בית אפרים יורה דעה קכח

שרמ"א לקח לשון זה ממ"ש בד"מ וקודם לכן ואח"כ לא ראתה כו' ולפי"ז שוב שפיר י"ל שמ"ש רמ"א בהג"ה שיש מחמירין להצריך בדיקה קאי אאם רואה אחר מ"ר אבל בשעת מ"ר אף בדיקה א"צ אך דממ"ש בד"מ וכ"כ מהרי"ו דיש לעשות בדיקה כו' נראה דאף ברואה בשעת מ"ר יש לעשות בדיקה דהא בכה"ג מיירי מהרי"ו: ואמנם כבר כתבתי דגם מהרי"ו לא קאמר אלא לחומר' וזה מוכרח שהרי כתב דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותו מקום כו' וא"כ במכה באותו מקום הא לא שייך כלל בדיקה וע"כ מ"ש הבדיקה היינו לרווחא דמלת' כיון דאיכא לברורי כמ"ש אא"ז הש"ך בתירוץ הא' וכן נראה מדברי מהרי"ו שכתב וז"ל ומ"ש מר מתשובה במיימוני ויהיב מר אדעתי' לבודקה בשפופרת כו' אבל מה שייך הכא לבודקה בשפופרת ואם באנו לבודקה יש לבודקה כמו שפירשתי לעיל עכ"ל לשון זה מורה בהדי' דהנך צדדי היתר שכתב מועילים להתיר אף בלא בדיקה רק אם נרצה להחמיר לבודקה יש לבודקה כדלעיל וכן נראה מל' הד"מ שכתב בשם מהרי"ו דיש לעשות בדיקה כו' משמע שאינו רק לברורי בעלמא שהרי לא כ' דצריך בדיקה ולשון יש לעשות משמע לכתחלה אבל במקום דלא מצינן למבדקה שפיר סמכינן אמכה דאשה בחזקת טהרה עומדת שלא בשעת ווסתה: ואמנם מ"ש בנה"כ דמ"ש רמ"א בתחלה בסתם להתיר אף בלי קביעות ווסת הוא דעת מהרי"ו לענ"ד ז"א שהרי מהרי"ו הצריך בדיקה ורמ"א כתב מתחלה בסתם שידים מוכיחות שיש לה מכה ומשמע דמטהר אף בלא בדיקה וגם כי מ"ש דמהרי"ו מתיר אף בלא ווסת קבוע ואזיל לשיטתו בש"ך ס"ק ז' שכתב שמהרי"ו אינו מחלק בין יש לה ווסת או לא אינו נלענ"ד דגם מהרי"ו נראה מבואר מדבריו דמיירי באשה שיש לה ווסת שהרי כתב וז"ל ועוד ראי' גדולה הפעולה עם הירק שנסתם המקור אפי' בשעת ווסתה והאי דם לא נסתם ואפשר דבכה"ג אפי' ר"מ מודה כו' יעו"ש ומשמע מדבריו שאחר שנסתלק פעולת הירק חזר הווסת למקומו ואורח בזמנו בא וגם שעדיין לא נעקר ג"פ ואע"פ שסתם ולא חילק היינו משום דקאי על הנדון שנשאל עליו שהיה לה ווסת ואפי' תימא דגם באין לה ווסת התיר היינו לפי שהיו שם הרבה צדדים אחרים שהי' בא עם המ"ר ממש וגם היתה משתנת חול ג"כ וגם האשה אמרה שהיא מרגשת שהדם ממקור מ"ר ולכן נלענ"ד דמ"ש רמ"א בתחלה בסתם להתיר הינו כפי משמעות אותן התשובות שהביא מהרי"ל בהארין ווינדא סתמא להתיר וכמ"ש בשם מהר"מ שאם הבטן כואב לה טהורה וכן משמע התשובה בשם מהר"א ואח"כ כתב שדעת מהרי"ל לחוש למה שהחמיר מו' שמרי' לשאול שאינה רואה אלא ממקום מ"ר ולפיכך הצריך לבדוק וגם דווקא ביש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה: ודאתאן עלה שדברי הגאון בעל צ"צ ז"ל שהחמיר לומר דגם מהרי"ל דמתיר אינו רק בצירוף הך טעמא שלא היה מראה דם ממש והוא מן המתמיהין ומצאתי בספר סדרי טהרה שכוונתי לדעתו ת"ל ואמנם בנ"ד הדבר ברור שגם הצ"צ מודה שהרי אף לדבריו עכ"פ בצירוף הך טעמא שלא היה מראה דם ממש רק דיהה מודה דהדין עם מהרי"ל דמותרת שהרי מבואר למעיין שאין דעת מהרי"ל לעשות זה סמך להתיר דשמא דם זה מראה טהור הוא כיון שאינו אדום ממש שלפי"ז אפי' אם הי' בא מן המקור הי' מקום לעשותו סמך להתיר דשמא מראה טהור הוא ובאמת מבואר מל' מהרי"ל שאם היינו חוששין שבא מן המקור אפי' סמך לא היה עושה מזה כיון דקי"ל לטמא כל הנוטה למראה אדמומית רק שכתב וז"ל גם יש קצת סמך דלאו מן המקור בא הואיל ואינו דומה למראית דם ממש אלא דיהה כמוגלא כמו שכתבת אף כי אין אנו בקיאין במראית דמים אפי' כשהדמים מוקפין לדברי הרמב"ן מ"מ שינוי גדול כזה הואיל ואיכא למיתלי דממקום מ"ר אתי מסתברא דלא פליג הרמב"ן בזה אהרא"ש דאית לי' דבקיאין שפיר להבחין בין דם לדם אי מראיהן שוה או לא עכ"ל הרי מבואר דעיקר סמיכתו בזה כיון שיש כאן שינוי ממראה דם שהאשה רגילה לראות מן המקור תלינן דממקום מ"ר אתי וא"כ מכ"ש בנ"ד שקרטין לא שכיחי שיצאו מן המקור וכ"כ הר"ן להדי' דאף הרמב"ן מודה בזה שאע"פ שאין אנו בקיאין במראות דמים אין הבדל זה מצד המראה אבל מצד עצמי הדברים שהם מובדלים ומחולקים עכ"ל וא"כ ברור לענ"ד שגם הצ"צ מודה בזה שאף שלא נמצא רק אחר מ"ר מ"מ תלינן במ"ר מחמת הנך טעמי שכתב במהרי"ל ונידון דמהרי"ל ודידן דא ודא אחת הוא ואע"פ שהר"ן נראה מדבריו שלא סמך על טעם זה לחוד להתיר רק לסניף לומר דאף לפי מ"ש ר"ח דר"י מטמא לבעלה ומודה לדר"מ מ"מ בהא י"ל דאף ר"מ מודה מ"מ נראה דשאני התם שלא היתה מרגשת כאב בשעת הטלת מ"ר רק שהי' לה כאב בכליות ואפשר שלא הי' הכאב תדירי וכדומה וגם אפשר דלפעמים היתה מוצאת קרטין אילו בלא כאב דאז אף אם מוצאת בשעת הרגשת כאב טמאה כמש"ל מדברי מהרי"ל ולכך הוצרך הר"ן לצדד צדדים אחרים וגם אפשר דכאב בכליות אינו דומה לכאב במ"ר משא"כ בנ"ד שתמיד היא מרגשת כאב שם בשעת הטלת מ"ר ומציאת קרטין אילו ודאי יש לסמוך על מהרי"ל להתיר: שוב הצצתי בדברי הגאון האבד"ק נ"י בסוף דבריו וראיתי שכתב ג"כ דלפי מ"ש במהרי"ל דיש קצת ראי' דלאו מן המקור הואיל ואינו דומה למראית דם א"כ י"ל דגם הצ"צ מודה לרמ"א בקרטין ות"ל שכוונתי לדעתו בזה רק שאני ביארתי יותר שכן מבואר מדברי הצ"צ גופי' שלא דחה הראי' ממהרי"ל אלא מהאי טעמ' שיש עוד סמך להתיר ולפי דעתו שזה עיקר יסוד ההיתר דמהרי"ל א"כ פשיט' שיש להתירה ג"כ בכה"ג והנה הגאב"ד בריש דבריו כתב שיש לגמגם אולי האי כאב דנ"ד אינו דומה לכאב שהביא הרמ"א דשם הי' כאב ידוע שקורין הארין ווינד וכעין זה כתב הט"ז לענין היתר הקרטין כו' ולענ"ד אין זו דומה לזו שלענין הקרטין שפיר כתב הט"ז כיון דהר"ן כתב הטעם שהוא מפורסים לרופאים שדרכו להוולד בכליות וא"כ מאן לימא לן דהנך קרטין מאותו המין הם וצריך לדרוש ברופאים אם דרך הכליות להוליד קרטין כאלה משא"כ לענין כאב בשעת מ"ר כל שיש לה צער וכאב יותר מהרגילות בשעת ראייתה מן המקור סימן לדבר שמחמת מ"ר הוא דאל"כ נפל היתר' דכאב בבירא דמאן מפיס לידע מכאוב כמכאובה אם הוא בכלל כאב הנזכר בדבריהם או לא ומ"ש שהוא כאב ידוע שקורין הארין ווינד לענ"ד פשוט דלא מיירי שידוע שיש לה כאב ששמו כך בל' הרופאים רק הוא מכונה כן על שם המאורע לפי שאשה זו היא כואב בשעת הטלת מ"ר קורין אותה ללעוזות בלשון לעז הארין ווינד שהוא בלה"ק כאב וחבורת השתן וכמש"ל וכבר כתבתי דמלשון מהרי"ל מבואר דמתחלה כתב להתיר בצער סתם שקורין הארין ווינד ואח"כ כתב שאף בשעת עונה הי' ראוי להתיר הואיל וכתבת שמאד מצטערת כו': ומ"ש עוד שלכאורה אין זה מספיק להתי' עפ"י דעת הר"ן שלא רצה לסמוך על טעם זה דהוי מיעוט דלא שכיח וטהורה אף לר"מ אלא בצירוף מחמת שהיה לה כאב בכליות שכתב ועם כל זה נ"ל שאינו ענין לנדון שלפנינו כו' עכ"ל ולענ"ד כ"א הוא ענין בפ"ע שמתחלה כתב להתירה למאי דקי"ל כר"י ואח"כ כתב דאף לר"מ שריא מטעם מיעוט' דל"ש והיינו אף בלא כאב ואח"כ כתב שיש להתירה ע"י בדיקה וזו נבדקה כו' (ונלענ"ד דהיינו בדיקה המוזכרת במהרי"ל ומהרי"ו) ואח"כ כתב שיש להתירה מחמת מכה והך עם כל זה קאי על טעמ' בתרא שרצה להקל מחמת מכה והיינו שהיה ענין השאלה שהי' לה כאב בכליות (כי לפנינו השאלה חסרה) וע"ז פקפוק מדברי הרמב"ן שדימה זה לדם בתולים וע"ז כ' דמ"מ אין זה ענין לנדון שלפנינו שלא אמרה הרב ז"ל אלא בדם כו' והיינו דאפי' תימא דר"מ חייש אפי' בכה"ג מ"מ בזה תולין בכאב אבל פשיטא דלפי מ"ש בתחלה מטעם מיעוט' אף בלא כאב שריא אלא שהוא מראה פנים מסבירות לישראל שיש להתירה מכמה פנים: אמנם מה שהשיג הח"צ על הט"ז שכ' דלהר"ן הקרטין מותרין