עולם הלימוד · Olam HaLimud
Libraryבית אפרים יורה דעה

בית אפרים יורה דעה קיז

Beit Ephraim Yoreh Deah 117 · בית אפרים יורה דעה · free full Hebrew text

Open in the reader →

מ"ר למקור אלא בטרם תחל לשלוח מימיה על פני חוץ דדחיק לה עלמא חוששין שמא חזרו למקור ובאו בו המים ואת מקור' הערה משא"כ אחר שכבר כלו המים המקלחים ויוצאין בגבורה ואינה רק שותתת אין סברא כלל לחוש שמא חזרו למקור כיון דאז רווח לה עלמא וסתמא דמלתא ילפותו אורחת דרכם להיות נמשכים ויוצאים דרך ירידה ולא יסבו בלכתם אחורנית להיות סילון החוזר אך זה דוקא לענין שאין לחוש שמא הדור מ"ר למקור משא"כ לחוש שמא יצא אז דם מן המקור שפיר חיישינן ודוקא בשעת זינוק א"א לדם לבוא כדרכו שאז מחמת הזינוק נסתם המעיין של דם כמ"ש התוס' משא"כ לאחר שפסקה מלזנק והיא שותתת מעינות אזי יזובין זה מטיף דם וזה מטיף מים שפיר איכא לאקשויי דלמא בתר דתמו מיא דהיינו בעודנה שותתת אתי דם ממקור ולא מחמת מ"ר ולפי"ז א"ש דלא מצי לשנויי דמיירי בלא הרגשה דכיון דשותתת עדיין יש שם הרגשה אך דכל קושית הש"ס לר"מ דמטמא בעומדת משא"כ לר"י דס"ל עומדת נמי טהורה והרי עומדת א"א לה לזנק וע"כ דאף בשותתת נמי מטהר משום דס"ל דאין דרך דם המקור לבא עם מ"ר אף בשעה ששותתת א"כ פשיטא דלק"מ דלמא בתר דתמו מיא כו' דלמאי ניחוש לה דשמא באו בסוף אחר שתמו המים לגמרי הא אז לא היה הרגשה ולא הוי רק ספק דרבנן ואם לחוש שמא ראתה בשעה שהיתה שותתת פשיטא דר"י לא חייש להכי דהא לדידי' כל עומדת שותתת מתחלתה היא ואפ"ה לא חייש משום דס"ל שאף בשעה ששותתת אין דרך דם המקור לצאת ואתי שפיר הכל לשיטת רש"י בס"ד: ואחרי הודיע כל זאת הנה יש מקום אתי לומר דרש"י לא פליג אדינו דמהר"מ באם מצאה בעד לאחר עשיית צרכיה דטמאה דאע"ג דודאי פליג בהא דס"ל למהר"מ דלר' יוסי נמי צריך לאוקמי ביושבת על שפת הספל ואזיל בשיטת ר"י דמתני' בין עומדת ובין יושבת במזנקת מיירי וכמש"ל בשם הגהת מיימוני ורש"י ס"ל דעומדת א"א לזנק מ"מ לענין אם מצאה בעד שבדקה בו שפיר אזיל ומודה דחיישינן שהרי כתבתי טעמא דחייש הש"ס דלמא בא הדם מן המקור בעוד המ"ר שותתין דחשש זה ליתא כ"א אליבא דר"מ ולא לר"י דס"ל שלעולם אין הדם נוזל מן המקור בעת צאת מ"ר ול"ח דלמא בתר דתמו מיא לגמרי אתי דהוה אפשר למיחש אף לר' יוסי ויהיבנא טעמא משום דכיון דלא הרגישה אחר יציאת מ"ר ממילא שאין כאן רק ספיקא דרבנן ול"ח לי' וזה שייך דווקא בדם הנמצא בספל משא"כ בנמצא בעד הדר ה"ל ספיקא דאורייתא דשמא ראתה אז וכסבורה הרגשת עד הוא וכמ"ש רש"י בריש נדה בהא דקאמר ואב"א ה"ט דשמאי משום שאשה מרגשת בעצמה ומשמע שם ברש"י וכ"כ התו' בשמו דאע"ג דגם עכשיו לא הרגישה מ"מ אמרינן דכסבורה הרגשת עד הוא ואע"ג דהתוס' שם הקשו על רש"י וכתבו דא"כ היכא ששימשה אתמול נמי נימא כסבורה הרגשת שמש הוא ואמאי מטהרין למפרע ולכך כתבו דשמא אית ליה דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת שמש ועד כמו שאינו חוששת להרגשת מ"ר ע"ש היינו דוקא לשמאי משא"כ להלל דס"ל דחוששת להרגשת מ"ר ה"נ דחיישא להרגשת עד והרי הכא פרכינן ודלמא בתר דתמו מיא כו' והיינו בשעה ששותתת דאיכא הרגשת מ"ר וא"כ היכא דאיכא הרגשת עד פשיטא דאיכא למימר הכי אע"ג דליכא הרגשת מ"ר חיישינן ואע"ג דגם הלל מודה לחולין כבר כתבו התוספות שם דאף שמאי דמטהר משום דאשה מרגשת להאי לישנא מכל מקום אנו צריכים ג"כ לטעם העמד אשה על חזקתה והאי טעמא לא איצטרך אלא דלא ליעבד סייג לקדשים ע"ש ולכך שפיר מהני טעמא דאשה מרגשת לשמאי אף בקדשים ולהלל בחולין והיינו דוקא לענין טומאה דלמפרע דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה משא"כ לענין הדם שנמצא עכשיו כל כמה שלא נתברר שיש מכה במקום מ"ר ל"ש לאוקמי אחזקה שהרי דם לפניך ועכשיו איתרעאי חזקה זו לפנינו וא"כ הוה ספיקא דאורייתא כיון שיש כאן הרגשת מ"ר או הרגשת עד: ועוד שלענ"ד נראה לתרץ קושית התוס' על רש"י שהקשו דאם שימשה נימא הרגשת שמש הוא דהנה הא דאזלינן בתר חזקה היכא דאיכא ריעותא מנגע ילפינן כמ"ש התוספת בנדה ובחולין ואמנם אין ללמוד משם כ"א היכא דרגילות הוא שתעשה הריעותא בב"א כמ"ש התוס' בנדה דבנגע רגילות להתחסר בב"א פחות מכגריס ואמרינן השתא הוא דחסר משא"כ היכא דאיכא למימר חסר ואתאי או חזאי ואתאי דהגס הגס חזיתי' אין ראי' מנגע ומה שסיימו התוספות בלשונם וכשטימא הכהן את הבית אפילו נתחסר הנגע אחרי כן גזירת הכתוב הוא עד שיראה הכהן ויטהרנה ולכאורה דברים אילו צריכים ביאור דלמה הוצרכו לזה כיון דבנגע מוקמי' אחזקתי' ואמרינן השתא הוא דחסר ואא"ז מהר"מ מלובלין פירש בדוחק דמחמת שאדם הנכנס יש לו חזקת טהרה אית לן למימר דאז חסרה לה הנגע דבשלמא בשעת יציאת הכהן מן הבית לא היה חזקה מנגדתו משא"כ בשעה שנכנס הטהור וע"ז כתבו דמ"מ גזירת הכתוב הוא ולכאורה צ"ע על סברא זו דלמה לא נימא מחמת חזקת הטהור הנכנס שמא נתחסר הנגע קודם ההסגר וצ"ל דס"ל שאין חזקה סותרת חבורת' כל שכבר הוחזקה טרם בוא השני ואין זה מחוור כדמשמע בדוכתי טובא: ולענ"ד יראה בכוונתם דלכאורה מ"ש דהנגע רגילות להתחסר בב"א פחות מכגריס הוא קשה להבין לכאורה דהתינח בנגע קטן שאין בו רק שיעור גריס נגע גדול מאי איכא למימר דנימא ביה חסר ואתאי וכבר תמה בזה הח"צ בתשובה סי' ב' אך נראה שהרי הא דאמרינן דחסר ואתאי מרע חזקה היינו טעמא דכיון שלא נתחסר עתה כולו בב"א רק היה הולך וחסור מעט מעט זה ימים מספר ואיתרע לה חזקה וא"כ א"ש דממ"נ אם הנגע קטן באופן שנוכל לומר שזה השיעור החסר לפנינו נתחסר בב"א ברגע ביאת הכהן אל הבית בסוף השבוע א"כ אמרינן דנחסר בב"א והשתא הוא דחסר ואם הנגע גדול באופן שא"א לתלות החסרון במשך זמן ביאת הכהן אל הבית וע"כ שנתחסר בב"א קודם לכן זה כמה ימים מ"מ שפיר מטמאינן לגברא הנכנס שם דכיון שיש שיעור גדול בנגע שא"א לומר בו שנתחסר בב"א א"כ ע"כ שלא נחסר משיעור כגריס במשך זמן כשיצא הכהן מן הבית להסגירו דכך לי זמן יציאת הכהן כזמן ביאתו וכיון שעכ"פ היה בו כגריס בשעת הסגרו שפיר מועיל הסגרו אף שנתחסר קודם הסגר קצת משיעורו לית לן בה כיון שעכ"פ נשאר בו כגריס וכמ"ש הח"צ שם מה תאמר שמא נתחסר אחר ההסגר ועמד על פחות מכגריס טרם שנכנס האדם הטהור מה בכך כיון שס"ס בשעת הסגר היה שם כגריס תו לא איכפת לן מה שנתמעט אח"כ דגזירת הכתוב היא שהבית טמא עד שיראה הכהן ויטהרנה וזה כוונת התוספות במ"ש ואוקי הנגע בחזקת שלם כשיצא הכהן מן הבית וכשטימא הכהן כו' ור"ל דהשתא א"ש בכל גווני והדברים ברורים לענ"ד: ולפי"ז בלא הך סברא דגזירת הכתוב הוא כו' אף בנגע לא היינו מטמאין האדם הנכנס ולא הוי מוקמינן אחזקה משום דבנגע גדול שייך ביה חסר ואתאי ומשם ילפינן לכל חזקות ומה"ט רמינן מחביות ומקוה דהא באשה נמי איכא למימר חזאי ואתאי ולהכי אמרינן דטעמא משום דאשה מרגשת וכדאמרינן דלהנך שינוי ליכא למירמי חביות ומקוה כו' והשתא א"ש קושית התו' מאם שימשה כו' דודאי קי"ל בכל מידי דאתילד ריעותא ואיכא לספוקי דמעיקרא הוה ביה או השתא הוא דאיתרע מוקמינן אחזקה ואמרינן דהשתא הוא דאיתרע משא"כ היכא דשייך לומר חסר ואתאי דאיתרע לה מקמי הכי טובא ולא ידעינן אימת. ולפי"ז א"ש דבשלמא בלא הך סברא דאשה מרגשת שפיר היה מקום לטמאה למפרע דא"ל אוקמה אחזקתה דז"א כיון דאיכא למימר חזאי ואתי לא מוקמינן אחזקה משא"כ לפום מאי דאמרינן הך סברא דאשה מרגשת א"כ א"א לטמאה למפרע בסתם בלא קביעת זמן כיון דלא ארגשה וע"כ אתה צריך לקבוע זמן לטומאתה כגון לשעה ששימשה שי"ל כסבורה הרגשת שמש הוא א"כ הוה כאילו מספקא לן אם השתא הוא דחזאי או בשעת תשמיש חזאי ובכה"ג שוב מוקמינן אחזקה כיון