בית אפרים יורה דעה קנג

הוא רק הרמב"ם טעמא דנפשי' קאמר דלא תיקשו מת"ק דמתני' אדברי רבי ורבותינו כבר כתבתי דודאי ז"א דאטו רבינא לא ידע מתני' דהאשה שמתה כו' ואפ"ה קאמר דרבי ס"ל מק"מ טהור וגם כבר הוכחתי מפסק הרמב"ם גופי' גבי יוצא דופן דאף בדם מכה אמרינן דמק"מ טמא ובשו"ת נ"ב סי' מ"ב הביא שם דברי הרב שרצה לחלק בין דם מכה לדם מקור והוא ז"ל כתב לא ידעתי לחלק הרי שראה חילוק זה ולא שוה לו וכבר כתבתי בזה לעיל: ואמנם בלא"ה מ"ש דרבי אית לי' מק"מ טמא ולית לי' הל"מ לטמא מגע ביה"ס מבואר למעיין שא"א לומר כן שהרי התוספות כתבו ותדע שהמקור טמא והאשה טהורה ולכאורה כוונת דבריהם דמוכח מזה שאין כאן טומאה משום נגיעה דאל"כ למה האשה טהורה הרי היא נוגעת במקור הטמא אלא דע"כ בה"ס הוא ומה שמקומו טמא הוא הל"מ ומזה מבואר דכל שאנו אומרים מק"מ טמא ע"כ צ"ל הל"מ וא"ל דמה שהוא ממעינו המקור טמא אף בלא הל"מ ואשה טהורה אף שנוגעת במקור דהוי ביה"ס ומהאי טעמא גבי דם המכה טהור דהוי ביה"ס אבל ז"א דמ"מ קשיא דלמה האשה טהורה דנהי דביה"ס במגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כדאיתא בנדה דף מ"ב וע"כ לומר דהוי הל"מ ונצטרך לומר דלא הוי הל"מ כ"א לענין זה שיהי' המקור והנובע ממנו טמא ודם המכה דאתי דרך המקור והאשה עצמה טהורה ורשב"ג פליג וס"ל דהוי הל"מ וטמא אף הנוגע ואין זה במשמע (גם מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירש המשנה נראה מדבריו דבהל"מ לא שייך מחלוקת ויש ליישב לפי מ"ש בשו"ת חוות יאיר סי' קצ"ד וקצרתי) וגם דלכאורה א"א לומר שיהי' דם מכה שבמקור טהור לגמרי אם המקור מקומו טמא כיון שהרמב"ם כתב שמקור מקומו טמא והדם הוא אב הטומאה כדם נדה לטמא במגע ובמשא א"כ נראה שהמקור עצמו דינו כנדה עצמו שטמא אחד הנושא ואחד הנישא כדאיתא במתני' פ"ה דזבים וא"כ דם המכה שהוא נישא ע"ג המקור אע"פ שבמגע אינו טמא משום דהוי ביה"ס מ"מ הוא טמא משום דנישא על המקור דהוי כנישא ע"ג המקור ואם נאמר שדין המקור אינו כנדה עצמו אלא כדם הנדה הוי א"ש לפי מ"ש הר"ש פ"א דכלים דהא דאמרינן בפרק דם הנדה אותם למעוטי דמה מאבן מסמא היינו שהדם תחת האבן והטהור יושב עליו דטהור הנושא הדם טמא כו' אבל הנישא ע"ג הדם טהור כו' ע"ש א"כ א"ש דאע"ג שהדם נישא על המקור טהור אבל אין זה שיטת הרמב"ם ולדידי' אבן מסמא מלתא אחריתא הוא אבל נישא ונושא טמא ולדידי' כתב התי"ט במס' זבים דהא דלא תנא במתני' נושא ונישא דסמך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט ע"ש: וכן משמע מהרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' מו"מ שכתב נמצאת למד שהזב והזבה כו' ודם נדה וזבה כו' כ"א מאילו אב כו' ואח"כ כתב כל הכלים שינשאו למעלה מזב הם הנקראים מדף כו' ופשוט דלאו דוקא אלא זב וחבוריו קאמר כמבואר למעיין שם וא"כ כיון דנישא מטעם נושא הוא אפילו בביה"ס טמא אלא שאפשר לומר כיון שהרמב"ם סובר דקראי דמייתי הש"ס בדף ל"ג לעליונו של זב אסמכתא, הוא וטומאת מדף מדבריהם בביה"ס לא גזרו עליו אלא שאין לנו לבדות זה מדעתינו וא"כ אין מקום לטהר הדם מכה שבמקור לגמרי אם נימא דמק"מ טמא אך י"ל לפי מש"ל דמקור עצמו הוא טומאה בלועה ואפי' במשא לא מטמא א"כ מכ"ש נישא דלא מטמאה וא"ש נמי דאשה טהורה אף שהמקור טמא ואין חשש משום נושא כיון דטומאה בלועה הוא וכדאמרינן בחולין דף ע"א בעובר מת במעי אמו שהיא טהורה משום דה"ל טומאה בלועה וכן במתני' פ"ז דאהלות יצא הראשון והשני חי ע"ש אך לפי מש"ל י"ל דבין השינים אע"פ שהוא כמקור עצמו וכדאמרינן בין השינים כלפני' מ"מ לאו טומאה בלועה מיקרי כיון דבש"ס מספקא לן אם בין השינים כלפנים או כלחוץ אף דקי"ל כלפנים מ"מ עכ"פ אין קרוי בלוע רק הוי כבית החיצון שהוא ביה"ס לבד וא"כ כשדם המכה מתערב על השיניים הוי נישא שמטמא אף בביה"ס וצ"ע: .. וחזרנו למ"ש שאין מקום לפרש בדברי הרמב"ם שיסבור דמק"מ טהור ויהי' הדם טהור לגמרי אלא צריך לפרש דטהור מטומאת ראי' קאמר כמ"ש מכמה מקומות שאנו מוכרחים לפרש כן ועיין ברמב"ם סוף הל' ט"מ אם המת יצא ראשון החי טהור ותמה הראב"ד דהאיך אפשר דהא האשה טמאה ומטמאת הוולד ועוד שטמא מאמו שטמאה לידה והכ"מ כתב לקו' שני' דטהור מטומאת ז' קאמר ועל קושי' הראשונה י"ל שהקיפו הרחם בפשיטי כלי עור כו' והתי"ט פרק ז' דאהלות כתב שדבר זר ורחוק מאוד ולא ידעתי למה לא תירץ דמאי טהור דקאמר מטומאת שבעה וכלומר שהוא טהור ממגע המת עצמו כו' ולענ"ד אפשר שגם הכ"מ ר"ל דטהור מטומאת ז' קאמר אלא כדי ליישב מאי דנקט טהור סתם משום דמטומאת מגע האשה משכחת לה דטהור אף שהוא מציאת רחוק מ"מ שוב שפיר איכא למנקט סתם טהור דהיינו מטומאת זיין ועכ"פ מ"ש לעיל דדברי הרמב"ם מתפרשים דטהור מטומאת ראי' ונקט סתם טהור כיון דלטמא טומאת המקור שמקומו טמא משכחת לה שלא יפול בו טומאה זו כגון בשפופרת הוא נכון שהרי זה אינו מציאת רחוק כההיא דהכ"מ והוא מציאת קרוב כדבעי עלה בש"ס ופסקה הרמב"ם ג"כ ואין להאריך: העולה מתוך דברינו שצדקו דברי הגאון האמיתי בעל נ"ב ז"ל לדינא וכאשר כתבתי שכן כתבו כמה גדולים וכ"כ ג"כ בכר"ו הל' נדה והזכיר דבריו בתשו' הרב המחבר הנ"ל ושם בק"א האריך נכדו של הגאון ז"ל ליישב סתירת הרמב"ם הנ"ל בדברים דחוקים אך הדין דין אמת לענ"ד שאם מקור מקומו טמא אף דם המכה שבמקור טמא הן אמת שבמקור אחר פקפקתי בהך מלתא שכתבו דמהני כשספק א' מתיר יותר מחבירו אף שאין נ"מ לדידן לדינא וכתבתי דעיקרא דמלתא דאם ספק א' מתיר יותר סימנא מלתא ששני הספקי' הם שני צדדי היתר ולית ביה משום שם אונס חד וביארתי על נכון אבל בגוף הדבר שדם המכה הבא ממקור טמא אם מקור מקומו טמא אין לפקפק בזה כלל ודברי הרמב"ם הם מיושבים על הדרך שכתבתי וה' יאיר עיני במאור תורתו דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלא כה דברי מאז נדרש מעמדי ענין זה ושמחתי בחלקי כי העליתי בעזה"י ישוב נכון לדברי הרמב"ם וגם זכיתי ללמוד זכות על רבינו הגדול האמיתי ז"ל כדרכי מאז להיות חפץ בהצדקו ואחר זמן יצא לאור שו"ת נ"ב מ"ת ושם סימן נשאל הגאון ז"ל בעצמו ע"ז והשיב תשובתו הרמתה והצצתי וראיתי כי עיקרן ושרשן של דברים קיימתי מסברא דנפשאי ואם במקצת דברים נטתה ימיני כך הוא דרכה של תורה שלא להתנבאות בסגנון אחד שמח לבי ויגל כבודי מובטחני כי יש לי שכר טוב בעמלי כי זכותי' דרב דנפיש טובא יהי' מגן בעדי דמהפיכנא בזכותי' עד מקום שיד שכלי מגעת ולהיות כי הדברים עתיקים ומלתא מני אזדא לא ראיתי רק דרך העברה וצ"ע קצת לדבריו מפלוגתת ת"ק ור' יהודה בנדה דף ע"א והרמב"ם פסק משנה זו בסוף פ"ד מהל' מו"מ שהדם מטמא משום כתם שמקור מקומו טמא אע"פ שיצא הדם אחר שמתה ואין כאן נדה הואיל וממקום טמא יצא מטמא טומאת כתמים ע"ש והגאון ז"ל לא הזכיר בתשובתו דברי הרמב"ם אילו אך לענ"ד יש מקום ליישב הדברים על הדרך שכתב גבי דם שיצא דרך דופן והדבר צריך תלמוד וקצרתי כעת: שאלה נא שאלה אשה שראתה דם מחמת תשמיש ובדקה כמה פעמים ע"י שפופרת ולא נמצא דם כלל לא על ראשו ולא מן הצד ואח"כ בדקה עצמה כמה פעמים ע"י מילדות חכמה בשפופרת ונמצא דם מן הצד אבל על ראשו לא נמצא כלל וחכמי הרופאים אומרים שבודאי דם זה מחמת דוחק הצדדים שיש לה איזה מיחוש