בית אפרים יורה דעה קכו

אותה תשובה ודקדקו בה והתירו האשה לבעלה ונאמנה שכחתי באיזה דרך שהתיר הגאון מהרי"ל ע"ש הרי דמהרי"ו הסכים להתיר עפ"י תשובת מהרי"ל ומ"ש הצ"צ דמהרי"ל לא רצה להתיר בהדיא אע"ג דהיה מצדד להתיר ועיקר היתר דידיה לא היה אלא משום שלא היה דם אדום אלא כהה כמוגלא וכן משמע מדברי האגור הביאו ב"י כו' ואני תמה בזה שהרי להדיא כתב מהרי"ל דאף בשעת ווסתה היה ראוי להתיר ע"י תקנה דלעיל הואיל ומצטערת הרבה מאד במ"ר כו' מ"מ לא מלאני לבי להקל כיון דאיכא מרבוותא דפסקי ווסתות דאורייתא ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירים דלעיל כו' הרי להדיא דבשלא בשעת ווסתה מלאו לבו להקל ומ"ש גם יש קצת ראיה דלאו מן המקור בא הואיל ואינו דומה למראית דם כו' אינו רק לסניף בעלמא כדרך כותבי התשובות להראות פנים בנידון שלו לטהר בק"ן טעמים וכמבואר ממ"ש קצת ראיה כו' וגם בהגהת ש"ד הועתק תשובת מהרי"ל ושם איתא גם יש קצת סמך דלאו מן המקור בא וגם האגור כתב בלשונו ועוד בכאן יש סמך כו' ותמהני על הצ"צ שכתב משמעות מהאגור דעיקר טעמא משום שאינו דומה לדם ממש ולענ"ד אדרבה מלשון סמך משמע להיפך שאינו רק סמך בעלמא ואעפ"י שקיצר בטעם הראשון וכתב אבל מוהר"ר שלום (נראה שהוא ט"ס וצ"ל הר"ר שמריה) כתב כו' ידוע שדרכו של האגור לקצר תשובת מהרי"ל ולהביאם בספרו אחת הנה והדבר ברור שמהרי"ל התיר מטעמא דמצערת וגם בצירוף הבדיקה וסהדא רבא מהרי"ו שכתב שהתירו אשה אחת שהיתה משתנת דם עפ"י תשובת מהרי"ל על מעשה כה"ג והתיר ודקדקנו באותה תשובה והתרנו ונאמנה שכחתי כו' הרי מבואר שהתירו ע"פ תשובת מהרי"ל רואה דם ממש אלמא דס"ל דמהרי"ל נקט טעמא קמא לעיקר ומי משלנו בקי בלשון מהרי"ל טפי ממהרי"ו ומהר"ז כהן ומהר"ן מאיגרא שקיבלו ממהרי"ל ז"ל ואין לדחות ולומר שהם דקדקו באותה תשובה שיש להתיר במשתנת דם אף בדם ממש משא"כ אם אינה מוצאת בספל רק אח"כ לא התיר רק מטעם הב' שלא היה מראה דם ממש ובאמת כל זה אינו במשמע דממהרי"ל משמע שאין לחלק בין בשעת מ"ר או אח"כ: אמנם בצ"צ שם כתב אחר כך א"נ בשלא מצאה דם תוך מ"ר אלא שכואב לה הרבה בשעת הטלת מ"ר ממש והיא בודקת עצמה כו' ואח"כ נמצא המוך נקי טהורה כו' ולפי"ז תימא עליו שלמה הוצרך לדחוק בעובדא דמהרי"ו ומהרי"ל שהרי לפי מה שמבואר בדבריהם דאינהו מיירי שהיו המ"ר מצערין אותה בשעה שהם יוצאים ממש ובכה"ג איהו גופיה ס"ל להתיר אף בלא נמצא תוך מ"ר ונמצא אח"כ מראה דם ממש אמנם באמת אין טעם לדבריו בזה דאם נימא דכל שאינה מרגשת בשעת הטלה אמרינן דבתר דתמו מיא אתי דם ממקור א"כ אף במרגשת בשעת הטלה נמי נימא הכי שזה הדם הנמצא אח"כ בתר דתמו מיא אתו ומ"ש מהרי"ו דעדיף האי מאשה שיש לה מכה כיון שמצערת בשעת הטלת מ"ר מוכחא מלתא שבא הדם עם המ"ר ממקום מ"ר דזה לא שייך רק כשיצא דם עם מ"ר אבל אינו מעלה ארוכה לענין הדם שנמצא אח"כ על העד וע"כ לומר דאף בנמצא דם אח"כ לחוד תלינן במקום מ"ר כיון שהיה לה כאב קודם מציאת הדם בשעה שיצאו מ"ר רגלים לדבר דלאו ממקור אתי כיון דלעולם אינה רואה אם לא שהבטן כואב לה כו' וזה דרכה של אשה להרגיש כאב המכה בטרם תחיל דם המכה לעקור לצאת א"כ מה"ת לא נאמר במרגשת כאב אחר הטלת מ"ר תיכף סמוך להטלה ואז היא מוצאת הדם שדם מכה הוא כיון דאינה מוצאת רק אחר יציאת מ"ר וע"י כאב דוקא וגם הא קמן שהמוך שעל המקור הוא נקי ומה לי כאב שבשעת הטלת או אח"כ כיון דסוף סוף בתר דתמו מיא אתי דם שהרי בתוך מ"ר לא נמצא וע"כ שהכאב דינו כמכה לענין זה עכ"פ דסומכין על הבדיקה זה מבואר ממ"ש מהרי"ל היה ראוי אפילו בימי עונה להתיר עפ"י תקנה דלעיל הואיל וכתבת שהיא מצטערת מאד במ"ר דכה"ג השיב מהר"ם להרא"ש דאפילו בשעת ווסתה טהורה ברואה דם מחמת מכה כו' דבאותה תשובה הקיל שלא בשעת ווסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה אתי כו' אלמא דמדמה כאב מה שמצטערת במ"ר למכה ממש וא"כ מה לי כאב בשעת הטלת מ"ר או אח"כ דהא על מכה סמכינן אף שהיא במקור או בפרוזדר ובאמת קצת משמע מדברי מהרי"ל דלא מיירי רק בכאב שהוא בשעת הטלת מ"ר ובזה מתיר ודאי אפילו במראה דם ממש שהרי כתב אכן לפי מ"ש הר"ר שמריה שצריך לישאל שאינה רואה אלא ממקום מ"ר כמו שהעתקתי בשם גדול וז"ל האשה שמצאה דם ואמרה כו' וכן בדקו מקצת נשים עפ"י ומצאוהו נקי כו' אלמא דאפילו במראה דם ממש התיר אמנם מיירי בחולי שקורין הארין ווינד דהיינו חבורה שמחמת השתן שבלשון אשכנז הארין הוא שתן וזה הכאב הוא נרגש בשעת הטלת מ"ר וא"כ אפשר דוקא בנרגש בשעת הטלה אמרינן שהדם ממנו הוא מחמת מכה זו משא"כ אח"כ אע"פ שכואב לה הרי אין ידוע שיש לה מכה שמוציא דם ואפשר שהכאב הזה בא לה מחמת עקירת דם מן המקור והיא קובעת לה ווסת לראות דם המקור על ידי הטלת מ"ר: אמנם הח"צ סימן ע"ג כתב וז"ל ומה שדימה בהגהת ש"ד כאב למכה דוקא בהארין ווינדא וכיוצא שאינו בא אלא אחר מ"ר כו' ע"ש מבואר מלשונו דאף אם הכאב אחר הטלת מ"ר הדין כן ואף על פי דבהגהת ש"ד מיירי שכאב הוא בשעת הטלת מ"ר הא חזינן דהח"צ לא הקפיד בלשונו ונקט שאינו בא אלא לאחר הטלת מ"ר אלמא דס"ל דליכא לפלוגי בהכי ואפשר שהיה ידוע לו שכך קורין לכאב הבא אחר מ"ר הארין ווינדא דהיינו חבורה שאחר השתן וכך נראה מדברי אא"ז רמ"א דאעפ"י שכתב וכל זה דוקא כשמרגשת כאב עם מ"ר דמשמע שמרגש' כאב בשעת הטלה גופא מ"מ יש לדייק מסיפא איפכא שכתב אבל אם אינה מרגשת כאב ובודקת עצמה אחר הטלת מים כו' דמשמע דוקא שאינה מרגשת כלל דאל"כ הו"ל למנקט רבותא אף על פי שמרגשת כאב אחר הטלה ומוצאת דם טמאה אלא ודאי דכל שמרגשת סמוך להטלתה מיד יש לתלות בכאב דמ"ר וברישא מיירי שמרגשת כאב בשעת הטלה אף עפ"י שאינה מרגשת בשעת מציאתה כלל אפ"ה תולין בדם מכה ומכ"ש לדעת הט"ז דס"ל דכל שמרגשת כאב דינו כמכה ותולין בה ואף שהח"צ השיג עליו שלא נאמרה לקרות מכה אלא בבאה עם מ"ר מ"מ מודה הוא בכאב שהוא תיכף אחר מ"ר דממכה הוא וכמ"ש: ובאמת לענ"ד דברי מהרי"ל מורין כט"ז שהט"ז הביא ראיה ממהרא"י וכתב הח"צ שהוא ראיה לסתור כו' ואף דיש לחלק בין כאב קצת לכאב גדול חלילה לסמוך על זה כו' ומה שדימה בהג"ה ש"ד כאב למכה דוקא בהארין ווינדא וכיוצא שאינו בא אלא אחר מ"ר ואדרבא משם ראיה דכאב לחוד אינו כמכה ואף בזה לא התיר אלא בבדיקה ובאינה רואה תמיד אלא עם השתן כו' ולפי ענ"ד דברי מהרי"ל בתשובה ובהגה"ת ש"ד מורין כהט"ז שהרי כתב מתחלה בחולי הארין ווינד להתיר בבדיקה לפי שמוהר"ר שמריה כתב בשם מהר"ם שאם אינה רואה אלא כשכואב לה למטה מטיבורה אז היא טהורה דנאמנת אשה לומר כו' וזה דומה למכה כו' אך יש לך לשאול שאינה רואה אלא ממקום מ"ר כו' ולכך הוצרך בדיקה במוך וע"ז חזר וכתב וכ"ז לנשים שהיה להם ווסת ושלא בשעת ווסתה כו' ואח"כ כתב אף כי היה ראויה בימי העונה להתיר ע"י תקנתא דלעיל הואיל שכתבת שמאד היא מצטערת במ"ר דכה"ג השיב מהר"ם להרא"ש דאפילו בשעת ווסתה טהורה מחמת מכה אי ווסתות דרבנן וז"ל הני מילי כשמרגשת שבא מן המכה שיש לה צער וכאב ומרגשת שהמכה כו' והנה מה שכתב הואיל שכתבת כו' אף על גב דגם מעיקרא שהתיר שלא בשעת ווסתה במצטערת מיירי מחמת חולי הארין ווינד כמבואר מכל מקום לא רצה לסמוך להתיר בשעת ווסתה רק בזו הואיל שכתבת שמאד מצטערת במי רגלים בזה רצה להתיר לכאורה אף בשעת ווסתה וראייתו ממ"ש מהר"מ שמרגשת שבא מן המכה שיש לה צער וכאב כו' ור"ל אלמא דצער וכאב כרואה מחמת מכה הוא להתיר אף בשעת ווסתה ומ"מ