בית אפרים יורה דעה קמח

הוא ומ"מ האשה טמאה טומאת ערב וכן בדף מ"א ור"י אמר אף לדברי המטמא בדם מטהר באשה כו' ור"ל דמטהר האשה מטומאת שבעה אבל עכ"פ טמאה טומאת ערב וכ"כ הרמב"ם בפ' יו"ד מהל' א"ב יוצא דופן כו' ואם לא יצא דם דרך הרחם הרי האשה טהורה אע"פ שהדם שיצא מדפנה טמא כו' מבואר דנקט לישנא דטהורה אע"פ שנטמאה מחמת נגיעת הדם שיצא ממנה כיון שאין בזה טומאת ראי' טהורה קרי לי' ולא תימא דבהל' א"ב דלא מיירי מטומאה וטהרה נקט הכי אלא אפי' בהל' משכב ומושב שעיקרו לדיני טומא' וטהרה נקט כי האי לישנ' ע"ש בפ"א מהל' מו"מ וגם אתה אל תתמ' הא דנקט הרמב"ם בלישני' והדם טהור אע"ג דיש בו טומאה קלה דמשקין כמו דם מגפתה מ"מ כיון דלענין טומאת ראי' מיירי דאם הוה בי' טומאת ראי' היה אב הטומאה לטמא אדם נקט והדם טהור לומר שאין חוששין לווסת לומר שהוא דם נדה מן המקור ולפי מ"ש א"ש בפשיטות לשון הש"ס אשה טהור' ודם טמא דלפי מ"ש אליב' דהרמב"ם אף רשב"ג דאמר מק"מ טמא לאו למימרא דהוי אב הטומאה לטמא טומאת ערב דכיון שאינו ממעינות המקור אין לטמאו בטומאת המקור עצמו רק שלפי המקור טמא הוי כדם מגפתה ולא הוי רק וולד הטומאה וא"כ האשה טהורה לגמרי ורבי דס"ל מק"מ טהור הדם טהור לגמרי ופסק הרמב"ם כרשב"ג ולא נקט הדם טהור כ"א למימרא שלא נטמא טומאת ראי' ואינו אב הטומאה ובהכי א"ש גם ההוא דדף כ"ב דשם ג"כ אינו דם המקור עצמו כמ"ש רש"י שם ואין טומאתו רק מחמת נגיעת המקור ואינו רק וולד הטומאה ואינו מטמא אדם ושפיר קאמר דאשה טהורה: והנה כל זה הוא לענין דם המכה אבל דם המקור אף במקום שאינו מטמא משום ראי' מ"מ כיון דמקור מקומו טמא שפיר הוי אב הטומאה ומטמא בכל שהוא כמבואר להדי' ברמב"ם פ"א מהל' מו"מ וכתבתי זה לפי שראיתי בשו"ת נ"ב סי' בטעמ' דבגד צבוע אין מקבל כתמים דטעמא דכתמים טמאים אע"ג דהוי ס"ס כיון שצריך לטמאות האשה לפי שנגעה בדם דמק"מ טמא אך שעדיין י"ל שמא נטף להדי' לחוץ ולא נגע באשה ובפנים אין מטמא דהוי ביה"ס אך דמ"מ צריך לטמאות הבגדים כו' ע"ש ובספר חוות דעת השיג עליו דהא בעי רביעית כמ"ש פרק דם הנדה רק שהתוס' כתבו דהל"מ שהאשה טמאה אף דהוי פחות מרביעית ואף דהוי ביה"ס וכיון דלדעתו אין מטמא בביה"ס ה"נ דלא מטמא בפחות מרביעית עכ"ל ובמחכ"ת לא כיון יפה דודאי הדם הוי אב הטומאה והאשה טמאה טומאת ערב אף בכ"ש כמ"ש התו' מהך דמקור שהזיע ומ"ש שהתוס' כתבו דהל"מ שהאשה טמאה כו' אגב שיטפא רהיט לי' וסבור שהתוס' כתבו כן לענין טומאת האשה וליתא דהתו' כתבו כן לענין הדם שטמא מחמת המקור אע"פ שהוא ביה"ס וגם בפרק דם הנדה בעי רביעית לטמא וא"כ ה"ה לענין ליטמא והכא לא בעינן רביעית כדאמרינן מקור שהזיע כו' אלא אפשר הל"מ היא שיהא המקור וכל העובר דרך שם טמא ולא מחמת נגיעה במקור והיינו כמ"ש הרמב"ן והר"ן דגזה"כ הוא ולא משום נגיעה וזהו שסיימו תדע שהמקור טמא והאשה טהורה ר"ל שאין האשה טמאה לעולם מחמת המקור הטמא כל שלא יצא דם לחוץ משום דלא שייך נגיעה במקור שטומאת ביה"ס הוא וכל זה לענין הדם שהוא טמא משום דאתי דרך מקור אבל לענין טומאת האשה ודאי דכל זמן שהדם במקור אין כאן טומאה לא מחמת המקור שהוא ביה"ס ולא משום ראי' רק כשיוצא לחוץ ונוגע באשה אף בלא הרגשה היא נטמאת בנגיעתה בדם אף שאין שם רביעית לפי שהוא אב הטומאה ומטמא בכ"ש אך דוקא היכא שהוא נוגע בה אבל היכא שנטף לחוץ בלא נגיעה בבשר אין האשה טמאה כלל ודברי הנ"ב הם ברורים ולפי"ז י"ל דשפיר קאמר האשה טהורה והדם טמא משום דזימנין דהדם שותת להדיא ואין נוגע באשה שתטמא מחמת הדם (וההיא דמקור שהזיע כו' דטמאה היינו כשנוגע ביציאת הטיפי מרגליות לחוץ וכמ"ש רש"י שם) ולכך נקט אשה טהורה ואה"נ היכא שנוגע בה שעכ"פ טמאה טומאת ערב מחמת הדם: אך לפי מ"ש צ"ע לפי מ"ש רש"י בדף מ"א רבנן סברי כו' ומיהו טיפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור וכ"כ אח"כ גבי טיפי מרגליות ואפ"ה כתב שהאשה טמאה משום זה טומאת ערב וכן מבואר מדבריו דף כ"ב ודף ט"ז וזה תימא דנהי שהמקור אב הטומאה מ"מ הנוגע בו וולד הטומאה הוא ואינו מטמא אדם. וגם דלפי"ז צ"ע דנהי דלענין דם מכה שפיר י"ל דמקבל טומאה מן המקור ע"י הנגיעה דדם חללים איקרי כדאיתא לקמן דף נ"ה מ"מ בדף כ"ב ובדף מ"א ובדף ע"א דאמרינן שם שהדם טמא משום מק"מ טמא והא התם לאו דם מכה הוא ולא איקרי משקה כלל וכמ"ש לקמן לענין דם ירוק ובההוא דדף מ"א י"ל דרש"י לשיטתו שם שכתב דבדם מכה חשיב לר"ש וה"ה לרבנן כמ"ש לקמן אבל בההיא דדף כ"ב ודף ע"א קשיא וכן הרמב"ם כתב דדם אינו לא אוכל ולא משקה ע"ש בדף מ"א ולקמן אבאר בזה: ומצאתי בשו"ת נ"ב סי' נ"ז ד"ה והנלענ"ד בדעת התוספות כו' שתמה בזה על רש"י דהא אין משקין מטמאין אדם כו' אך מ"ש לתמוה על התוס' דמה ס"ד דהתוס' דלבעי רביעית וכי משום משקה המטמא טומאה חמורה בעי רביעית כו' והנלענ"ד בדעת התוס' שהם סוברים שדם זה וולד הטומאה כו' ע"ש ונפלאתי דמבואר למעיין כוונת התו' שזהו שבאו להוכיח דע"כ לאו משום נגיעה במקור נטמא הדם דהא הוי ביה"ס וגם דא"כ הי' צריך רביעית ובאמת ממקור שהזיע מוכח דא"צ רביעית אלא ע"כ דאינו מטעם נגיעה והוא הל"מ וא"כ ה"ל אב הטומאה ובאמת שהי' יכולין להוכיח ג"כ מהא דאמרינן במקור שהזיע כו' דהאשה טמאה מוכח שהוא אב הטומאה וכמ"ש וצ"ע וגם צ"ע במ"ש בנ"ב שם וז"ל וא"כ ע"כ דם מכה שבמקור או דם לבן וירוק המטמאין אדם ע"כ אב הטומאה הם מחמת עצמם כו' ונראה שכיון בזה להא דמקור שהזיע כב' טיפי מרגליות ופרש"י דם לבן וצלול ואיתא שם דטמאה טומאת ערב ובאמת שזה תימא דהא להדיא אמרינן דף י"ט בהא דאמר רבי מאיר אם אינו מטמא משום כתם תטמא משום משקה כו' דרבנן ס"ל דדם לבן וירוק אינו טמא כלל משום משקה אף אם האשה נדה מכבר וקשה ת"ל שיהא טמא משום דמק"מ טמא ודוחק לומר דהתם אתי כמ"ד מקור מקומו טהור ועוד שהרי הרמב"ם בפ"א מהל' מו"מ פסק להדי' דדם ירוק טהור אע"פ שמק"מ טמא ומשמע התם אף היכא שבא מן המקור טהור וכן מבואר בפ"ה מהל' א"ב לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק כו' ולכן נלענ"ד דודאי בדם ירוק אין כאן טומאה כל עיקר דמשום משקה זב וזבה אין כאן כיון שאינו מתעגל ויוצא כמבואר בש"ס שם וגם משום משקה סתם כמו דמעת עינו ודם מגפתו ליכ' דדוקא דם חללי' איקרי משקה וגם דם מכה בכלל דמ"ל קטל' כול' כו' כדאי' שם דף נ"ה משא"כ בדם ירוק דליכא כל הני ואינו בכלל משק' כלל ואינו מקבל טומאה משא"כ כאן דקאמר מקור שהזיע כמו ב' טיפי מרגליות ופשוט דלאו זיעה ממש קאמר דהא לא עדיף מזיעת הזב וחביריו שאינו מטמא כדאיתא בדף נ"ה וכן פסק הרמב"ם וע"כ שרוצה לומר כעין זיעה שיוצא ממה שמתאסף יחד ואינו שותת ובכה"ג שהוא מתעגל ויוצא הוי כמו רוק ומ"ר וש"ז שמתעגל ויוצא ומטמא טומא' חמורה ולכך האשה הנוגעת בו טמאה טומאת ערב אבל דם ירוק או לבן ששותת ויורד אינו טמא כלל ובהכי א"ש הא דנקט האי לישנ' מקור שהזיע כו' ואפשר שגם הנ"ב שכתב שדם לבן וירוק מטמאין אדם ג"כ כוונתו כן ע"ד מקור שהזיע כו': אמנם כדי ליישב לשון רש"י שכתב הטעם משום נגיעה ואפ"ה כתב שמטמא אדם נלענ"ד שודאי אין כוונתו שהדם נטמא בנגיע' המקור דהא לא הוה רק וולד הטומאה גם דהוי בה"ס רק דרש"י ס"ל דהא דקי"ל מק"מ טמא היינו כל מה דאתי דרך מקור ונוגע בו יש לו דין המקור עצמו וטמא דהכי דייק לישנא דף ט"ז וכ"ב דקאמר הדם טמא דקאתי דרך המקור ואין ר"ל שהוא עובר דרך שם ממש דהא אף שהדם יוצא דרך דופן