כו' ושמעתי בשם דודי הגאון המפורסים מוה' סענדר נ"י שתמה ע"ז דבש"ס דנדה איתא להדיא דודאי מטמא במגע לטמא בגדים דקאמר שם דף ל"ג מתקיף ר' יעקב אימא כהיא מה היא לא חלקת כו' אמר קרא עליו להטעינו ממש ע"ש ברש"י ומצאתי שעמד בזה בספר משנת חכמים שנדפס מחדש מהגאון מוה' פייבוש מקרעמניץ: ולענ"ד ל"ק מידי דודאי רש"י מפרש דמיירי לענין מטמא אדם לטמא בגדים וכמ"ש רש"י בד"ה מה היא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו כו' אבל הרבה מפרשים דס"ל דמה דקאמר מה היא מטמא' אדם לא לענין לטמא בגדים קאמר וכמבואר במזרחי פ' מצורע בשם רבינו ישעי' ראשון ור"א זעירה וכך הוא דעת הגור ארי' הובא בקרבן אהרן וזהו דעת התוס' והר"ש שכתבו דהא דנקיט מה היא מטמאה אדם וכ"ח לרבינא אע"ג דבנבילה לא מטמא אדם וכ"ח ואם איתא כמ"ש רש"י דר"ל אדם לטמא בגדים וכ"ח בהיסט א"כ לא הי' צריכין לומר דלרבותא קאמר דעדיף מנבילה דהא פשיטא דאיצטריך לאשמעינן שהוא טומאה חמורה לטמא בגדים וכ"ח בהיסט אלא ודאי שהם מפרשים במה דנקיט אדם וכ"ח היינו כפשוטו ולומר שהוא מטמא אדם בנגיעתו או כ"ח מאוירו כשאר טומאות וה"ה דאתי לאשמעינן דמטמא בגדים לחוד או שאר כלים דעיקרא דמילתא אתי לאשמעינן שמטמאה טומאה חמורה ולא כמשכבו דמסיק דניתקו הכתוב לטמא טומאה קלה דאוכלין ומשקין והא דנקיט כ"ח היינו לרבותא דעדיף מנבילה והא דקאמר אח"כ אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כו' נראה שהי' בגרסתם לטמא אדם ולטמא בגדים כמו שהוא לפנינו באתקפתא דר' יעקב וזה מוכרח דלפי הגירסא שלפנינו קשה דפתח לומר דס"ד דמטמא אדם לטמא בגדים וסיים בה דאינו מטמא רק אוכלין ומשקין ואפי' אדם לחוד או בגדים לחוד לא מטמא ואין זה דרך התנא שיאמר דס"ד לטמא אדם ולטמא בגדים ולהביא ראיה מן המקרא דאפי' אדם לחוד או בגדים לחוד לא מטמא אלא ודאי דגם בס"ד לא נקט אלא לומר דשמא המשכב מטמא אדם או בגדים עכ"פ ולזה קאמר דניתקו הכתוב ואהא פריך רב אחאי אימא דנתקו שלא יטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם לחוד או בגדים לחוד מטמא ומשני דיטמא טומאה קלה משמע והדר פריך ר' יעקב דאימא מה היא לא חלקת בין משכבה למגעה לטמא אדם