בית אפרים יורה דעה קנא

טמא רק דהרמב"ם לא פסק כוותיה בהא ומחלק בין מעינות המקור לד"מ וכבר כתבתי לתמוה כיון דרשב"ג לא ס"ל לחלק ביניהם וגם האמוראים בכמה דוכתי לא מחלקו בהכי וצריכי למיהב טעמא דמאן דמטהר משום דמק"מ טהור מנ"ל להרמב"ם לחלק בזה ואומר אני שיש ליישב קצת דהנה התוספת הקשו אהך טעמא דמק"מ טמא משום שנוגע במקור דהא הוי ביה"ס ועוד דלבעי רביעית ולכאורה משום הא לא אריא שמ"ש דלבעי רביעית לשיטתייהו אזלי בחולין דף פ"ז ובע"ז דף למ"ד שכתבו דהנך קראי דמייתי פרק דם הנדה דדמעת עינו ודם מגפתו הוי משקה לטמא אסמכתא בעלמא הוא ולכך בעי רביעית ע"ש אבל הרמב"ם פ"ד מהלכות ט"מ פסק דמשקין מטמאין ומתטמאין בכל שהן וכן הוא דעת ריב"א בפסחים דף י"ד הביאו הכ"מ שם דס"ל דדוקא לפסול גוי' בעי רביעית ועיין במ"ל פ"א מהלכות ט"מ הלכה י"ד א"כ לק"מ מהך דפרק דם הנדה דהתם לענין פסול גויה קאמר (וצ"ע מה דמייתי התוספות בפסחים ובחולין מדם הירוק בנדה דף י"ט ושם לא הוזכר כלל דבעי רביעית וצ"ל שהוא ט"ס וכוונתם להך דפרק דם הנדה) ומ"ש התוס' דהוי ביה"ס י"ל דרשב"ג ס"ל כר"מ דמגע ביה"ס טמא וכדאיתא בחולין דף ע"ב ודף קכ"ח והנה התוספות בשבת דף קי"ב ועוד כמה דוכתי מבואר מדבריהם דלפרש"י והר"ר שמעון אתיא סתם מתני' דכלים פרק כ"ו סנדל שנפסק אחד מאזניו כו' כר"מ דביה"ס מטמא ובזה א"ש דודאי איכא לפלוגי בין מעינות המקור שהם טמאים כמקור עצמו ובין דם מכה שאין לו טומאה רק משום נגיעת המקור ואע"ג שהוא ביה"ס רשב"ג כר"מ ס"ל דביה"ס נמי טמא ורבינא לא בעי למימר טעמא דרבי דס"ל דמגע ביה"ס טהור הוא כיון דרבי סתם מתני' דכלים כר"מ ולכך לא ניחא ליה טפי למימר דרבי ס"ל מק"מ טהור הוא וא"כ אין כאן טומאה כלל משא"כ לדידן דקי"ל דביה"ס לא מטמא דר' יוסי פליג עליה דר"מ ור"מ ור"י הלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם שפיר כתב בהלכות א"ב שהדם טהור לפי שאינו ממעינות המקור ומשום נגיעה אין כאן טומאה דביה"ס הוא משא"כ בהלכות מו"מ דמיירי ממעינות המקור שפיר כתב דמקומו טמא שבזה לאו משום נגיעה אתינן עלה אלא דמ"מ לא יתכן לומר כן בדעת הרמב"ם שהרי הרמב"ם פסק מתני' דכלים להלכה ואפ"ה פסק דביה"ס אינו מטמא ודלא כר"מ וע"כ דלא ס"ל כפירוש רש"י והר"ש אלא כתירוץ הר"י בשבת שם וכמ"ש המשנה למלך פ"ז דכלים וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דהו"ל לרבינא למימר טעמא משום דס"ל דדם מכה שאינו רק משום נגיעה במקור ביה"ס הוא ולא מטמא ועוד נראה דמ"ש התוספות והרמב"ן דזהו טומאת ביה"ס הוא לאו דוקא דבאמת הוא טומאה בלועה כמבואר בתוספות בנדה דף מ"ב ד"ה אמאי טומאה בלועה היא דאף רבא דס"ל אותו מקום ביה"ס הוי מ"מ היינו בית החיצון אבל במקור טומאה בלועה היא ואף ר"מ דס"ל ביה"ס מטמא מ"מ מודה דטומאה בלועה לא מטמא כדמשמע בחולין שם ע"ש ואפשר לומר דאף בדף מ"א משמע דבכל פנימיותו של מקור אמרינן מק"מ טמא דמה"ט מטמאינן דם שיצא דרך דופן מ"מ גם במקום יציאתו לביה"ח טמא יקרא וכיון דכל ביה"ח שהוא בין השיניים הוי ביה"ס כמבואר בדברי הרמב"ן שם לכן שפיר ס"ל להתוספות דהוי ביה"ס ולא בלוע: ועוד י"ל דמ"ש התוספות והרמב"ן דהוי ביה"ס ומזה הוכיחו דאין הטעם משום נגיעה י"ל דודאי לענין מה שנובע מהמקור אי אפשר לומר דטעמא משום נגיעה דמגע ביה"ס הוא וע"כ שכך נאמרה הלכה או דגזה"כ הוא אבל אחרי שלמדנו שדם נביעת המקור טמא הוא ממילא גם דם המכה אף שאינו נטמא בשביל נגיעת המקור עצמו שהוא ביה"ס מ"מ טמא הוא לפי שנוגע בדם שיש בתוך המקור והוא אב הטומאה ומטמא במשהו ושפיר מטמא אע"ג דהוי ביה"ס וטומאה בלועה כדאמרינן בחולין דף ע"ב כי קאמר רבה בבלע שני טבעות אחת טמאה ואחת טהורה ופירש"י דבכה"ג י"ל דהוי כמונח בקופסא ונטמא זה מזה ואף דרבא ס"ל התם דאף בכה"ג אינו מטמא וכן פסק הרמב"ם בסוף הלכות טומאת מת מ"מ התם היינו טעמא דחשיב ליה אין סופו לצאת כמ"ש בש"ס שם דפריך עובר סופו לצאת וטבעת אין סופו לצאת משמע דחשיב לתרווייהו אין סופו לצאת (ועיין בנדה דף ס"ב דמבואר שם דוקא בלוע שאינו יוצא רק ע"י הדחק הו"ל טומאה בלועה משא"כ בזה שסופו לצאת ממילא) משא"כ דם המקור ודם מכה דתרווייהו סופם לצאת בכה"ג לכ"ע לא הוי טומאה וטהרה בלוע ובזה יש ליישב לישנא דרבינא בדף ט"ז דקאמ' וא"ל רבי כו' ואי לא חיישת לווסת מקור מקומו טהור הוא ולכאור' משמע דהא בהא תליא ובתורת ממ"נ אתי עלה ועיין בפירש"י שם והלשון דחוק ולפי מ"ש י"ל דלכאורה אין כאן טומאת נגיעה דאף אם נגע דם מכה בדם המקור מ"מ טומאה בלועה הוי ואי משום דסופו לצאת הא גם עובר וטבעת סופו לצאת ואפ"ה קי"ל דטהור אך אי אמרינן ווסתות דאורייתא וכל שהגיע שעת ווסתה אמרינן שודאי יוצא לחוץ לא הוי טומאה בלועה דשאני טבעת שאין זמנו ידוע וגם עובר הוא מקושר במעי אשה משא"כ דם המקור דמפקיד פקיד ולא חבורי מחבר ויש לו זמן ידוע שיצא לא הוי טומא' בלועה אך כל זה אם ווסתות דאורייתא משא"כ אם ווסתות דרבנן מ"מ לגבי הא מלתא שלא יהיה נחשב טומאה בלועה וביה"ס שפיר חשבינן ליה סופו לצאת ונטמא מחמת נגיעה בדם שבמקור והוא נכון לכאורה ובהכי א"ש לשון הרמב"ם בהלכות א"ב שכתב היא טהורה והדם טהור שהווסתות מדבריה' ומיירי התם אף בידוע שהדם בא מן המכה ואשמעינן דהאשה טהורה בין לבעלה בין לטהרות וגם הדם טהור לפי שווסתות מדבריהם דאי הוה אמרינן ווסתות דאורייתא אף שדם זה ידוע שהוא מן המכ' מ"מ היה הדם טמא מחמת נגיעה בדם שבמקור משא"כ אם ווסתות מדרבנן וכמ"ש וכאשר כתבתי מבואר בתוספתא דנדה פ"ג וז"ל והיוצא מן החדר אם ידוע שהוא דם מכה טהור ספק דם מכה טמא ר"א בר שמעון אומר משום ר"מ דם היוצא מן החדר אעפ"י שידוע שדם המכה הוא טמא ורבותינו אמרו דם המכה טהור וכן הוא שם בתוספתא פ"ח אחר הא דנאמנת אשה כו' ולפי מה דאיתא בתוספתא הך מלתא דדם המכה בשם ר"מ יש מקום לומר דמשום נגיעה אתי עלה ור"מ לטעמי' דמגע ביה"ס טמא אך בש"ס דידן בשני המקומת איתא כן בשם רשב"ג (ושם איתא אם יש לה מכה תולה במכתה וכדאיתא בש"ס דף ס"ו וצ"ל דמ"ש בפ"ג ספק מן החדר ספק מן המכה טמא ההיא לטהרות איתמר אבל לבעלה היא תולה מטעם שכתב הרשב"א בתה"א וצ"ע בפוסקים שלא הזכירו דברי התוספת' אילו דאיכא למשמע מינה טובא ואין כאן מקומו) וצ"ל דמעיקרא דהוה ס"ד דבווסתות פליגי הוה מפרש ברייתא דמיירי אף שאין ידוע ודאי שזה דם מכה וכדמוקי במק"מ טמא פליגי מיירי אף בידוע שדם מכה הוא כמ"ש בתוספתא ואפ"ה צריך לטעמא דווסתות דרבנן דאל"כ אף בידוע שאין זה רק דם מכה כגון שהוא משונה מדם ראיה וכיוצא אפ"ה טהור: והנה התוספות בנדה דף ע"א כתבו אהא דמק"מ טמא לא לענין שיהיה הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית משום דנוגע במת אלא בסתם ראיה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ומשא אע"ג דלאו רואה היא לאחר מיתה הואיל והיה במקור מחיים עכ"ל ולכאורה צ"ע כמש"ל דבלא"ה אין כאן טומאה מחמת נגיעה בשעה שהיה במקור מחיים כיון דלאו דם חללים הוא ולא איקרי משקה וכ"כ הרמב"ן בדף מ"א דדם אינו לא אוכל ולא משקה וכן מבואר בדף י"ט לענין דם ירוק דאינו מטמא ולא מכשיר ונלענ"ד דהתוס' ס"ל לפי מ"ש שם בדף י"ט דהא דדם נדה מיקרי משקה נפקא להו לרבנן מתוספתא דשבת דקאמר מנין לדם נדה שהוא משקה נאמר כאן וטהרה ממקור דמיה כו' ע"ש ולפי"ז לאו דוקא דם הנדה דהיינו שהוא טמא מחמת ראיית נדה אלא כל דם הבא מן המקור מהתם ילפינן לה דמשקה מיקרי אף אם אין בו משום טומאת הנדה וא"כ שפיר שייך טומא' בדם זה מתורת נגיעה במקור ומה שלא הוכיחו התוספות דלאו משום נגיעה היא דהא הוי מגע ביה"ס וכמ"ש התוספות בדף ט"ז י"ל דלא בעו לאוכחי